ההקדש הקהילתי בגניזת קהיר

מכתב מקהילת אלכסנדריה אל שמואל הלוי, "נגיד הלויים, פאר הרופאים", בן שלמה, ובו בקשה לסיועו במאבק נגד גזירה שאסרה אמירת פיוטים בתפילה. גויטיין סבר שהמכתב נשלח מעיירה כפרית במצרים, ואילו פרידמן הציע שהמכתב נכתב בבית הכנסת של הירושלמים בפוסטאט, וכי הגזירה נגד הפיוטים הייתה חלק מתיקוני התפילה החסידיים שרבי אברהם בן הרמב"ם ביקש להנהיג. לדעתה של פרנקל, המכתב נשלח מאלכסנדריה, וישנן בו כמה ראיות לכך: הזכרת "רעות הגויים" (פנים, שורה 17) מתאימה היטב לאלכסנדריה, שנודעה באווירתה הפנאטית ובמעשי האלימות האנטי-יהודיים שלא היו נדירים בה (ראו גויטיין על כך). דבר דומה אפשר לומר על אזכור מחלת ריאות מגפתית שהייתה נפוצה באלכסנדריה (פנים, שוליים ימניים שורה 1 וההערה לשורה זו). נוסף על כך, אלכסנדריה הייתה ידועה במנהגי תפילתה הייחודיים, שאליהם דבקה הקהילה היהודית האלכסנדרונית בקנאות; לדוגמה, השו"ת ששלח סעדיה בן ברכות המלמד מאלכסנדריה אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם). טענתו של פרידמן שהגזירה נגד הפיוטים הגיעה מרבי אברהם בן הרמב"ם משתלבת היטב עם הטענה שהמכתב נשלח מאלכסנדריה: קבוצה של חסידים, מחסידי רבי אברהם בן הרמב"ם, התיישבה באלכסנדריה ושאפה ליישם בקהילה הרחבה את עקרונות אמונתה. ההתייחסות לחסידים הללו כ"דיינים, חזנים ומנהלי הקדשות" (גב, שורה 3) עולה בקנה אחד עם רמזים אחרים על חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם כמי שנהנו מהטבות חומריים והזניחו את שליחותם הרוחנית. על פעילותם של חסידי רבי אברהם בן הרמב"ם באלכסנדריה ראו את מאמרו של גויטיין "רבנו אברהם". (המידע מפרנקל.) [ההצעה שהמילה <em>בראסים</em> מתייחסת למחלת ריאות מגפתית מוטלת בספק. אף שהמילה הפהלווית <em>בִּרסאם</em> משמעותה המקורית הייתה "דלקת קרום הריאה" (pleurisy), בספרות הרפואית הערבית הוחלפה המילה לסירוגין במילה <em>סִרסאם</em>, היינו דלקת המוח או הזיה (phrenitis or delirium). אל-ראזי מציין שגם אם הרופאים הבחינו לעיתים בין שני המונחים, הציבור הרחב ראה בהם נרדפים גמורים (ראו אולמן, רפואה אסלאמית). הן המחלה והן המוות במכתב הם מטפוריים: "ישראל, אם תראו שתמנו ונהרגנו על ידי השיגעונות שהובאו עלינו (בידי רודפינו), דעו שנהרגנו לשם מנהג אבותינו, אבות-אבותינו ונביאינו...". מוות ממחלה אינו יכול להיחשב למות קידוש השם.]

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (לפי וייס). מתוארך לליל יום שלישי, כ"ב בכסלו א'תל"ה לשטרות, הוא שנת 1123. החוזה ערוך בצורת הודאת חוב הנוגעת לביטול "מכירה" של בית ששימש כמשכון. אדם בשם דוד (שורה 7) ובנו (שורות 5, 21–22) רכשו בית מבעלה (שורה 10) של אישה ושמה ג'יידה (שורות 23, 27). העסקה בוצעה בידי הבן בעת היעדרותו של דוד (ככל הנראה במסע מסחרי). הבן והאב השקיעו חלקים בלתי שווים בסך 12 ו-38 דינרים בהתאמה (שורות 21–22). כששב דוד הביתה, הודיעו לו שהבית שנקנה "הוקדש להקדשות החסידיים" (חֻבִּסַ) (שורה 7), או מסתבר יותר שהוחרם בידי השלטונות. נוכח מידע זה הגיב מיד ודרש את ביטול הרכישה (פַסַח') (שורה 11) ואת השבת כספם (שורה 8). הוויכוח בין הצדדים נמשך זמן רב, ובמהלכו טענה האישה כי קבעו את מועד ההחזר שנתיים מיום ההסכמה על העסקה, ושהכסף לא היה ברשותה באותה עת (שורות 8–9). דוד עמד בתוקף על ביטול העסקה כנגד הודאה בכתב מצד האישה (בעלה ככל הנראה לא היה במקום), לפיה סכום הרכישה בן 66 דינרים יהפוך לחוב המוטל עליה ויוחזר בתום שנתיים (שורות 10–12). תנאים אלה היו מקובלים על שני הצדדים (שורות 13–14, 16–18) והוכרו על ידם. מאחר שהעסקה בין הצדדים בוטלה, הושגה פשרה (שורה 24), וכמחווה של רצון טוב החליטו הקונים שלא לגבות את "שכר הדירה" שהיה למעשה "ריבית נסתרת" שתוכננה מראש (שורות 24–25), אלא להסתפק בחמישים הדינרים שהולוו. (ניתן להבין שהיו שמחים להיחלץ מן העסקה, אם לא ברווח לפחות ללא הפסד). החתימות השמורות הן של אברהם בן שמעיה ויצחק בן שמואל. שורות 19–25 חשובות במיוחד להבנת שיעור הריבית שנגבתה באותם ימים: דוד ובנו, באמצעות אותה רכישה פיקטיבית, הלוו יחדיו סכום של 50 דינרים שאמור היה להניב ריבית של 16 דינרים (שורות 21–22) במהלך שנתיים (שורה 12), כלומר 8 דינרים בשנה, או 16 אחוזים — שיעור ריבית גבוה מאוד. (המידע מבוסס על גרשון וייס.)

הסכם משפטי הנוגע להקדש הציבורי של הקהילה היהודית-רבנית בקהיר (אלקאהרה אלמחרוסה) ובקהיר העתיקה/פוסטאט (מצר אלעתיקה). בכתב ערבי. התאריך: 26 ברמצ'אן 9[04] להג'רה (1499 לספירה). בהקדמתה למהדורת המסמך מציינת ג'יין הת'אווי כי מדובר בהסכם משפטי (תצאדק). מילים רבות בטקסט מטושטשות בשל קרעים, ובנוסף לכך התאריך החותם את הטקסט קשה לקריאה, פרט ליום ולחודש — 26 ברמצ'אן. עם זאת, מעורבותו של נתן שולאל, ראש היהודים שלפני האחרון, בפרשה מאפשרת לפענח את השנה כ"אר[בע?] תסעה [מאה]", כלומר "תשע [מאות] [וארבע?]", שהוא 1499 לערך. על פי תנאי ההסכם, נתן שולאל מעניק זכויות ניהול על נכסי הוקף הרבני בקהיר וב"קהיר העתיקה" או פוסטאט, למעלם עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה "הידוע כאבן צניעה", ולאדם שייתכן שהוא דודו, המעלם סעיד בן צדקה בן מהד'ב. במסמך נקרא נתן תחילה בשם אבראהים — שם שלא תועד עבורו במקורות ידועים אחרים — ולאחר מכן נתן בן סעיד בן נתן. הנכסים שיהיו תחת ניהולם של שני המעלמים מכונים במסמך וקף. מונח זה לא היה רק מקבילה ערבית נוחה להקדש ההלכתי המוכר בעברית בשם זה. החל מסוף המאה הארבע-עשרה, כל ההקדשות היהודיים הוקמו בבתי דין מוסלמיים כוקף. נוהג זה היה תגובת הקהילה היהודית לחוק משנת 755 להג'רה/1354 לספירה אשר העביר את כל ענייני הירושה — ללא קשר להשתייכות הדתית — לסמכות המדינה, ובכך הכפיף אותם לבתי הדין השרעיים. הקדשת נכסים כוקף איפשרה לקהילה הרבנית לשלוט בהכנסותיהם של הנכסים ולמנוע את החרמתם או החרמת הכנסותיהם בידי המדינה הממלוכית. אשר לנכסים המוקדשים עצמם — המסמך אינו מפרט היכן הם ממוקמים בקהיר ובפוסטאט. בין הנזכרים במסמך עד בשם סלימאן בן יוסף בן שמואל הידוע כאבן אלתאג'ר, היהודי הרבני. בשולי המסמך מופיעות שתי חתימות עדים מוסלמים. עבד אלכרים בן מוסא בן צדקה מתואר כ"אלסבאך", וסעיד בן צדקה בן מהד'ב כ"אלמתטבב" (הרופא).

עדות שנמסרה בבית הדין היהודי בצור, סביב שנת 1028. דמי השכירות של מתחם בחלב הוקדשו על ידי בעליו, הִלָּה בן יוסף, לבית הכנסת הגדול שבעיר. בניו של הִלָּה, מבורך ומפרג', גרים כעת בצור, והם מצהירים בפני בית הדין כי טענותיו של אדם מסוים מחלב, הטוען שהבית נמכר לו על ידי אביהם, אינן אלא דברי הבל וחסרות יסוד. האחים מדגישים פעמיים את העובדה שמה שהוקדש היה דמי השכירות בלבד, ומתעקשים שהאיש אינו יכול להוכיח את הרכישה משום שאין בידיו כל שטרי קנייה. כוונתם של האחים למכור את הבית הזה ניכרת דייה, אם כי הקטע הרלוונטי בעניין זה ניזוק לרוע המזל. נראה שהם מתעקשים כי הקדשת דמי השכירות נעשתה על תנאי שהיא תתבטל אם היורשים יחליטו למכור את הבית. אילו היה הבית עצמו מוקדש, לא היה מקום ליורשים לדבר על שטרי קנייה, ואף לא היה התיק נידון בבית הדין כלל. כפי שעולה מן הכתוב, הסיפור שמאחורי המסמך הוא ככל הנראה שהמנוח הִלָּה אכן קיבל כסף מן הקונה, אך נפטר לפני שהושלם שטר המכירה. כעת מבקשים היורשים למנוע מן האיש לגבות את דמי השכירות של הבית, כדי שלא ייווצר תקדים משפטי, ולשמור על זכותם למכור את הבית בהזדמנות נוחה. סביר להניח שקהילת חלב טענה כי הבית עצמו הוקדש. אשר לתובע, נראה שנקט בצעדים מסוימים כדי לזכות בחזקה על הבית, אולי בסיוע בית דין מוסלמי. לפנינו אפוא שלושה צדדים המעורבים בפרשה, ובידי כל אחד מהם אינטרס מנוגד. עדות האחים, כפי שנרשמה בידי בית הדין בצור, מובאת לאחר הקדמה מאומתת ארוכה, בסגנון מליצי במיוחד, המהווה את החצי הראשון של המכתב. החלק הראשון של ההקדמה הוא הספד או דברי שבח, ערוכים לפי סדר האלף-בית, לחכמי חלב ולראשם, אב בית הדין ר' יעקב בן יוסף. המכתב נכתב בכתב ידו של שמואל בן משה.

