עכו במסמכי הגניזה

מכתב מרופא בסילִיפְקֶה (סלאוקיה) אל בעל אחותו, ככל הנראה בפוסטאט. מתוארך ל-21 ביולי 1137. הקיסר יוחנן השני קומננוס היה בדרכו לאנטיוכיה — שהיתה אז בידי רמון מפואטיֵה — וחלק מצבאו האדיר עבר דרך העיר שבה נכתב המכתב. הביזנטים הגיעו אל שערי אנטיוכיה ב-29 באוגוסט, אך מכתב זה מדווח על שמועה שהעיר כבר נפלה ארבעים יום קודם לכן. הכותב, רופא במקצועו, אף מביע את תקוותו שהקיסר יכבוש גם את חלב ודמשק, ואף מקדים והזמין ספרי רפואה שייבזזו שם מבתי עמיתיו. הכותב היגר ממצרים הפאטמית לביזנטיון. לפי השערת גויטיין, יצא תחילה עם הצי הפאטמי, שכן הוא מונה מכתבים ששלח בשנים קודמות ממחנה הצבא ביפו, מרודוס ומהאי כיוס, שנכבשו על ידי הצי הוונציאני בשנת 1224. הרופא אף שהה בקונסטנטינופול בטרם התיישב בסלאוקיה ונשא לאישה אישה בשם יווני (קוֹרָאסי). הוא חוזר ומתאר עד כמה הוא עשיר, אף שהגיע חסר כל, ומפציר במחותניו ללכת בעקבותיו ולהצטרף אליו, ולא משנה כמה רכוש יהיה עליהם להותיר מאחור. [פנים, שורות 1–8:] הוא פותח בדיון בפוריותה של אחותו; היא ילדה כבר שתי בנות לנמען, אשר ככל הנראה מקווה כעת לבן. היא אינה מצליחה להרות "בשל מצבה הרזה והכחוש"; הכותב סבור שיוכל לתת לה תרופות שיאפשרו לה להרות "אפילו לאחר ההכחשה". (גויטיין קורא שֻרְבּ במקום שַחְבּ, וזַוַאל במקום הֻזַאל, ומקבל: "אחותי לא הרתה למרות התרופות הרבות. אילו היית כאן, הייתי מסדר את הריונה, חי נפשי, אפילו לאחר שחדלה ללדת"). אשתו של הכותב עצמו מעולם לא הרתה אלא בעזרת תרופות. [פנים, שורות 8–9:] הכותב לא הצליח לרפא את אברהם, "הפושט יד הקטן מעכו", אשר נפטר והותיר את בנו יתום. [פנים, שורות 10–17:] הכותב מפרט רשימה מפורטת של הנדוניה שנתן לחתנו שמואל בן משה בן שמואל הסוחר הלונגוברדי, בשווי כולל של 200 דינרים. [פנים, שורות 17–21:] הכותב מסביר שייתכן שמכתביו שלו מעולם לא הגיעו, משום שנהג לשלוח עמם חומרי מרפא יקרי ערך, ובהם תרכיז תות (רֻבּ תות), ריבּאס, בּרבּאריס (זרזיף), עלי ע'אפת ותמציתו (שתורגם בעבר כגנציאנה), ואפסנתין. [פנים, שורות 21–27:] הוא מונה את חמשת המכתבים ששלח בשנים קודמות לעומת מכתב אחד בלבד שקיבל מהנמענים, ובהם אבו זִכְּרי יחיא ואבו נצר בן יצחק. [פנים, שורות 27–31:] הוא מביע משאלות משיחיות, ומצטט את דניאל י"ב 11 ופיוט להבדלה שחיבר אביו של הנמען. [פנים, שורות 31–38:] הוא כותב על אושרו ועושרו הרב, ובכלל זה בית בשווי 200 דינרים ו-400 חביות יין. [גב, שורות 1–4:] אם הנמען אכן יצטרף אליו, עליו להביא את ספרי הרפואה שהכותב הותיר אחריו. בכל מקרה, הוא מקווה להשיג ספרי רפואה מבזת חלב ודמשק. [גב, שורות 4–22:] הוא מוסר חדשות על משפחה וידידים. [גב, שורות 22–24:] הוא מבקש רבע דרהם מזרעי מלוח'יה, יבּרוּח' (דודאים) וח'טמיה (חטמית), משום שאלו אינם זמינים במקום מושבו.