תחת סימון השמורה הזה נמצאים כמה קטעים שאינם קשורים זה לזה, ומתוכם היחיד שהוא תעודה תיעודית הוא דף 5. דף 5 ע"א: מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי מבורך בן נתן (פעיל בשנים 1150–1181). מתוארך ליום שני, י"ד בתמוז א'תפ"א לשטרות = 29 ביוני 1170. המסמך מזכיר בית; את "ירושלמים הרבניים"; סכומי כסף שונים בני מאות דרהמים; ואולי תנאים בנוגע לבנייה (עמארה) בבית. בין הצדדים נזכרים אלרﺋﻴס אבו זכרי וכרים. על המסמך חתומים גם אהרן בן יעקב הלוי ואלעזר הכהן בן [...]. דף 5 ע"ב: מסמך משפטי שנכתב בידי מבורך בן נתן. מתוארך לתמוז א'תפ"א לשטרות = יוני/יולי 1170. קשור ישירות למסמך שבצד הקדמי. מכיל פרטים סבוכים רבים בנוגע לשכירות הבית הנזכר; וַהְבּ החזן העיוור (אלחזן אלצריר); ואולי סכסוך בין מחפוז שמש בית הכנסת לבין אלרﺋﻴס אבו זכרי בשאלה מי גבה איזה סכום עבור איזה חודש. במסמך נאמר שמבורך בן נתן החבר והפרנס אבו אלפצ'ל העידו שאלרﺋﻴס אבו זכרי קיבל 140 דרהמים מכרים אלטבאח' מתוך דמי השכירות של דאר מהרה, אשר שני שלישים ממנה שייכים להקדש (אלתי אלתלתי מנהא ללמקאדסה). נזכרת גם עדותו של אבו סהל בן אלאהוב (הידוע גם כאבו סהל לוי בן לוי), ועניין כלשהו הקשור לביתה של סת כתמאן השוכן בסוק ברבר, ובהמשך מישהו ש"חדל מלהחזיק בריאסה בסיון של [...]" (פי הדה אלריאסה אלתי אנצרף מנהא פי סיון). הדבר עשוי לרמוז שאלרﺋﻴס אבו זכרי אינו אלא שר שלום הלוי, אם כי לוח הזמנים אינו מתאים לגמרי, שכן הוא עלה למשרת ראש היהודים בשנת 1170 ומקובל לחשוב שאיבד אותה לרמב"ם רק בשנת 1171. על המסמך חתומים יעקב בן יוסף הכהן, שמואל בן סעדיה הלוי, ואהרן בן יע[קב הלוי] המלמד.

דף כפול ובו רישומים משפטיים. ברקטו נשמר רישום אחד, ובוורסו ככל הנראה שני רישומים נפרדים. כתבי היד ברקטו ובוורסו שונים זה מזה. תיארוך: הרקטו נכתב ביום שני, ד' באב א'תשנ"ח לשטרות, הוא 17 ביולי 1447 לסה"נ. רקטו: מעין תקנון של בטיחות מזון. מוזכרת קבוצת אנשים, ובהם שמואל וצדקה המכונה ﻋﻮّﺍﻡ ('השחיין/הצוללן'), הנשבעים ב"אלוהי ישראל שנגלה על הר סיני... ובתורה" כי מעתה יטגנו מאכלים אך ורק בשמן שומשום (סיראג'), בין שמדובר בחציל, בביצה, במבחתרה, בקולקאס (טארו) או בכל מאכל מטוגן אחר — הכל יטוגן אך ורק בשמן שומשום. כמו כן, עליהם להשליך את כל התבשילים המבושלים (מסאליק) שנותרו מן היום הקודם. בהמשך נאמר כי השבועה נישאה גם בידי עבד אלואחד אבן אללוי ועבדאללה קצאר. המונח "מבחתרה" נגזר מן הערבית הסטנדרטית "מבעת'רה", כלומר ביצים טרופות מעורבבות עם מרכיבים נוספים (המקור: ערוץ Aklat Beirut ביוטיוב). עדים: שמואל בן נצראללה הלוי המכונה עטאר; עבדון הכהן בן [...]. ורסו, צד ימין: דומה שפקיד ציבורי מתחייב שלא להחסיר חובות כלשהם בימים מסוימים, ללא קשר לתנאי מזג אוויר קשים, ושלא ייסחף בשתיית יין. אם ייראה כמפר את ההסכם, יהיה חייב 1000 דרהם להקדש. ורסו, צד שמאל: אדם נשבע ב"אלוהי ישראל" כי לא ירכל על חברו/שותפו. מוזכרים השמות יוסף תאג'ר, אחיו(?) אבראהים, ופרג'אללה הנאמן(?).

עצומה לשליטה הפאטמית סת אלמלכ. התיארוך (לפי רוסטו): 411–414 להג'רה / 1021–1024 לסה"נ. בעצומה זו פקיד של מסגד מרכזי, ככל הנראה הח'טיב הראשי, מתלונן על עיכוב בתשלומים לח'טיב המשנה מוסא בן אזהר. הדיירים של ההקדש (חבּס) של המסגד פיגרו בתשלומיהם וחבים כעשרה דינרים עבור התקופה המסתיימת ברג'ב 415 להג'רה (ספטמבר 1024). הוא מבקש שיוּצא מנשור (בשורה 11: פשוטו כמשמעו "מכתב פתוח", צו ללא חותם) לעאמל (המושל) ולמתוולי (המנהל) של המחוז שבו שוכן המסגד, בו יידרשו לסייע לח'טיב המשנה מוסא בן אזהר על ידי תמיכה במאמציו לגבות את התשלום מן הדיירים, על ידי העברת כספים אליו ישירות, ובאופן כללי על ידי אכיפת תנאי ההקדש. הסופר שהעתיק את הפסוקים המקראיים הדביק את העצומה הזו לעצומה נוספת המופנית לסת אלמלכ, כך שיחד יצרו רוטולוס אחד. עובדה זו מרמזת כי שתי העצומות שרדו יחדיו בארכיון (רוסטו). משולש קטן מן העצומה האחת נותר מחובר לעצומה השנייה. (המידע מבוסס על ניתוחה ומהדורתה של מרינה רוסטו.) הערה על התצלומים: תצלום הצד הערבי שנרכש מן הספרייה הבודליאנית חתך מספר שורות מן הטקסט הערבי וזקוק להחלפה. התצלום שפורסם אצל רוסטו (2010) שלם אך בשחור-לבן. הקטע צולם מאוחר יותר בצבע עבור פרסומה של רוסטו "The Fatimid Petition" (2019). תצלום הצד הכתוב באותיות עבריות שלם.

שטר מכר בכתב ערבי, העוסק בבית בשם "דאר אלנח'לה" (בית הדקל) בקהיר, בשכונת חארת זווילה, במקום הקרוי רחבת סרור אללולואי. המסמך היה בידי הקהילה הקראית בקהיר בבית הכנסת דאר סמחה בחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969, אשר פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא במקום במאמרו משנת 1972 (כמסמך מס' IV). כיום נמצא המסמך בספרייה הלאומית בירושלים. ברקטו מתואר כיצד האמיר שמס אלדין תֻקֻז רכש את הבית כולו ממחאסן בן הבה בן ת'אבת היהודי, מאחיו אבו אלעז, ומשלוש אחיותיהם. העסקה התרחשה ב-29 ברמדאן 684 לה' (1285 לסה"נ). בוורסו מפרטים מספר פצ'לים (סעיפים) נוספים העברות נוספות של הבית: 1. בשנת 687 לה' (1288 לסה"נ) האמיר הנזכר מכר חזרה את הבית כולו למחאסן וליהודי נוסף (שאינו אחיו של מחאסן). 2. בשנת 688 לה' (1289 לסה"נ) מכר מחאסן את מחצית הבית לאמיר אחר. שני פצ'לים נוספים מפרטים רכישות נוספות של חלקים מהבית בידי אותו אמיר. בראש הוורסו מופיעות הערות מאוחרות יותר בערבית ובערבית-יהודית הנוגעות לזיהוי הבית הנידון: "דאר אלנכלה... רחבה סרור אללולוי". ככל הנראה מדובר בהערות ארכיוניות שנועדו לזהות את הנכס הנדון במסמך. הערות אלה, יחד עם העובדה שהמסמך נשתמר בידי הקהילה הקראית, מרמזות כי הבית הוקדש בשלב מאוחר יותר כהקדש לטובת הקהילה הקראית.

שטר מכר של חלק מבית. מקום: פוסטאט. תאריך: עשרת הימים הראשונים של חודש אייר ד'תתמ"ז למניין השטרות = אפריל 1136 לסה"נ. (התאריך השתמר חלקית בשורה 49, והשנה מופיעה באותיות קטנות סביב חתימתו של הדיין נתן ב"ר שלמה הכהן.) השטר נכתב בכתב ידו של חלפון ב"ר מנשה. סת אלבנאת בת שלמה (סלאמה) אלעטאר ירשה שישית מבית בשכונת אלממצוצה שבפוסטאט מבעלה המנוח אבו אלעלא בן דאוד. שאר חלקי הבית שייכים להקדש ולכהן המכונה אבן אבו אלח'ראסאן. האלמנה מוכרת את חלקה בבית לדוד הכהן תמורת 11 דינרים. הקונה מקבל לידיו את צוואת הבעל ואת כל שטרי הבעלות הקודמים. העדים החתומים: נתן הכהן ב"ר שלמה; ישועה הלוי ב"ר חלפון; שבת ב"ר אברהם ב"ר שבת; חלפון ב"ר מנשה; חלפון ב"ר ע'אלב; עלי הכהן ב"ר מנשה. ראוי להרחיב על המונח "משאעא ע'יר מקסומה" (שורה 13), שמשמעו בעלות משותפת בלתי מחולקת. בתים נהגו להיות מוחזקים בבעלות משותפת ובלתי מחולקת, כלומר החלקים בבית, שהיוו את מושא החוזה, היו יחידות חשבוניות ולא קטעים ממשיים של המבנה. בית נחלק ל-24 חלקים נומינליים, על פי דגם 24 הקיראטים או החלקים שמהם מורכב הדינר. החלקים שהועברו במכר או במתנה (שישית במסמך זה) יכלו להיות קטנים מאוד. (המידע מבוסס על מהדורת וייס.)

רשימה משנת 1593, המתוארכת לאלול ה'שנ"ג ולתחילת ה'שנ"ד, הנושאת את הכותרת "שארית בתי הקודש של קהל המוסתערב". בהמשך מובאים שמות רחובות ורשימות של אנשים, ככל הנראה שוכרי הנכסים של ההקדש. ליד חלק מן השמות מופיעות הערות על תשלומי שכירות — כמה שולם וכמה נותר לתשלום. הרשימה עשויה להיות שימושית לצורך הצלבת אנשים ומקומות המוזכרים במסמכים אחרים מן המאה השש עשרה. רישום החשבון הראשון ברקטו קשור למנהיג הקהילה ר' עובדיה כהנא ול"הוצאות דמוה" (כנראה בית הכנסת/אתר העלייה לרגל). אזכורים מן המאה השש עשרה ולאחריה לאתר קדוש זה הם בעלי חשיבות מכרעת, שכן סביר להניח כי בית הכנסת של משה רבנו בדמוה נחרב בשנת 1498, על פי הוראת הסולטאן הממלוכי אל-מלך אל-נאצר (על מאורע זה ראו פאול פנטון, "צופים ויהודים במצרים הממלוכית"). נראה כי בית הכנסת בדמוה אכן נבנה מחדש, שכן הוא מוזכר בכרוניקה של ר' יוסף סמברי מסוף המאה השבע עשרה, "ספר דברי יוסף". ר' עובדיה כהנא מצוין כנפטר בשורות הפותחות (1–5) של מסמך משפטי קהילתי משנת 1595. בין השמות הנוספים המוזכרים במסמך: ברקטו — ישועה בוחירי, סלימאן שאמי, שמואל עִמאני, ח'ליפה שאמי; ובוורסו — עובדיה חג'ר, שלמה עכאס(?), יששכר גואלי.

עצומה בכתב ערבי בנוגע למושל, הגמון ומנזרים. בפנייה פורמלית בגוף שלישי, הכותב מתנצל על כך שהוא שולח את בקשתו בכתב במקום להציגה באופן אישי; תירוצו הוא שזמנו דחוק שכן הוא לומד כעת (ḥadīth? jālis ilā – יושב לרגלי) אצל אדם בשם אבן צאע. הוא מבקש מהנמען לכתוב לסופרו של מושל פאטמי הנושא את התואר עזיז אלדולה ולבקש ממנו שני מסמכים. המסמך הראשון אמור להיות ממוען להגמון בנימין מטמוה (דמוה), האחראי על שני מנזרים: שהראן (במניית אלשמאס) וחלואן (אף הוא דרומית לקהיר), במטרה "לחזק את ידו", כלומר ככל הנראה לחזק את סמכותו על רכוש המנזרים; המסמך השני אמור להיות ממוען לממונה על שהראן עצמו, גם כדי לחזק את ידו של ההגמון וגם כדי לקבוע מי הבעלים של הרכוש השייך לשני המנזרים. (ייתכן גם שהמונח mutālaba מתייחס לתביעה משפטית נגד מי שהשתלט שלא כדין על הרכוש.) ייתכן שהרכוש המדובר הוא רכוש הקדש (וקף) או שטח אדמה שניתן למנזרים במתנה. תוארו של המושל, המסתיים ב־אלדולה, מתארך את המכתב לתקופה הפאטמית. הטקסט כולל גם נוסחת תקבּיל שבה העותר נושק את ידו של הנמען ולא את הקרקע, מה שמציב אותו ככל הנראה — אם כי לא בוודאות — בתקופה הפאטמית המאוחרת.

שטר שבו אבו סעד אפרים בן עלי היהודי רוכש את חכירת חלקת קרקע בפוסטאט מידי אבו אל-פתוח ע'אלב בן פהד, הפקיד הממונה על ההקדשות הממשלתיים, תחת פיקוחו של אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי. הנכס גובל בבית הקברות, בחלקה המוחכרת לאבו אל-טאהר בן אל-בּיאן, בחלקה המוחכרת לעדוה בת עסכר, ובביתו של אבן עבד אל-חאכִּם. השטר מתוארך לחודש צפר שנת 509 לה'ג'רה (יולי 1115 לסה"נ). העדים החתומים הם אבו אל-חסן עלי בן אחמד בן מחמד בן עביידאללה אל-קאאפי, אבראהים בן אחמד בן מנצור, אל-חוסיין בן מסאפר בן אל-חוסיין בן מחמד, עלי בן חוסיין בן הִבּתאללה, ומֻרשד בן יחיא אבן אל-קאסם אל-מדני. המסמך כולל גם עתירה "רפאית" (phantom petition). בצדו האחורי של השטר, בנו של אפרים — אבו אל-חוסיין עלי בן אפרים בן עלי היהודי, מוכר נסורת העץ — מעביר את זכות החכירה של הנכס הנמכר בצד הקדמי לבנו עלי, באמצעות דודו אבו אל-חסן עלי בן חוסיין, הידוע כאבן חיון הקופאי (אל-צ'יראפי). מסמך זה מתוארך לחודש שעבאן שנת 532 לה'ג'רה (מאי 1138 לסה"נ), והעדים עליו הם מחמד בן עלי בן אחמד בן מחמד אל-קאאפי והִבּתאללה בן יחיא בן מחמד בן ג'אבר.

מכתב תלונה אל הרמב"ם בנוגע לכספי הקודש (ההקדש). נכתב בכתב ידו של מאיר ב"ר הלל ב"ר צדוק אב. מתוארך לסביבות 1168–1204 לסה"נ, על פי שנות פעילותו של הרמב"ם במצרים. המתלונן שואל מדוע ההסדרים שנעשו עבורו על ידי המֻתַוַלִּי ישעיה הלוי ב"ר מישאל בוטלו; ואם אלה בטלים מבחינתו, מדוע שלא יבוטלו גם יתר חוזי החכירה ושטרי השכירות של מגרשים חרבים. ככל הנראה הוגשה התלונה בשנת 1171 או מעט לאחר מכן, ומתברר ממנה כי ההסכם שנערך עם ישעיה קבע שעל המתלונן לבנות מחדש חורבה של הקודש ולגור בה עד שהשקעתו בתיקונים תתאזן כנגד שכר דירה משוער, ובינתיים ישלם רק את דמי הקרקע (חִכְּר) לשלטונות. נראה שהרמב"ם התנגד להסכם זה, ייתכן בשל עקרונות הלכתיים הנוגעים להיתר לעשות עסקים בנכסי הקודש. בחלק השני של המכתב מבקש הכותב מהרמב"ם להשיב על שאלות שונות בלימוד התורה ששאל אותו קודם לכן, ומוסיף עתה שאלה על היחס לחכמת התכונה (אסטרונומיה). הוא גם מבקש ממנו כמה מספריו כדי שיועתקו עבורו, כשהעלות תשולם מתוך הכסף המגיע לו, אם החוב יוכר. בצד האחורי מופיעים בתחתית הדף חרוזי חתונה בעברית בכתב גס.

מסמך משפטי מיום 6 ביולי 1564 (ט"ז בתמוז שכ"ד) מקהיר/מצרים, ובו מגיעים סלימאן צפי וגזברי ההקדש של קהילת המסתערבים להסדר בנוגע לסכומים שסלימאן חייב להם. הוא חייב להם תשלומי שכירות שוטפים עבור הליואן שבעלייה השייכת להקדש שבה הוא מתגורר, וכן חוב קודם בסך 123 מֻאַיַּדִיוֹת. במסמך זה הוא מתחייב לשלם 4 מֻאַיַּדִיוֹת בשבוע, או 16 בחודש, מתוכם 9 הם עבור שכר הדירה ו-7 לכיסוי חובו בסך 123 המֻאַיַּדִיוֹת. נקבעים בו שלושה מנגנוני אכיפה שונים: סלימאן מקבל על עצמו חרם נידוי אם לא ישלם במועד; הוא נוטל על עצמו נדר; והוא מסכים שאם לא ישלם, יהיו רשאים הגזברים לפנותו באמצעות מערכת בתי הדין המוסלמיים, והוא יישא בהוצאות הכרוכות בכך (בכלילת הסעיף הזה במסמך, מקדימים פקידי ההקדש את האפשרות שיואשמו בהפרת ההלכה בשל פנייה לערכאות מוסלמיות). העדים הם עובדיה בן אברהם חזן ודוד בן אלעזר חוניך (?) הלוי (המופיע גם בשני מסמכים נוספים). בצד האחורי מופיעה הערת ארכוב: "שטר השכירות של סלימאן צפי, חוב של 123 מֻאַיַּדִיוֹת לקהילה." המידע מבוסס על מהדורתו של דותן ארד.

רישום של תשלומים מן הקודש (ההקדש) בקהיר, ככל הנראה מדצמבר 1181. גובה הקודש בקהיר, הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, מגיש את חשבונו לבית הדין. החשבון מתייחס להוצאות שנעשו מתוך דמי השכירות של שלושה חודשים: אלול 1492 וכן תשרי ומרחשוון 1493 לשטרות. הכספים הוצאו על בגדים, על ילדי הנשיא, על שמירת לילה ועל אחזקה. נכתב בסמכותו של שר שלום הלוי. מוזכרת פתקה שכתב ר' יצחק הדיין. תיאור חלופי (לפי גיל): רישום תשלומים מן הקודש בקהיר, בקירוב 1181–82. בקשה מאדם נכבד להעביר מיד את הסכום שהתחייב לו עבור מס הגולגולת של העניים. פתקות מסוג זה ודומותיהן יצאו ללא ספק מלשכתו של אלחנן בן שמריה. רשימה — חשבון הוצאות שערך אבו אלמנג'א אלזריז, ובה הלבשת העניים (140 דרהם), כספים לילדי הנשיא, ותשלום למיודעו של הדיין. רשימה או חשבון שבהם הכהן אבו אלמנג'א, המכונה אלזריז, גובה ההקדשות של הצדקה בקהיר החדשה, מוסר 100 דרהם ששימשו לחלוקת בגדים, ועוד 50 דרהם נוספים שהוצאו על מטרת צדקה מאושרת אחרת. מתוארך לטבת 1493 / דצמבר 1181.

רישום משפטי (מס' 12) בפנקס בית דין מקהיר. בעברית עם מונחים בערבית-יהודית. מקום: קהיר. מתוארך לעשור האמצעי של אדר א' ה'תנ"ג, שהם 1693 לסה"נ. (תעודה מס' 12) מקרה של נכסי דלא ניידי הנושא שלוש חתימות של דיינים, ועוסק בנכס הקדש (וַקְפִיָּה), ובפרט בית מסחר (אוכאלה = وكالة) ב"נמל דמיאט" שנפל לשממה. הרישום מבוסס על עדות עדים אודות מצב הנכס, אשר מעמדו כהקדש מוסבר בשורת הפתיחה של הערך ("וקפייאת הקרקעות שעשה הרב הכולל מוהרי' קשטרו זלה'ה") – המצביע על מקים ההקדש כר' קשטרו, אך ללא ציון שם פרטי בין כינויי הכבוד. תיאור הנכס מזכיר את התמוטטותם של קירות שונים ואת היעדר דלת או מנעול במבנה ("דלת ובריח אין לה"). הערך כולל גם דיון בהסדרים לתיקונים עתידיים, בדמי קרקע (אַרְצִ'יָּה), ובהסדרת ירושת הנכס בקרב צאצאיה הנוכחיים והעתידיים של משפחת קשטרו. שמו המלא של בית המסחר מופיע בהמשך, בשורה 35 (1r) ובשורה 16 (1v): וִכַּאלַת אל-מהאזקה/מראזקה (האיות המדויק של השם טעון בירור נוסף).

צוואת שכיב מרע של בו סעד בן סאלם. מקום העריכה: מניית זפתא. התאריך: השליש האחרון של חודש תמוז [שנת אתסט"ך] למניין שטרות = יוני 1158. (השנה הנקובה בשורה 2 דהויה מכדי לקרוא, אך ניתן להסיקה מתוך האותיות המופיעות סביב חתימתו של מבורך בן נתן באישור השני שעל גב המסמך, המורות על אב אתסט"ך = יוני/יולי 1158.) בצוואה מוקצים אִרְדַבִּים של חיטה לטובת ההקדש ולמטרה נוספת. בין שאר האנשים הנזכרים במסמך: בת אחותו כַּרַם בת בו אלפרג'; בו אלמעאני בן אסד; אבו אלפֻתוּח אבן חדִידה; יוסף בן [...]; ילדיה היתומים של אחותו; ואשתו. עדי הצוואה: שֵׁלָה בן חלפון; מבורך בן נתן הגביר (המופיע גם בשני מסמכים נוספים); ויוסף בן יפת. למסמך מצורפים שני אישורי קיום, דבר נדיר. האישור הראשון חתום בידי יפת בן משה; יצחק בן יעקב הכהן; ותקוה בן אלעזר. האישור השני נמצא בגב המסמך וחתום בידי בית הדין של פסטאט: חייא בן יצחק, אפרים בן משולם, ומבורך בן נתן החבר.

חוזה חכירה של מטע תמרים שבבעלות הקדש. תיארוך: בקירוב 1150 לספירה, ובאופן רחב יותר בין 1128 ל-1164 לספירה, על פי שנות פעילותו של הסופר והדיין נתן בן שמואל החבר. שטר החכירה נערך בבית הדין, ולפיו אדם בשם הִבּה מקבל לידיו לעיבוד מטע של דקלי תמרים. המטע שייך להקדש, ומקומו ככל הנראה בסמוך לבית הכנסת בדמוה. החוכר ישלם להקדש 88 דינרים, בתשלומים שנתיים של 11 דינרים בכל שנה, למשך שמונה שנים — היא תקופת החכירה. מתוך 11 הדינרים השנתיים, 1.33 דינר ישולמו באחד-עשר תשלומים חודשיים, ואילו 9.67 הדינרים הנותרים ישולמו בחודש תשרי (לאחר תום הקטיף). על החוכר מוטל גם להוביל 1,000 כפות תמרים אל הנילוס (כנראה אף הוא בחודש תשרי, לצורכי חג הסוכות). החוכר מתחייב להפעיל את גלגל ההשקיה המונע על ידי שוורים באופן רציף ובלא הפסקה, וכן שלא לכרות צמחים כלשהם פרט לגיזום הנדרש לתחזוקה. השטר כתוב בכתב ידו של הדיין נתן בן שמואל.

חוזה שכירות של דירה מנכסי הקודש, מתוארך לסביבות שנת 1180 לערך. אבו אלביאן, אחד הפרנסים הבולטים של תקופה זו, משכיר דירה הנמצאת בטבקה, כלומר בקומה עליונה, לאדם בשם אבו אלפצ'ל. הדירה ממוקמת בדאר אלזג'אג', אחד המתחמים שהיו בבעלות הקודש. השוכר עצמו משמש אף הוא כפרנס. הטבקה מתוארת כדירת המגורים, סֻכְּן, של מכארם אבן סהלאן. למעשה, יש להבין זאת כמכארם ואבן סהלאן בנפרד, שכן הם מופיעים בנפרד בחשבונות שכר הדירה, ובהם כל אחד מהם משלם חמישה דרהמים לחודש — אותו סכום שכירות שיהיה על אבו אלפצ'ל, השוכר החדש, לשלם. אבו אלביאן, נציג הקודש, אינו יכול להיות אחד הצדדים בנוסחת הסיום האומרת "מכל אחד משני הצדדים", שכן הוא מייצג את בית הדין. ההסבר המסתבר ביותר הוא ששני הדיירים השכירו את הטבקה של הקודש שבה הם עצמם התגוררו, לצד שלישי, בידיעתו ובהשתתפותו הפעילה של הקודש. אם כן, מדובר בהשכרת משנה של דירה מנכסי הקודש.