מכתב מאת אהרן בן עמרם הכהן (ז"ל), מעכו, אל בנו שמריה בן אהרן, בפוסטאט. הבן אינו צריך להסתפק בלימוד אצל דודו מצד אביו, אלא עליו ללמוד אצל רבנו. עליו להימנע מעיסוקים רעים כגון שתיית יין. הכותב גם שולח תנחומים לרבנו. הוא מקווה שבנו יזכה במשרה (אצל הנגיד מבורך?). תיארוך: סוף המאה הי"א, משום שאהרן זה חתם יחד עם צמח בן יוסף בן צמח (ז"ל) על מסמך מתמוז ד'תת"ס (1100), שגם נכתב בידו. בצד האחורי ישנן כמה שורות דהויות מאוד. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) קטעים נבחרים: "מא אחתאג אוציך פי אלחרץ פי אלתורה יומם ולילה לאנך קד בקית וחדך מא בקא לך עדר לא תקול עמי אשגלני ולולא עמי כנת בית רבינו מא יברח" (איני צריך להזהירך על השקידה בתורה יומם ולילה, שכן נשארת לבדך ואין לך תירוץ; אל תאמר 'דודי הטריד אותי, ולולא דודי הייתי בבית רבנו ולא הייתי זז משם'). "לאן יא ולדי מא כרגת מן ענדי בשי ולא אוציתך בשי אלא בתורה ויראת שמים ובאמונת שמים אן אנת אשגלת נפסך בשרב נביד" (כי בני, לא יצאת מאצלי בדבר ולא הזהרתיך על דבר אלא על תורה ויראת שמים ואמונת שמים, אם תעסיק עצמך בשתיית יין). "מן רבינו שמצ פאן כל כלמה תנקלהא ענה תעדל ענדי כל זהב וכל כסף" (מרבנו ש"צ, כי כל מילה שתעביר ממנו שקולה אצלי כנגד כל זהב וכל כסף). "פאן רזק אלבארי תע רזק ענד כרוגך הרי מוטב" (ואם יזמן לך הבורא יתעלה פרנסה ביציאתך, הרי מה טוב). "הקבה יאריך ימי רבינו ויוצל איאמה באיאם אלמשיח ליאיר עיני כל ישראל בתורתו" (הקב"ה יאריך ימי רבנו ויחבר את ימיו לימות המשיח, להאיר עיני כל ישראל בתורתו). "כץ חצרה רבינו ען עבדה הרון באתם אלסלאם ועזיה עני במא תראה אנת מן אלעזא" (מסור למעלת רבנו מאת עבדו אהרן את שלום רב ביותר, ונחם אותו בשמי כפי שתראה לנכון מדברי תנחומים). החתימה: שמריה הכהן בר אהרן ס"ט, אביו אהרן הכהן בר עמרם ז"ל לא עדמה, מעכו.

רשימת נדבות גדולה בכתב קליגרפי. תאריך: המחצית הראשונה של המאה השתים-עשרה. לפי גויטיין, הרשימה נכתבה לצורך הקצאת סיוע קהילתי. לפי כהן: "לא ניתן לקבוע איזה סוג של סיוע נועד להינתן (מזומן?), אך גויטיין מציע שהמספרים הדחוסים בין השורות מייצגים את מספר הנפשות בכל משק בית (ישנם כשמונים וחמישה משקי בית), ושהרשומות שאין לצידן מספר הן משקי בית של נפש אחת בלבד. ברוב רשימות הנדבות המתעדות חלוקת מנות של כיכרות לחם בימי שלישי ושישי, המספרים מופיעים לצד שמות המקבלים. בצד האחורי, הושאר מקום עבור ה'רום' (הנוצרים האירופים), אך במקום זאת מופיעה הערה רבת משמעות: 'אין אפשרות למנות את הרום'. בראש הרשימה ניצב 'בן טובים', איש ממשפחה טובה.... כדי למנוע מבוכה, אותו 'איש ממשפחה טובה' נרשם בעילום שם, אף שמופיע במקום הראשון ברשימה, מקום של יוקרה, ממש לפני קרוביהם של שני אישים נכבדים נוספים. אותם אישים נכבדים מכונים 'הראש' (אלראיס), ייתכן פקיד ממשלתי או רופא, שכונו כך משום שעמדו לעיתים קרובות בראש מחלקות בבתי חולים. בהמשך הרשימה אנו נתקלים ברשומה יוצאת דופן, ה'זגג מסתור' (הזגג הסמוי, זג'אג' מסתור), המקופל בין יצרן קלף (ששכרו דל), בנאי (עוד שכיר נחות שכר), ואישה מהגרת (אלמנה, ככל הנראה) מעכו ששכנה בביתו של אחד הסוחרים הבולטים של פוסטאט, אללבדי. הזגג הזה, נציג של 'העניים העובדים' שהתבייש להופיע ברשימת נדבות, נרשם (או שהממונים על הצדקה רשמו אותו) הן בעילום שם והן כ'מסתור', דבר המעיד על כך שבדרך כלל לא ביקש צדקה. ראוי לשים לב לריבוי המקצועות הפשוטים ברשימה זו, ובהם מורה, כמה שמשי בתי כנסת, וכמה משגיחי כשרות. אנשים אלה, שריחפו רק מעט מעל 'קו העוני', נזקקו לעיתים קרובות לתוספת מקופת הקהילה. רבות הן האלמנות והיתומים המופיעים כאן, וכן כמה גרושות. 'חלשים' אחרים הם החולים והסובלים."

מסמך משפטי שנכתב בקהיר ביום שלישי, י"ח בשבט ד'תתנ"ה למניין השטרות, הוא 7 בפברואר 1094. הצהרה של השמש יוסף בן שלמה הכהן, ולפיה לא מסר את גט הגירושין מהיבּה/נתן בן מוהוב הכהן לסירוה בת הלל במשך כמעט שלוש שנים. השמש מסביר שנהג להחזיק אצלו גיטין של כהנים בתקווה שבני הזוג יצליחו להתפייס לפני שיתגרשו (שכן כהן אינו יכול לשאת גרושה, ובכלל זה גם לחזור ולשאת את גרושתו שלו). הגט המקורי נכתב ב-22 באפריל 1091, ועליו חתומים (וכנראה גם כתבוהו) החזן הלל בן עלי וכן אותו שמש יוסף עצמו. בעת ביקורו בירושלים, פנתה אליו אמהּ של הגרושה וביקשה ממנו למסור את המסמך, ועתה הוא מפקיד אותו בידי ח'ליפה בן מנשה מעכו. עדים על המסמך (וכנראה גם הכותב) נתנאל בן יפת החבר (המוכר גם ממסמכים אחרים), וכן אהרן בן אברהם. בכתב יד שונה מופיע פוסט-סקריפט יוצא דופן (אולי תיקון לשטר?) המסתיים בעלאמה: "ישועה". מתחת למסמך מופיעה תשובה הלכתית חריפה ונוקבת באורך 40 שורות העוסקת בפגמים של המסמך המשפטי הזה, שכתב הפוסק הארץ-ישראלי עמרם בן אהרן בן עמרם הכהן, מצאצאי הדיין אליהו הכהן. הוא מעבד בלעג את הפסוק מירמיהו ח, כב: "הצרי אין במצרים? אם רופא אין באלקאהרה? מדוע מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?". כדי להבטיח לעצמו די מקום לתשובתו, נראה שעמרם הדביק את הדף השני על הדף הראשון. ייתכן שעמרם בן אהרן זה הוא חתנו של הגאון אביתר הנזכר במקור אחר, ובין מסמכיו הנוספים נמנים מספר שטרות ידועים. התשובה מכילה פרטים יקרי-ערך רבים על נוהלי בית הדין ועל הנוסחים המשפטיים המקובלים. המסמך פורסם בידי מ"א פרידמן במאמרו "הצרי אין במצרים אם רופא אין באלקאהרה (מסמך ממצרים על גירושי אשת כהן בסוף המאה הי"א ותגובת חכם מארץ-ישראל)", דיני ישראל ה (תשל"ד), 205–228 (במיוחד עמ' 208–209).

רשימת שמות ותרומות כספיות שנתקבלו עבור קהילת בית הכנסת הרמב"ם בקהיר (ק׳׳ק הרמב"ם). מתוארכת לשנת ה'תר"ג, היא 1842/1843 לספירה. הכותרת אומרת: "קאימת בייאן מט׳׳ (מטלוב?) ק׳׳ק הרמב"ם ז"ל טרפ מדכורין שנת ٥٦٠٣", כלומר "רשימה המפרטת (כספים) הנדרשים(?) לקהל הקדוש הרמב"ם, ז"ל, מאת אלו הנזכרים (להלן) בשנת ה'תר"ג." הרשימה מונה שישים ותשעה שמות: (רקטו) מרדוך ביאלובוס, חיים מצרי, חביב חסון, סלמון שמחון, חיים ביאלובוס, נסים דיין, יצ׳ (יצחק?) גבאי, נסים חנן, חיים חנן, אב[רהם] בנימין, נסים רדואן, סעד והבה, עטיה והבה, משה הלוי, משה ג'ונייד, דוד כהן, חיים פסח, יצ׳ דיין, יוסף מצרי, יקותי בן-ידע, יוסף הלוי, מרדוך ג'ונייד, שלום אלקטאוי, עזרא הרדי(?) (הרדי), יעיש ארגיל, שחאתה ג'והר, אליהו הלוי עסאל, אב[רהם] אבו-עסאל, אב[רהם] והבה אלזית, סולימאן והבה, שאול אלגאזי, יוסף פלח(?) (פלח) חתנו של חביב חסון, סעד והבה (חוזר על עצמו) חתנו של אבו עסאל, בכור דיין, שומאל(!) (שמואל?) [.].יין, אברהם אלרובי, בכור גליקו, דוד דימאיו, חיים גורן, חיים מנשה, יום טוב שלום, יעיש הלוי עקובץ, יע׳ הלוי גיי(?) בן אב[רהם], נסים זגדון, משה הלוי פלח(?) (פלח), חיים והבה, משה עורבי (עורבי), מעתוק חדאד, ברוך עפיף, [נ]סים מלכי, יוסף חסון, סלמון סוכר, יום טוב מצרי, סולימאן מנטש (מנטש), אב[רהם] מלכי, חיים סהל, אב[רהם] בשרי, מיכאל ספריאל, אב[רהם] חזק, יוסף כהן בן-שייעא, יהודה פלומבו, יע[קב?] אשכנזי, אליהו עכובס, חיים שלום, משה מצרי. (ורסו) ברובו חוזר על הרשימה הקודמת, מלבד השמות הבאים: אליהו ח'לוואל(?), דוד כהן רשידי, אב[רהם] מעתוק, אב[רהם] כהן, סעד זר..ן(?).