חשבון של ההקדש, ככל הנראה משנת 1158 לערך. קטע של התחשבנות בין ההקדש לבין שותפו, ככל הנראה, בבעלות על מתחם הידוע בשם "הִבַּה אלאַבְּזַארִי", שאחד משמיני ממנו שייך להקדש. ניתן להסיק זאת מן העובדה שההקדש מחזיר סכומים ששילם אותו אדם קודם לכן עבור דמי החכירה של הקרקע (אלחִכְּר). נראה כי הסכם קודם הטיל על הבעלים-השותף תשלומים חודשיים של 10 דינרים, כדי לסלק את חובו. החישוב החדש משתרע על פני תקופה של תשע שנים, 1149-1158 — השנים 1461, 1465, 1466 לשטרות (1149-50, 1154, 1155), והשנים (5)50, (5)51, (5)52, (5)53 להג'רה (1155-1158 לספירה). מן החשבון עולה כי עדיין חייבים להקדש 50 דינרים. סכום זה אמור להיות משולם במקום, ולחשבון יש נימה של שטר שחרור, המעיד על כך שהכסף עמד להיות משולם. במסמך נעשה שימוש בספרות קופטיות. נכתב בכתב ידו של הדיין חִיַּא בן יצחק ונחתם על ידיו.

ראש העמוד: פירושו של רב סעדיה גאון על שמות י"ב, א'. גב העמוד: שני קולופונים. הראשון, מעוטר, מציין כי הספר נמנה עם רכוש ההקדש של קהילת אורמיה (אורומיה) שבמחוז אזרבייג'ן המערבית של איראן כיום: "אלכלאם פי החדש הזה מן קול סעדיה בן יוסף אלפיומי תנוח נפשו בגן עדן. קדש לייי לכנסת ארמיה". בהמשך הוסף קולופון שני, מאת אפרים בן עזריהו, שקיבל את הספר מברוך בן ישראל החזן בעיר מראגה (מראגה). ברוך נטל את הספר מאורמיה משום ש"לא נותרה שם קהילה שידעה לקרוא בו ולו מילה אחת בלשון הערבית (הגרית)". הקולופון מנוקד חלקית בניקוד בבלי פשוט. תרגום של הקולופון מובא אצל הירשפלד (1904: 293–294). בניגוד להירשפלד, אפרים בן עזריה אינו חותם בשמו בתוספת "התלמיד הדל. שלום" — מה שמשתמע לכאורה מקריאת "צעיר תלמיד ושלום" — אלא יש לקרוא "צעיר תלמידי ירושלם", כלומר "הצעיר שבחכמי ירושלים".

ורסו: תקנון עבור שוכרי נכסי הקודש (ההקדש). תיארוך: בערך 1215 לפי גיל, אך השוואת כתבי היד שלו אינה בהכרח מבוססת, וייתכן שהמסמך מאוחר יותר ויש לתארכו עד סביבות שנת 1300. המסמך משמר מספר תנאים המוטלים על חוכרי נכסי הקודש. הוא מכריז על: 1) חרם נגד כל מי שמפגר בתשלום החודשי, מכל סיבה שהיא. לפיכך, בדיוק כפי שאדם היה מבקש נדבות עבור מזון, כך עליו לעשות, אם יידרש, כדי לשלם את שכר הדירה. 2) החרם יחול גם על כל מי שאינו מקבל את גובה שכר הדירה כפי שנקבע על ידי שלושה יהודים, ה־מֻקַוִּמין (השמאים). 3) השוכר מחויב להציג את שטרי החכירה שלו בכל עת שיתבקש לעשות זאת בשם הוקף. 4) החרם יוטל גם על כל מי שייעזר בהתערבותו של מוסלמי כדי להשיג דיור בבתי הקודש או הפחתה בדמי השכירות שהוטלו עליו. ברקטו מופיע שיר עברי בכתב ידו של נאצר אלאדיב אלעברי (נפטר לאחר 1298).

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237), בשילוב של ערבית-יהודית וכתב ערבי. החזן אלשיח' אלמכין (כנראה אבו אלמג'ד?) מתבקש למסור עשרה דרהמים למוסר הכתב, שהוא דיין. גם הדיין אנטולי מעורב באופן כלשהו בעניין. הכסף אמור להגיע משכר הדירה של החצר ("המתחם"). יש לציין שהרקטו מצטרף למסמך נוסף (join). המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מתוך ההקדש שיסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218 (תיארוך כללי של האוסף: 1210–1225 לערך). מידע על האוסף נמסר על ידי גויטיין וכן אצל מארק כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מסמך משפטי (בכתב ידו של יוסף בן שמואל) שעניינו חכירת דירה מנכסי הקודש, סביב השנים 1194 ו-1199. שטר החכירה נכרת בין הקודש לבין אדם בשם אבו אלסרור. השטר נכתב בשם בית הדין, בידי סופר שכתב ידו מוכר לנו ממסמכים נוספים של הקודש מתקופה זו, ואושר בידי שמואל בן סעדיה. אבו אלסרור עסק ככל הנראה בענף הבשמים, ונציגי הקודש ביקשו למנוע את השימוש בקאעה (האולם) שחכר לכל פעילות הקשורה לעיסוקו. לפיכך נאסר עליו באיסור מוחלט להתקין כל מאגר של מי ורדים, לפרוץ פרצה כלשהי בקיר, או להשתמש בארסן (זרניך) ובשאר חומרים שהפקתם כרוכה בשימוש באש. בצד האחורי של המסמך, שנכתב חמש שנים מאוחר יותר בידי שמואל בן סעדיה, מופיעה רשימה של תשלומים שגבה מאותו אבו אלסרור על חשבון תקופת חכירה נוספת שבה החזיק באותה קאעה. חלק מן התשלומים הועברו בעקיפין באמצעות צד שלישי.

מסמך הנוגע למכירת מניות במפעל לזיקוק סוכר. בראש המסמך מופיע שמו של סעדיה בן שלמה בן יפת הלוי, מלווה בתארים מכובדים כגון "פאר" ו"הוד הלויים". בהמשך באים חישובים הקשורים בתמורה שהתקבלה ממכירת מטבח (מפעל) לזיקוק סוכר. אחרי כן מופיע קטע טקסט המתאר את המטבח, שהיה ידוע בעבר בשמם של "בני אלבדי" (אולאד אללבדי), ובו נזכר "דיואן אלאחבאס" בפוסטאט (הלשכה הממשלתית שהיתה אחראית על נכסי הקדש), והוא חותם בשורה: "פרסומו פוטר אותנו מתיאורו". המסמך קשור למסמך אחר העוסק באותו עניין, וראוי לעיון נוסף. לאחר מכן מופיעות מספר שורות בכתב ערבי בדיו אדומה, כנראה ניסיונות קולמוס, ובהן המילה "וצל" כמה פעמים, אחר כך "פי יום אל...", ולאחר מכן הצירוף "סרטן עלה" (Cancer rose). בצד השני (verso) ישנן גם שתי שורות הכתובות הן בערבית והן בערבית-יהודית.

הוראת תשלום אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). נראה שמישהו הגיש לאברהם מיימוני דיווח על התחייבויות (חֻגַ'ג'), ככל הנראה לתשלום למפקח על הירושות (נאט'ר אלמואריית') בקהיר החדשה, כתוב בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. אברהם רשם בעצמו "הסך הכולל: 27" והורה לאבו אלמג'ד לשלם את הסכום מתוך הכנסות שכר הדירה של המתחם. מסמך זה הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) הקרוי "חצר העניים", או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמֻהַד'ַ'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, ההוראות מתוארכות לטווח שבין 1210 ל-1225. ראו גם את המידע אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים.

חשבונות ההקדש. גיל פרסם 12 רשימות של הכנסות והוצאות הקשורות לאבו אלביאן אלג'אבי בן אבו נצר אלעזר הלוי אלחלבי, המשתרעות על פני השנים 1184-1181 לסה"נ. כולן, מלבד מסמך מס' 81, נכתבו בכתב ידו של הדיין שמואל בן סעדיה. חשבון לחודשי אלול ותשרי בשנים 1493-1492 לשטרות (בקירוב 1181 לסה"נ). הרשימה כוללת 21 דירות ומתחמי מגורים השייכים להקדש. סך כל ההכנסות עומד על 632.25 דירהם, ובכלל זה יתרה של 26 דירהם מחשבון קודם. ההוצאות כוללות חכר (דמי חכירה), שמירת לילה, שמן לבתי הכנסת, תשלומים לתלמידי חכמים ולעניים, וכן הוצאות אחזקה ותיקונים. סך כל ההוצאות עומד על 472 דירהם, ועל כן נותר עודף של 134.25 דירהם, לאחר ניכוי דמי גבייה בסך 60 דירהם. היתרה הקודמת של 26 דירהם לא נכללה בחישוב הסופי; אילו נכללה, היה העודף מגיע ל-160.25 דירהם.

דף כפול המכיל רישומים שונים ומגוונים, ובהם חשבון לשנת 1466 למניין השטרות (1154/55 לספירה) וטיוטה או תמצית מחוקה בקווים של מסמך משפטי. החשבון נמצא בעמוד השמאלי של הצד הקדמי, ופותח בכותרת: "חשבון מחיר השֻקאק המכובסים (אלשקאק אלמקצור) והכותנה (אלקטן) שקניתי עבור העניים בשנת 1466: 417 דרהם". בהמשך מוזכרים מנג'א הכהן, אבו מנצור, וההקדש. הטקסט המשפטי נמצא בעמוד הימני של הצד הקדמי: אבו אלמג'ד בן אבו אלפצ'איל אלחזן מודה כי הוא חייב לאבו אלפרג' בן סלימאן אלביאע(?) 100 דרהם, שאותם יפרע בתשלומים של שני דרהם בכל יום(!), החל מיום ראשון י"א בטבת 1467 למניין השטרות. בצדו האחורי של הדף מופיעים חשבונות נוספים (לדוגמה: "מה שלקח הגוי מאשר קנינו..."), וכן מספר גושי טקסט נוספים המהווים ניסיונות קולמוס ו/או טקסטים ספרותיים.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן אל בן דודו הדיין נתן בן שלמה הכהן בנוגע לפיגורי תשלומים לכאורה במתחם של הקודש (הקדש), מתוארך לסביבות שנת 1130. שני הנאמנים על הקודש, שהיו ממונים על מתחם שאינו מצוין בשמו, התלוננו על פיגור של חודשיים בתשלום שכר הדירה מצד אחד הדיירים, אבו אלחסן בן אלחזאן. בינתיים עזב הדייר את הדירה. התלונה הופנתה אל הגאון, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו, והוא ביקש מאחד הפרנסים של הקודש לברר את העניין. הכותב מביא לידיעת הדיין את תוצאות בירורו. מן הבירור עלה כי לא היו פיגורי תשלום של ממש, אך כדי להעמיד את העניין על דיוקו לחלוטין, היה צורך למסור מכסה נחושת שהשאיר הדייר לידיו של אבו אלביאן — כנראה אחד ממנהיגיה הבולטים של קהילת הפלסטינים — וזאת כדי לחסוך מן הפרנסים את תוכחותיו.

בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם, בשילוב של יהודית-ערבית וכתב ערבי. מתוארכת לב' באייר א'תקכ"ט למניין השטרות, היינו שנת 1218 לסה"נ. החזן אלמכין מתבקש לתת לנושא הכתב, פצ'ל אלרשיד, סכום כסף לצורך "ג'באית אלג'ואלי" (גיוס כספים לתשלום מס הגולגולת). אוסף המסמך כולל הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או של ההקדש שהוקם בידי הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר בקבוצת מסמכים המשתייכת לתחום הצדקה והכספים הציבוריים בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים, כפי שדן בהם גם כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מכתב מיחיאל בן יצחק הצרפתי, מירושלים, אל נמען בלתי-מזוהה (ככל הנראה הדיין מנחם בן יצחק בן ססון), שישב כנראה בקהיר. המכתב כתוב בעברית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. יחיאל מבקש לדעת מה ייעשה בכספי ההקדש שהקדיש הנמען לבניית מקווה טהרה. לדבריו, אין צורך במקווה, שכן הוא עצמו כבר התקין מקווה בביתו. עונת הגשמים כבר חלפה, והגויים אינם מתירים להיטבל במעיין השילוח, ולפיכך אין מקום אחר שבו אפשר לבנות מקווה. יחיאל טוען כי טוב הדבר שהנשים תטבולנה בביתו, שכן בכך תוכל אשתו להדריכן בהלכות הטבילה כראוי (ובכלל זה דיני חפיפה והטבילה בערב ולא בבוקר). כן הוא מבקש לדעת אם מכתבו הקודם הגיע ליעדו ביד גוי בשם עסכר(?). ראו את מאמרו של רוני שוויקה על מכתב זה ועל מכתבו המאוחר יותר של יחיאל.

הצהרה (אקראר) בכתב ערבי. התיעוד: בקירוב המאות הי"ד–ט"ז, על פי שיקולים פלאוגרפיים ובהתבסס על אזכור בית הכנסת דאר סמחה. ייתכן שתאריך מדויק מופיע במקום כלשהו במסמך, שכן נראה כי המסמך השתמר כמעט בשלמותו. הקראי מוסא בן עבד אלחק בן עבד אלכרים, הידוע בכינוי אלמאוורדי, מאשר כי שכר (אסתאג'ר) מהקראי [...] בן עבד אלכרים בן יוסף, הידוע בכינוי אבן כוג'יכ (ابن كوجك), משהו הקשור בהקדשות (אווקאף) של הקהילה הקראית. בשורות 4 ו-7 מוזכר דאר אבן סמיח (= בית הכנסת דאר סמחה), כפי הנראה כציון דרך לתיאור מיקומו של נכס ההקדש שהושכר. כמו כן מוזכרים בשורה 6 "נכסי הנוצרים" (אמלאכּ אלנצארא). בשורה 10 מצוין סכום של 19 2/3 דינרים. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיהם של מקטלגים קודמים וגויטיין.)

מסמך משפטי. רישום של עדות בבית הדין (מחצ'ר). מתוארך ליום ראשון, כ"א באב / ר"א בריבִּיע אלאוול 442 להג'רה = 12 באוגוסט 1050. טיוטה לא חתומה, בכתב ידו של יפת בן דוד בן שכניה. מסאפר בן עמרם תובע את סעיד בן עלון אלקדסי בעניין נזר (כתר/עטרה) שמסאפר מסר לסעיד כדי שיעבירו לצור, אך הנזר לא הגיע ליעדו. סעיד נשבע מספר שבועות שאם יציג מסאפר בפני בית הדין מכתב מצור (ככל הנראה המעיד שהנזר לא הגיע), ישלם קנס של 10 דינרים לקודש לטובת עניי ירושלים. מסאפר אכן מציג מכתב כזה ממש. בעקבות זאת טוען סעיד כי שבועתו התייחסה רק למכתב מצור מאת חמיו. בתגובה מציג מסאפר בפני בית הדין מכתבים מאת החותן. (מהדורה: גיל, מסמכי ההקדשות היהודיות, מסמך 31; תרגומו של גיל מבלבל בחלק מפרטי ההליך.)

מכתב ממשה בן לוי הלוי, מקלוב, אל איש קשר בפוסטאט. הכותב שמע כי "אלשיח' אליסוד" מעוניין לבלות את השבת בפוסטאט, ומבקש מהנמען לדאוג לו ולטפל בצרכיו. עם זאת, שורר במכתב אווירה של סודיות: "אמור לו שאני בן המשפחה (מן ד'ריתכם), ואם ישאל אותך על המשפחה (אלד'רייה), אמור לו שאין חדשות". ייתכן שמדובר בהפניה לוקף ד'ריה, כלומר הקדש משפחתי, או פשוט לעניין של ירושה רגילה. פרטי העניין עצמו נותרים סתומים. משה כותב עוד כי השיח' סג'אע אלדין ("המשורר") עצר אותו ואמר לו: "מה עושה לך אותו זקן חלוש? תן לי לסדר אותו (?)". ככל הנראה סג'אע אלדין מתכוון לאחיו של הכותב, אבו אסחאק. משה חוזר ומדגיש מהי העמדה הרצויה שעל הנמען לנקוט אם אלייסוד או סג'אע אלדין יעלו בפניו את עניין הירושה.

שטר חכירה. החוכר: תמים בן יעקוב בן יוסף אל-יהודי, המתגורר בסוק אל-עטארין (שוק הבשמים). המחכיר: הסוכן/מנהל לשעבר של נכסי הקודש (וכיל אל-אחבאס אל-מוקופה עלא צעפאא אל-יהוד — מנהל ההקדשות המוקדשים לעניי היהודים), ביאן בן בו נצר בן מוסא. ייתכן שמדובר באותו אדם המכונה הפרנס אבו אל-ביאן בן אלעזר הלוי, המופיע במסמכים רבים של הקודש שפרסם גיל מסוף המאה ה-12 (כדוגמת אחד המסמכים מאוסף קיימברידג'). נראה שהמסמך מתוארך ל-27 בד'ו אל-קעדה 569 להג'רה = 29 ביוני 1174 לסה"נ. שמור היטב להפליא. הוזכר בקצרה אצל ח'אן במאמרו "An Arabic Document of Acknowledgement from the Cairo Genizah" (JNES 53, חוברת 2, 1994, עמ' 122), אך מעבר לכך אין עליו ביבליוגרפיה. ראוי לבחינה נוספת.

ורסו: רישום פעילויות הקודש (ההקדשות) של הקהילה בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה האחת-עשרה, עד שנת 1034, שנכתב בערך בשנת 1040. החיבור בין הקטעים זוהה על ידי משה יגור, הכותב כי הקטע הוא חלקו העליון של כתב יד אשר חלקו התחתון הוא קטע אחר, ושניהם יחד מהווים טיוטה למסמך אחר שפורסם על ידי גיל בספרו על ההקדשות (מס' 3). צידו הימני של השורות הראשונות במסמך המקביל חסר, וניתן כעת לשחזרו באופן חלקי מן הקטע שזוהה, התואם לשורות 3–11 במסמך המקביל. גיל סבור כי יפת בן דוד בן שכניה היה הסופר של שני המסמכים (הטיוטה והנוסח הסופי), אך נראה למעשה כי מסמך הקודש שבקטע המצורף נכתב בידי רבי אפרים בן שמריה. התעתיק של החלק התחתון של הטיוטה נמצא כעת בסעיף [ג] של רשומה אחרת.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות 1205–1237). המסמך כתוב ברובו בכתב ערבי, עם מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מצטווה למסור למישהו סכום כסף. ייתכן שמוזכר בו אדם חולה (אלמריץ'). מופיעה מילה שנראית כ"חמّאם", וייתכן שהיא צופן ל-5 דרהמים. ההוראה נכתבה על גב מכתב שכנראה נשלח אל אברהם (אולי בכתב ידו של יהודה בן טוביה הכהן?). המסמך הוא חלק מקבוצת הוראות כתובות קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, הנוגעות לתשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. (המידע מבוסס על גויטיין, ועל כהן, "עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים".)

פנקס הוצאות והכנסות של קהילת המוסתערבים בקהיר מן השנים 1588–1607, שהתגלה ונחקר בידי דותן ארד. להלן מספר קטעים שצוינו ברישומים קודמים: "במספר הזדמנויות מציין הפנקס כי גזבר הקדש המוסתערבים בקהיר העביר כספים לצורך מימון חתונות בקהל. כך למשל, בחודש אלול 1593, רשם הגזבר בפנקסו את הדברים הבאים: 'עוד פרע [השמש] שמואל תאג'ר למרדכי ג'מילה התוואב (החוזר בתשובה) לסייע לו במימון חתונתו 20 פצ'ה, יום שלישי, י' אלול [שנ"ג]'." "פירוש זה של המונח תוואב נתמך ברישום נוסף בפנקס מן השנת 1600, המציין 15 פצ'ה שניתנו לתמיכה ב'תוואב קונברסו (אנוס)'. הגעתם של אנוסים ספרדים למצרים וחזרתם ליהדות בתוך סביבה מוסלמית מתועדת כבר משנת 1459, תהליך שהתגבר בעקבות גירוש ספרד."

איגרת רשמית בכתב ערבי. השתמרו ארבע שורות בלבד, ברווחי שורות רחבים. הדף שימש מאוחר יותר בשנית עבור מסמכים משפטיים בערבית-יהודית (ראו רשומה נפרדת). ככל הנראה מדובר בדו"ח או בעצומה מאת אדם המביע את שאיפתו להצטרף לשירותו של הנמען או של הממשל (wa-jarradtu raʾy fī l-khidma — "הקדשתי את דעתי לשירות"), ומכריז על "דבר הצדק" מן המרומים: ([...] ʿalā l-manābir wa-nashr albāb(?) kalimat al-ṣidq bi-aʿlā l-maʾāthir — "על המנברים ופרסום [...] דבר הצדק במיטב המעללים"). כמו כן מתואר כיצד קבוצת אנשים יצאה לארץ אל-שאם (wa-ʿaṭṭaftu/wa-ʿaṭafat ahwāhā ḥattā ṣārū ilā bilād al-shām — "והטיתי/נטו תשוקותיה עד שהגיעו לארצות אל-שאם"). דרושה בחינה נוספת של המסמך.

בצד הגב: פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. החזן אבו אלמג'ד מתבקש למסור 5 דרהמים לכהן מסוים, ככל הנראה כהחזר על סכום ששולם לחזן העיוור. המילה הבאה תועתקה כ"תספיר" (כריכת ספרים?), ובתיאור קודם נטען כי 5 הדרהמים יועדו להוצאות נסיעה (ספר), אך אין ודאות שהקריאה הזו נכונה. המסמך מורכב מפקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שיש להוציא מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או של ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בתיאוריו של גויטיין מיוחס המסמך לטווח השנים 1210–1225, וכן עוסק בו כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

recto: חוזה חכירה של מתחם באשקלון, מתוארך לסביבות 1120(?)–1146. נציגי הקודש מחכירים מתחם באשקלון לשלמה הזריז בן חלפון. verso: רישום של דמי השכירות השנתיים ששולמו לזקני ההקדש, שנשמר בידי החוכר. דמי החכירה השנתיים עמדו על רבע דינר או 8.5 דרהמים ורק, וכיסו את התקופה מתשרי עד אלול. התשלומים בוצעו בדרך כלל מספר חודשים לאחר תום השנה. שמורים רישומים של עשרה תשלומים מסוג זה, המשתרעים על פני התקופה שבין שנת 1131 ועד 1146 (מרחשוון ד'תתק"ז). חוזה החכירה עצמו נושא ארבע חתימות, בעוד שהתשלומים השנתיים אושרו בידי שני חברי בית הדין. המסמך כולל כתיבה בשלוש שפות שונות: עברית, ארמית וערבית-יהודית. אישורי התשלומים מסודרים בסדר כרונולוגי.

ברקטו: שריד מתחתית מסמך משפטי בכתב ערבי. הוורסו לא זוהה, ולא ברור אם הוא קשור לרבי אברהם בן הרמב"ם כמו רוב השרידים האחרים בתיקייה זו. הוא נושא את הסימן (glyph), כתוב בכתב ערבי, ומזכיר אדם בשם אלי'הודי. הקובץ כולל פתקי הוראות תשלום קצרים, חלקם בעברית וחלקם בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (דאר אלמסאכין) או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ב', עמ' 420–421, נספח A 48–92; עמ' 449–450, נספח B 39b [מתוארך 1210–1225]; כהן, עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים, עמ' 218–220).

ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן כנגיד בשנים 1205–1237 לסה"נ). הטקסט כתוב בעיקר באותיות ערביות, עם מקצת באותיות עבריות. על פי ההוראה, על אבו אלמג'ד למסור 2.5 דרהם לאדם מסוים. האוסף שאליו שייך המסמך כולל פקודות תשלום קצרות, חלקן באותיות עבריות וחלקן באותיות ערביות, המורות על תשלומים חודשיים שיש לבצע מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש ("ווקף") הידוע בשם "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מתקופת האביב והקיץ של שנת 1218 לסה"נ. (המידע מבוסס על גויטיין, חברה ים-תיכונית, וכן על כהן, "עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים".)

ורסו: הוראה בכתב ידו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות בין השנים 1205–1237). אבו אלמג'ד מצֻוֶּוה לתת לנושאת המכתב, שליחתה של אם נסים החולה, 5 דרהמים מקופת ההקדש (וקף) של אלמהד'ב. מסמך זה מורכב ממכלול של פתקאות הוראה קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, שנכתבו עבור תשלומים חודשיים. התשלומים הוצאו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך נכתבו באביב ובקיץ של שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר בהוראות מהשנים 1210–1225 בקירוב, ולפי כהן, מסמכים אלו משקפים את מערך הצדקה והתמיכה בעניים בקהילה היהודית של מצרים בימי הביניים.

ורסו: הוראה אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1237–1205 לסה"נ). רובה כתובה בכתב ערבי, עם מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מתבקש לעשות דבר־מה עבור המוסר, שהוא דיין (?) — נראה שכתוב "אלדיאן". המסמך נמנה על אסופת הוראות תשלום קטנות, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, הנוגעות לתשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) הידוע בשם "דאר אלמסאכין" ("חצר העניים"), או מההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות שתאריכן ידוע נכתבו באביב ובקיץ של שנת 1218. לפי גויטיין, התאריכים של אסופה זו נעים בין השנים 1210–1225, והנושא נדון גם אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של ר' אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). הטקסט כתוב בעיקרו בכתב ערבי, עם מעט מילים בכתב עברי. ההוראה מופנית אל אבו אלמג'ד, ובה הוא מצווה לשלם דמי מחיה (מַוְנָה / מוּנָה / מֻאְנָה) לנושא המסמך, אדם שמוצאו מבגדאד. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, שעניינן תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות השכירות של ההקדש "חצר העניים" (קודש) או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. ההוראות הנושאות תאריך כולן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר בקבוצת מסמכים בעלי אופי דומה המתעדים את מערך התמיכה הציבורית שהפעילה הקהילה היהודית בפסטאט במאה ה-13.

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1237-1205). אבו אלמג'ד מתבקש לתת לחזן אבו אלחסן (האם זהו ידותון הלוי?) תשעה דרהמים. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (חצר אלמסאכין) או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. המידע מבוסס על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין (כרך ב', עמ' 421-420, נספח A 92-48; עמ' 450-449, נספח B 39ב, מתוארך לשנים 1225-1210), ועל ספרו של כהן על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים (עמ' 220-218).

רקטו (שימוש משני): פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש למסור למוביל הפקודה, שהוא בנאי, 3.5 (דרהמים?) עבור עבודה בסמטת הירושלמים (דרב אלמקאדסה). המסמך כולל אוסף של פקודות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, רוב הפקודות מתוארכות בין השנים 1210–1225. נושא הצדקה והפקדונות הקהילתיים נדון בהרחבה גם אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית של מצרים בימי הביניים.

חשבון לחודשים ניסן ואייר שנת 1493 למניין השטרות (בערך 1182). חשבון זה עוסק בחלק אחר מנכסי הקודש, ושמות 12 הדירות והמתחמים המופיעים בו שונים מאלה שבחשבונות הקודמים. סך ההכנסות מדירות אלו, עבור חודשיים, מסתכם ב-372.25 דרהם. ההוצאות מתחלקות לשתי קטגוריות שונות: א) הפריטים הרגילים שמטרתם מפורטת; ב) סכומים גדולים שהופקדו בידי הפרנס עצמו ובידי אדם מסוים בשם אבו אלמחאסן, שהיה ככל הנראה השמש של כנסת הבבליים. בעוד שסך ההכנסות תואם את סכום הפריטים הרשומים, אין דרך לבדוק את סך ההוצאות; כפי הנראה רק חלק מן הפעולות נרשמו על דף זה (המידע מבוסס על גיל). נכתב בידי שמואל בן סעדיה הלוי (התאריך: 1163–1204).

פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות 1205–1237 לסה"נ). כתובה ביהודית-ערבית עם מעט כתב ערבי. לפי הפקודה, על אבו אלמג'ד למסור 11 דירהם לישועה כדמי מחיה מתוך הכנסות השכירות של המתחם (החצר). המסמך הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" או מן ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך מתוארכות לאביב ולקיץ של שנת 1218. גויטיין תיארך את האוסף לטווח השנים 1210–1225, והעיסוק בו נדון גם אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים.

פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני (כיהן 1205–1237). הטקסט כתוב גם בערבית-יהודית וגם בכתב ערבי. על פי הפקודה, אבו אלמג'ד נדרש למסור סכום כסף מסוים לאדם כלשהו. הפקודה נכתבה על גב קטע של מכתב שנשלח אל אברהם. המסמך הוא חלק מאוסף של פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, שעניינן תשלומים חודשיים שניתנו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (וקף) או מההקדש שנוסד על ידי הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר באוסף פקודות שתוארכו לשנים 1210–1225, וכן עוסק בכך כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

פתק מאת דוד בן יהודה החבר, מבילבייס, אל אברהם מימוני, בפוסטאט/קהיר. מתוארך: שנת 1532 למניין השטרות, שהם 1220/21 לסה"נ. הוא מבקש לקבל מאברהם את ה'רשות' (סמכות?) לערוך את הנישואין בין החתן אבו אלמנא לבין 'הנערה', אשר מינתה את אביה כשליחה. כמו כן הוא שואל האם מותר להשתמש בנוסח הכתובה שנערך בעבר השני של הדף. ("אם יש טעות בטיוטה, הורה לי לתקנה.") "לא נשתמר האם הנגיד נתן את הסכמתו לכתובה זו; אגב, הנוסח אכן מכיל כמה שגיאות סופר." חלק מן המידע מבוסס על מאמרו של מרדכי עקיבא פרידמן, "תשלום המוהר המינימלי כפי שהוא משתקף במסמכי הגניזה: מתנת נישואין או התחייבות הקדש?" (1976).

דוח על מתחם המוקדש לקודש, ככל הנראה לאחר שנת 1127. שריד של דוח או תזכיר על המתחם הידוע בשם דאר נאקה, המופיע בכמה מסמכים של הקודש. בתזכיר נסקרת בקצרה תולדות הקדשת רבע מן המתחם הזה לקודש. נראה כי המתחם הוקדש במאה ה-11, למטרות צדקה הן לנזקקים הרבניים והן לנזקקים הקראים. בתקופה של רדיפות והחרמות שהתרחשה בשנת 1127, סכום כסף הוחזק בידי אחד מפקידי הקודש; כדי למנוע את החרמתו, נרשם הכסף כאילו כבר הוצא לרכישת מחצית מאותו מתחם. מטרת התזכיר היא להצדיק את הרישום הפיקטיבי הזה, וכנראה גם להבהיר איזה חלק מדאר נאקה השתייך בפועל לקודש. גיל מקשר דיווח זה עם מסמך נוסף (PGPID 2500).

מסמך משפטי. רישום הסכם בין ההקדש לבין הבנקאי אבו אלת'נאא' בן אבו סעד החזן. בדף השני מופיעות טיוטות של מסמכים. אבו אלת'נאא' ואביו מתחייבים לשפץ ולבנות מחדש את המתחם הידוע בשם סת ע'זאל, הנמצא במצב של התפוררות והרס. הקודש ישקיע במלאכת השיקום סכום של 200 דרהם וכן כמות מסוימת של קורות עץ. כמקובל בעסקאות מסוג זה, ההשקעה שיעמידו אבו אלת'נאא' ואביו תוחזר להם באמצעות מתן זכות מגורים חינם באותו בית. לאחר שיכוסה סכום השקעתם, יהיה עליהם לשלם דמי שכירות בשיעור המקובל. על פי גיל. תאריך המסמך: בעשרת הימים הראשונים של חודש טבת שנת 1555 למניין השטרות, היינו דצמבר 1243 לספירה.

הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני (חתימת יד אפשרית), בערבית-יהודית. ההוראה מורה לאל-שייח' אל-מכין למסור סכום מסוים לשמש. הכתב דהוי מאוד. המסמך הוא חלק מאוסף הוראות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, להעברות חודשיות שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או של ההקדש שייסד הרופא אל-מהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ 1218. לפי גויטיין וכהן, מדובר בקבוצת מסמכים המתעדת את מערך החלוקה הסדיר של תמיכה בנזקקים בקהילה היהודית בפוסטאט בתקופת אברהם מימוני, כאשר ההכנסות מנכסי ההקדשות שימשו לתשלומים חודשיים קבועים לבעלי תפקידים ולנתמכים.

פקודה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). רובה בכתב ערבי ובחלקה בכתב עברי. אלחזאן אלמכין (=אבו אלמג'ד?) מתבקש למסור למוסר הפקודה דבר־מה לרגל החג. מופיעה מילה שנראית כמו "חמאם", שאולי משמשת כצופן ל־5 דרהמים או 10 דרהמים. בצד הרקטו מצוי קטע קטן ממכתב בכתב ערבי מאת בו אלפצ'ל (שנקרע ושימש מחדש לכתיבת הפקודה). מסמך זה הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך מקורן באביב ובקיץ של שנת 1218.

בצד ה-verso: הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. אבו אלמג'ד מתבקש לתת 10 דרהמים ליֵשועה תמורת לימודו של אבן אלזפתאוי עד תום חג הפסח של שנת 1529 לשטרות (=1218 לסה"נ). המסמך כולל הוראות תשלום קצרות שנכתבו בחלקן בכתב עברי ובחלקן בכתב ערבי, ועניינן תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים", או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בספרות המחקר נדונו מסמכים אלה אצל גויטיין במסגרת דיוניו על הצדקה הקהילתית, ואצל כהן בעבודתו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

קבלה שהוציא נאט'ר וקף (ناظر وقف, ממונה על הקדש) עבור "דמי חכירת קרקע" (حكر, חִכְּר) של נכסים ב"רובע היהודים" בקהיר (حكر القاعات بحارت اليهود — חכר אלקאעאת בחארת אליהוד). מתוארכת לשנת 1189 להג'רה (1775/1776 לספירה). על המסמך מוטבעת חותמת מן התקופה העות'מאנית — ככל הנראה חותמתו של נאט'ר הוקף עצמו. הקבלה ניתנה לאדם בשם "סלאמון אליהודי" (סלאמון היהודי). לאורך השוליים נראים חורי תפירה במרחקים של כ-5–6 מ"מ זה מזה, מה שמרמז שהקטע הזה היה קשור בעבר בתפירה לקטע אחר. עם זאת, התאריכים השונים של שני הקטעים מלמדים שהתפירה לא נעשתה על ידי הבעלים המקוריים.

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן מירושלים אל עלי בן חיים הכהן בפוסטאט, ובו מתאר הכותב את מסעותיו לעכו ולצור, את שובו לרמלה ואת מחלתו הקשה שאחזה בו שם. לדבריו: "הותקפתי בהקאות; התפוצצתי מלמעלה ומלמטה, יותר משלוש מאות פעמים (מילולית: 'ישיבות'); כל בני הבית התייאשו ממני. הרופאים באו במוצאי שבת וראו שאני גמור ושאין עוד מה לעשות. עשיתי צוואתי..." לאחר מכן חל שיפור במצבו, אך הוא מציין כי עודנו סובל מחולשה איומה. במכתב מוזכרים גם דמי השכירות מן ההקדש המיועדים לעניי ירושלים, וכן ענייני ציבור ופרטים אישיים נוספים. לפי הערכת גיל, המכתב נכתב בשנת 1060.

ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני (כיהן 1205–1237 לסה"נ). רובה בכתב ערבי עם מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד נדרש לתת למוסר הכתב [...] אלטוואף סכום כסף. מופיעה מילה הנראית כמו "חמאם" (מרחץ), אך ייתכן שמדובר בצופן ל-5 דרהמים. יש לציין שהרקטו מהווה צירוף עם מסמך אחר. האוסף שאליו שייך המסמך כולל פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות דמי השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ של שנת 1218. (מידע על פי גויטיין וכהן.)

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני (כיהן בשנים 1205–1237). אבו אלמג'ד מצטווה לתת 15 דרהם לר' יפתח כתמיכה (מזונות) עבור שישה שבועות. מסמך זה הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מן האביב והקיץ של שנת 1218. בספרות המחקר נדונו מסמכים אלה אצל גויטיין בדיון על הקצבות החלוקה לעניים, וכן אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

מסמך משפטי. מתוארך ליום חמישי, כ"ב בתמוז שנת 14[60] למניין השטרות, כלומר 1149 לסה"נ, ברשותו של שמואל בן חנניה (1140–1159 לסה"נ). יש לציין כי כ"ב בתמוז חל ביום חמישי גם בשנים נוספות במהלך תקופת נשיאותו של שמואל בן חנניה: 1146, 1152, 1153, 1156 ו-1159 לסה"נ. לפיכך, ייחוסו המדויק של המסמך לשנת 14[60] טעון בירור ומחקר נוסף. הִבּה האורג (אלחאיךּ), הידוע בכינויו אבן נעמאן, מקבל על עצמו את ההתחייבות להופיע בבית הדין ביום שני, כ"ו בתמוז, יחד עם סוכנו של ההקדש סאלם/שלמה בן נתן הפרנס, לשם תשלום 120 הדירהמים שהוא חב עבור דמי שכירות.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לסה"נ). בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש לתת דירהם אחד לשליח שעלה לקהיר כדי לטפל בעניין מול הממונה (נאט'ר אלמוארית'), הוא המפקח על לשכת הירושות. השוו לפתק נוסף מאותה קבוצה. על צד הרקטו מצויות מספר מילים ממסמך ממשלתי בכתב ערבי. הקובץ הכולל מורכב מהוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שניתנו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

חשבון לחודשי ניסן ואייר בשנת 1494 למניין השטרות, ובקירוב שנת 1183. החלק הראשון של המסמך מפרט את ההכנסות משכר דירה של אחת-עשרה דירות ומתחמים בלבד השייכים להקדש, עבור תקופה של חודשיים. הסכום הכולל מסתכם ב-352.5 דרהם. משום מה, אבו אל-בּיאן גבה את שכר הדירה רק ממחצית ממספר הבתים הרגיל. בהמשך מופיעה רשימת הוצאות הכוללת את הסעיפים השגרתיים, ובסך הכול 125.75 דרהם. כמו כן, מצורפת רשימת תשלומים שהתקבלו אצל ההקדש מאבו אל-בּיאן (חלקם הועברו באמצעות השמש מח'פוז'). המידע מתבסס על גיל. הסופר הוא שמואל בן סעדיה הלוי (1163–1204).

עצומה מן התקופה הממלוכית, משנת 1442. טיוטה של עצומה מטעם הקהילה היהודית בפוסטאט אל השלטון הממלוכי, בעניין מעשי השחיתות של עבד אללטיף הרופא, ראש היהודים. על פי האמור בעצומה, מכר עבד אללטיף חלקים מנכסי ההקדש ("פיוס פאונדיישנס") והחכיר אחרים בשווי הנמוך מערכם האמיתי, הטיל קנסות פיסקליים גבוהים, החרים רכוש של בני הקהילה היהודית, וכל זאת בנוסף לשורה ארוכה של מעשי פגיעה נוספים שמיוחסים לו. המסמך מבקש את הדחתו מן התפקיד. העצומה והאירועים סביבה נדונו במחקרו של מרק כהן על המשבר של 1442 והקהילה היהודית בסביבה הממלוכית.

בצד ה-verso: מסמך משפטי — הסכם עם הקודש. תיארוך: בערך 1160. ההסכם נכרת בין אדם בשם צֻבְּח ואשתו לבין הקודש, המיוצג על ידי אבו נצר ישעיהו הלוי, המנהל הכללי של נכסי הקודש. מאחר שבני הזוג מחזיקים בתשעה קיראטים (=3/8) מן הבית שיתרת חלקיו שייכת לקודש, לא ניתן היה לבצע את התיקונים הנדרשים בבית בלא שיתוף פעולה מצדם. כערובה לחלקם בעלות, הם מוותרים זמנית על זכויות הבעלות בחלקם כל עוד ישעיהו הלוי יחפוץ בכך. כמו כן הם מתחייבים לקבל ללא עוררין את סכום ההוצאות כפי שיקבע על ידו. (המידע מתוך גיל, Documents, עמ' 292 מס' 62)

ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). על החזן (אבו אלמג'ד?) למסור לטאהר השמש (אלח'אדם) 2.5 דרהמים. מסמך זה הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, להעברות חודשיות שמומנו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) 'חצר העניים', או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב'. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. הפקודות עוסקות בתשלומים חודשיים שיועדו לנזקקים ולעובדי הקהילה, ומשקפות את שיטת חלוקת הצדקה בקהילה היהודית במצרים בתקופת רבי אברהם בן הרמב"ם.

בצד ב': הוראה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237) אל החזן אבו אלמג'ד. אבו אלמג'ד מתבקש להעביר את עשרת הדרהמים הנותרים שחייבים לאבו אלפרג' לצורכי מזונותיו, מתוך דמי השכירות של החצר. באופן תמוה, מעל הקיצור שצ (המעיד שהוא בחיים) נכתב גם נע (המעיד שאבו אלפרג' נפטר). המסמך כולל אסופה של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

חשבון שהוגש לרבי אברהם בן הרמב"ם: לחזן 'אלמכין' מגיעים 9 דרהם עבור 6 שבועות, ולאבו אלטאהר מגיעים דרהם וחצי עבור 3 שבועות. רבי אברהם בן הרמב"ם כתב בעצמו "הסך הכל: 7.5" ובצד האחורי הוסיף "ישולם מדמי השכירות של המתחם". הכול נכתב על פיסת נייר ממוחזרת מתוך מסמך קודם בכתב ערבי. המקבץ כולל פתקים קטנים של הוראות תשלום, חלקם בעברית וחלקם בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה 'חצר העניים' או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מן האביב והקיץ של שנת 1218.

מכתב מאברהם בן נתן אב, דיין בקהיר, אל "אלממחה", כלומר "המומחה" — חבר קבוע בבית הדין, ששמו לא נשתמר, אשר היה ככל הנראה ממונה על כספי הקודש, סביב שנת 1100 לערך. המכתב מדווח על כספי הקודש לאחר מותו של מי שהחזיק בהם. פרנס בשם מסאפר תרם חמישה דינרים להקדש בית הכנסת בקהיר. סעיד, "ראש הקהילות", שאליו נמסרו הכספים כדי שיביא בעבורם עצים מאלכסנדריה, נפטר בטרם הספיק לצאת לאלכסנדריה, והכסף נשאר אצל אלמנתו. חקירה שנערכה בעניין (על ידי בית הדין) העלתה כי הקודש עדיין חייב כסף לאלמנה, והכותב מבקש שיועבר אליה היתרה.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אלמכין (=אבו אלמג'ד?) מתבקש לתת 3 דרהמים לקרובו של הרב האנדלוסי (המילה "הטולדני" נמחקה) ו-2 דרהמים לזקן הפרסי. ההוראה נכתבה שלושה שבועות לפני הוראה דומה אחרת, אשר אף היא ניתנה עבור קרובו של הרב הטולדני (שם המילה "הטולדני" לא נמחקה). מדובר בקובץ של הוראות תשלום קצרות בכתב, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). רובה בכתב ערבי ובתוספת מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מתבקש למסור לנושא ההוראה, אלשיח' אלרשיד, סכום מסוים. המסמך נמנה עם אוסף הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, שעניינן תשלומים חודשיים שהיו אמורים להיפרע מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. (המידע מבוסס על גויטיין וכן על כהן, עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). המסמך עוסק במבשר בן ישועה ובאפרים בן יפת, וכן בחנות חלפנות הכספים (צרף) של אבו אלחֻסַין אלחַלַבּי אלצַיְרַפי (החלפן), הממוקמת ברובע מֻרבַּעַת אלעַטַארין בפֻסטאט. ככל הנראה, מבשר פנה אל אבו אלחסין וכרת עמו עסקה שלפיה ישלם לו דמי שכירות וינהל את חנות החלפנות, אשר כיום סגורה. אם יפר את תנאי ההסכם, מוטל עליו קנס של 10 דינרים לטובת ההקדש (קודש), ובנוסף קנס בגין הפרת השבועה (חִנְת' אלימין). יש צורך בבדיקה נוספת לבירור פרטי המקרה.

פקודה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ), המורה לאבו אלמג'ד לתת לנושא המכתב, סעדיה אלנאט'ר, שהוא חולה, 5 דרהמים מן הווקף של אלמהד'ב. המסמך כולל פקודות כתובות קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שיינתנו מהכנסות השכירות של ההקדש (ווקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין הפקודות מתוארכות לשנים 1210–1225, ולפי כהן ההקשר הוא מערכת הצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד מתבקש לשלם למוביל המכתב, נסים המלמד, סך של 6 דרהמים תמורת 6 שבועות של הוראת ילדים. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב ומקיץ שנת 1218. לפי גויטיין וכהן, פרק זמן ההוראות מתוארך באופן רחב יותר לשנים 1210–1225.

פיסת נייר קטנה ובה כשתי מילים בכתב ערבי. הפריט הוא חלק מאוסף של פתקים קטנים ובהם הוראות תשלום, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מתוך ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ 1218. לפי גויטיין, מדובר במכלול של אישורי תשלום שנמסרו לנזקקים בקהילה היהודית של פוסטאט, והם משמשים מקור חשוב להכרת מערכי הצדקה והרווחה הקהילתית. ראו גם דיון אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים.

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. אבו אלמג'ד מתבקש לשלוח אל אלשיח' אלת'קה במהירות ('ובכל תחבולה שהיא') תשלום של 35 דרהם, היתרה הנותרת לפירעון של מס הגולגולת (ג'זיה) של העניים(?) עבור שנת 614 להג'רה (שהסתיימה ב-29 במרץ 1218), לדיוואן של הסולטאן. המסמך כולל קבוצה של הוראות כתובות קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, להעברת תשלומים חודשיים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) הקרוי 'חצר העניים' או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ 1218.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. החזן הנכבד (=אבו אלמג'ד?) מתבקש לתת 5 דרהמים לקרובו של הרב מטולדו (אלרב אלטֻלַיְטֻלי). המקבץ כולל הוראות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (וקף) או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר במסמכים מהשנים 1210–1225, וההקשר הרחב נדון גם אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.

דף שכנראה היה במקור חלק מקווייר גדול יותר. ברקטו מופיע שיר בעברית. בוורסו מופיעה הקדשה (בעיקרה ביהודית-ערבית) המציינת כי מדובר בשירים (אקואל) מאת שמריהו בן אהרן הכהן, שנכתבו עבור "אדון הסופרים" אהרן בן יעקב הכהן. נוסף לכך מופיע נספח מעניין שעשוי להיות מובן למי שבקיא בסגנונות הקליגרפיה העברית: הסופר מסביר מדוע השתמש בכתב "תלוי" (ח'ט מעלק), והסיבה היא שהנייר היה רך והכתיבה נעשתה ב"זמן כאנון" (=החורף), ולפיכך הנייר בקושי היה יכול "להחזיק" (פלא יכאד אן ימסך) כתב "מיושב" (ח'ט מג'לס).

מכתב מאת אהרן הלוי ויוסף הבורסקי ("הבורסי") אל אבו אלמעאלי, מתוארך לסביבות שנת 1120. מדובר בתעודה הנוגעת להקדש של הירושלמים. נושא המכתב מודיע לאבו אלמעאלי כי הוא זכאי לחלק בהכנסות מהבתים "של הירושלמים". מאחר שהאיש שרוי במצוקה גדולה, מתבקשת מקדמה על חשבון חלקו. הכותב מבקש שתימסר פתקה לשלמה המלמד בנוגע לסכום שאבו אלמעאלי יראה כמתאים. בצד השני (verso): רישום מבית דין, פרי עטו של הלל בן עלי (פעיל בין השנים 1066–1108 לספירה), העוסק בנכס בקצר אלשמע. אחד הצדדים בעניין הוא מומר לאסלאם.

הוראת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני (אוטוגרף). אבו אלמג'ד מצֻוֶּוה לתת 3 דרהמים ל"הזר מטולדו" (אלע'ריב אלטֻלַיטֻלי). המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהתבצעו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. המילה המשמשת לציון הכספים (משכורות) המגיעים לפקידי הקהילה היא "מזונות" — אותו המונח עצמו המשמש לתיאור הלחם המחולק לעניים.

פקודת תשלום בכתב ידו של אברהם מימוני. אבו אלמג'ד מתבקש להחיש את העברת התשלום בסך 81 דירהם לקאדי המוסלמי שמס אלדין. סכום זה הוא היתרה שנותרה לתשלום עבור מס הגולגולת (ג'זיה) של העניים לשנה המוסלמית 614 (שהסתיימה ב-29 במרץ 1218), המגיע לשמס אלדין. המסמך הוא חלק מאוסף של פקודות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ 1218.

מסמך משפטי מהתקופה העות'מאנית, בכתב ערבי. היהודי מוסא נציר (או נציר) משלם את ה-חכר (מס הקרקע) על ביתו השוכן ברובע היהודי (חארת אל-יהוד). המס נגבה על ידי שלוחו של האע'א/הסריס שהיה אחראי על ניהול ההרמון הקיסרי העות'מאני ועל הפיקוח על ניהול ה-אוקאף (הקדשים) של מכה ומדינה, וכן על חלק מהאוקאף של הסולטאן העות'מאני (המידע מבוסס על מחקרה של יילדיז יילמאז על האע'אות של הרמון הסולטאן במאה ה-18). המסמך חתום בידי אחמד אע'א, השלוח (וכיל) של ראש הסריסים בארמון הסולטאן בדאר אל-סעאדה.

שאלה הלכתית בערבית-יהודית. עניינה אדם שהיה חייב חוב להקדש, וממשכן את רכוש אשתו שלא ברצונה, תוך הבטחה לה שיפדה אותו בתוך ימים ספורים. לאיש היה רכוש משלו (תיבה של תכשיטים וזהב, אולי בשותפות עם אביו), אך הוא ביקש לפרוע את החוב דווקא מנכסי אשתו. השואל, ככל הנראה דיין מקומי, מדגיש כי אסור לשליח ההקדש לקבל את התשלום מנכסי האישה, אלא רק מנכסי הבעל. השאלה מסתמכת על המקורות הבאים: כתובות ק"א ע"ב, משנה בבא בתרא י, ז, בבא בתרא קע"ד ע"א, וכתובות פ"א ע"ב. המידע מאת אמיר אשור.

ורסו: פקודה אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד נדרש לתת למוסר הפתק, ר' יפתח, את 12.5 הדרהמים המגיעים לו כתמיכה (מזונות) עבור 5 שבועות. המסמך כולל פקודות תשלום קטנות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים, המשולמים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בסך הכול מתוארכים המסמכים לתקופה שבין 1210 ל-1225.

רקטו: ייתכן שמדובר במכתב או במסמך משפטי קצר. דהוי מאוד וקשה לקריאה. ורסו: רישום של סכום כסף (35 [מעידין] של כסף) שהתקבל מאליהו נאבּי(?) עבור שכירות נכס מסוג טבקה בחארת אלצקאלבה לחודש אב בשנת 1784 לספירה (ה'תקמ"ד). השורה השלישית מציינת שהתשלום קשור ל"קופת המוס[תערבים]" הקהילתית, מה שמרמז כי הנכס היה ככל הנראה חלק מנכסי הקודש. השם של פקיד הקהילה שגבה את שכר הדירה אולי מופיע מתחת: משה רפאל חיים אפרון (?). למופע אפשרי נוסף של שם המשפחה נאבּי(?), ראו מסמך אחר באוסף.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד מתבקש למסור למוביל המסמך (ככל הנראה גם הוא בשם אבו אלמג'ד?) שני דרהמים עבור אפיית מצות (ח'ביז פטיר) לחג הפסח. בתחתית המסמך מופיעה שורה אחת בכתב ערבי. המסמך הוא חלק מקובץ הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בערבית, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שיסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

המסמך, הנמשך גם בצדו האחורי, מפרט תשלומים שניתנו ליחידים, חלקם תמורת מצרכים (ובהם לחם, קמח ובשר), וכן סכומים המגיעים לתשלום (ככל הנראה עבור שכר דירה) הקשורים לקודש (הקדש דתי; ראו גיל, מסמכי ההקדש היהודי, עמ' 3–4 ובמקומות נוספים). התשלומים נעשים מטעם חבר (חבר הישיבה), ככל הנראה אדם הקשור לניהול הקודש. אדם בשם וחיש מופיע בשלושה מסמכים נוספים העוסקים בהכנסות הקודש בשנות הארבעים של המאה האחת-עשרה (ראו גיל, שם, עמ' 194, 201–2, 206–7). כל הסכומים נקובים בדירהמים.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אבו אלמג'ד מתבקש למסור לנושא המסמך 30 דרהם מהקדש (וקף) אלמהד'ב עבור אדם פלוני, לצורך לימוד ילדים עניים ויתומים. ר' ישועה ז"ל מעורב באופן כלשהו בעניין. המקבץ כולל הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

רשימת בתים שבבעלות הקודש. תיארוך: בערך 1160 לספירה. השמש מחפוט' מציג רשימה של בתים השייכים לקודש, אשר עליו מוטלת האחריות לגבות את שכר הדירה מהם. הרשימה כתובה באותיות ערביות וכוללת 26 פריטים. לארבעה מהמתחמים מצורפת הערה נוספת המציינת כי הסכומים שחייבים שוכריהם כבר שולמו. הבתים מתוארים כאחבאס, כלומר הקדשות וקף, של היהודים לטובת המסאכין (העניים) שלהם. ייתכן שהרשימה חוברה לצורך הצגת הסכום המגיע עבור דמי החכירה של הקרקע (חכר). (המידע על פי גיל.)

ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לספירה), בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש לתת לשליחו של החבר יחזקאל 13 דירהם, בנוסף למה שהוציא על ספרים. המסמך הוא חלק מאוסף הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן באותיות עבריות וחלקן באותיות ערביות, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש "חצר העניים" (ידוע גם כ"דאר אלמסאכין"), או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב ומקיץ שנת 1218.

רישום בית דין בכתב ידו של ר' דניאל בן עזריה הנשיא. חיים בן הרון מודיע על כוונתו לשאת אישה בצַהְרַגְ'ת, אך אנשים טוענים שכבר יש לו אישה בפוסטאט. האיש נודר עשרה דינרים להקדש אם אכן הוא נשוי. בודקים את הדבר ומתברר שהוא אכן נשוי; אז הוא טוען שנדר חמישה דינרים להקדש ירושלים וחמישה דינרים לבית הכנסת המקומי, אך האנשים מתנגדים לכך. בית הדין מאמין לו, אך לאחר מכן הוא טוען שאין לו את הכסף, ועל כן בית הדין מתיר לו לשלם רק רבע דינר בחודש.

מכתב מאליהו הדיין בפוסטאט אל בנו שלמה בן אליהו, בקליוב. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. המכתב נועד להימסר תחילה לאבו אל-מנא אל-עטאר, שיעבירוֹ ליעדו. פתיחת המכתב כוללת ברכות לרגל חנוכה או פורים. אליהו מוסר דיווח על הילאל ועל מתחם (דאר) ושני בתים קטנים (דווירה) השייכים להקדש. אם הילאל נמצא בקליוב, על שלמה לעכבו שם כדי שאליהו יוכל לצאת לשבת ולטפל בעניין זה. ההוראה ניתנת בפקודת 'הרֵיִיס' (ככל הנראה רבי אברהם בן הרמב"ם).

בצד האחורי: רישום על תרומה של רבע מבית-חצר (קומפלקס) על ידי סת אלנט'ר בת חלפון להקדש. תיארוך: בסביבות 1161 לסה"נ. בנוסף, היא מתרימה שישית מאותו בית-חצר לפצ'איל בן עואצ' אבן אלכתנאני, אחיה או קרוב משפחה אחר, בתנאי שהיא עצמה תהנה מפירות אותו חלק במהלך חייה. לאחר מותה יעבור החלק אליו, לבנו ולאמו סת אלדאר. לאחר מכן יעבור גם חלק זה לרשות ההקדש. נכתב על ידי הדיין מבורך בן נתן בצדו האחורי של שטר אירוסין מיום 29 בנובמבר 1161 לסה"נ.

בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אבו אלמג'ד מתבקש לתת 9 דרהמים ל"אלתלמיד אלאג'ל אלרצוי" מתוך דמי השכירות של החצר. רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר את הסיבה: "סיוע לעובר אורח ראוי". המסמך הוא חלק מאוסף הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) הקרוי "חצר העניים" או מההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לספירה). אבו אלמג'ד מתבקש לתת למוסר הכתב, שהוא חזן אלמחלה (או אולי "אלמג'לס"?) החולה, סכום של 5 דרהמים מתוך הקדש (וקף) אלמהד'ב. המסמך כולל אוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או מתוך ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.

הוראת תשלום מנכסי ההקדש של הקהילה. מתוארך בקירוב לשנים 1162–1163. הדיין שמואל בן סעדיה הלוי כתב וחתם על הוראה לשלם 9.5 דרהם לילדיו של אדם בשם הִבּה, אחיו של אבו אסחאק אלמֻכּארי. הסכום מוגדר כחלקם של הילדים בהכנסות "אחוזת אנשי ירושלים" (אסתאר אלמקאדסה / נכסי הקהילה הירושלמית), שהיו חלק ממערך נכסי ההקדש (קֹדש) של הקהילה היהודית בפוסטאט. לפי גיל, מדובר באחד ממסמכי ניהול ההקדש המתעדים את חלוקת ההכנסות בין הזכאים השונים.

טור ימני: עצומה מאת מֻסלִם בן עבד אלג'בّאר אל שופט פאטמי בנוגע להקדש (וקף) המורכב מכמה חנויות שמֻסלִם העניק לאשתו ח'ֻלّה בת פהד. מאחר שהיא לא עשתה שימוש בהקדש ואף לא מינתה סוכן שיטפל בו, וכעת היא נפטרה, מבקש המעתיר פסיקה מן השופט בנוגע לגורל ההקדש. טור שמאלי: צו המאשר את תקפותו של המסמך. תיארוך משוער: סביב המאות ה-11–12. בצד הרקטו מופיעים פיוטים בעברית, המופרדים זה מזה במילה "גירה". (המידע מבוסס על CUDL ועל ח'אן.)

רשימת הוצאות של ההקדש משנים 1169–1170 לערך. דין וחשבון כספי שנכתב בכתב ידו של הדיין שמואל בן סעדיה הלוי, על שני צדדיו של דף מתוך פנקס, ובו אזכור של כמה בתים השייכים להקדש. רוב הסעיפים נוגעים לפעולות בנייה ושיפוץ, אך מופיעים גם סכומים שהוצאו על שמירת לילה ועל מתנות לפקידים מוסלמים. בית הכנסת של הבבליים הוא אחד הנהנים העיקריים מן ההוצאות המתועדות בחשבון זה. (המידע מבוסס על גיל, Documents, עמ' 309, מס' 72.)

קודקס המכיל את "שמונת ספרי הנביאים", עם הערת הקדשה. רחל בת שלמה — שקשורה באופן כלשהו (דמתחכים?) לחדיד בן איוב בן שלמה בן שתון בן מרב כשיתא — הקדישה את הכרך הזה לקודש של בית הכנסת של הפלסטינים בפוסטאט. אסור למכור אותו או לפדותו. כל מי שישתמש בו לרעה יוחרם ויקולל בקללת יהושע בן נון ויהודה בן יחזקאל (השווה לקמיעות העקרב T-S AS 143.26 ו-T-S NS 73.12). כל מי שיכבד אותו ויקרא בו יבורך בברכותיו של אברהם אבינו.