דיווח של פקיד פאטמי, שככל הנראה נשלח מצור. תיארוך: ככל הנראה 1109 לסה"נ (1108 לסה"נ אפשרי אך פחות סביר). נכתב על רוטולוס, שלפי ההערכה היה במקור באורך כ-3 מטרים, מתוכם נשתמרו כאן כ-1.7 מטרים. הדיווח עוסק בין השאר באירועים בטריפולי בעקבות בריחתו של פח'ר אלמלכ אבן עמאר (השוו T-S AS 153.176 + T-S AS 153.177), זמן קצר לפני נפילת טריפולי בידי הצלבנים. המסמך דומה לדיווח אחר אל אלמלכ אלאפצ'ל שנשתמר אף הוא בגניזה, ואשר מהדורתו ההדירה ג'פרי ח'אן. בין הנושאים הרבים שנידונים במסמך: בקשה לשליחת צי פאטמי לעזרת טריפולי; הסברים על כך שאבן עמאר היה אויבם של בני העם, של הנכבדים (אלמקדמין) של טריפולי ושל המדינה הפאטמית; כיצד הבוגד אלשריף אלעריצ'י שיגר לאבן עמאר סודות מדינה (אח'באר אלדולה), עד שסיף אלמלכ בן עלון הורה לעצור אותו; דיווח על סירה ובה עשרים ושניים גברים ונשים שהגיעה מעכא (עכו) שבשליטת הצלבנים, לאחר שהצליחו להיכנס אל העיר על חומותיה באמצעות חבל; בעלי הסירה מוסרים כי מהנד בן ע'ות' שב לג'בל עאמל(ה) ולכפר ברעם, ושם הוא משרת את הצלבנים וחי בקרבם; סכסוך דמים בין בני חדאת'א (حداثا בלבנון של ימינו) ובין שכניהם בני שבח'תאן, מהומה שהשלטונות במקום שליחת הדיווח נאלצו לטפל בה; וכן דברים הקשורים בגדודי צבא (אלמולדה ואלסוד, "השחורים"), מסים והצלבנים. בצד הוורסו מופיעה תפילה בעברית — הבקשה השנייה של רב סעדיה גאון. הקטע T-S NS 125.135 (PGPID 23587) מהווה צירוף לתפילה שבצד הוורסו, אך לא לדיווח שבצד הרקטו. עדיין חסרים כמה קטעים נוספים מן המסמך.

טיוטה של כתובה, הכוללת הוראות לסופר לקראת עריכת הנוסח הסופי. ייתכן שנכתבה בידי הדיין חיים, המוכר ממסמכים אחרים כדיין בבית דינו של דוד הראשון בן אברהם בן משה מימוני וכמחותן שלו. החתן הוא אברהם השר בן שלמה השר בן סעדיה השר, "הידוע אבן אלמשנקץ". פרידמן, שההדיר את המסמך, התקשה לפענח את השם או התואר והציע לקרוא "אלמשוק", אך הקריאה "אבן אלמשנקץ" מאוששת על ידי רשימת הזכרת נשמות המזכירה את "בית בני אלמשנקץ" בראשות סעדיה, שאחד מבניו הוא שלמה, וכן ממסמכים נוספים מן המאה ה-13 המזכירים משפחה זו. תאריך: סוף המאה ה-13, אולי 1291–92. המסמך נכתב תחת סמכותו של הנגיד דוד (נפטר 1300) בן אברהם בן משה מימוני. החתן, אברהם, פדה אישה שנשבתה בעכו, וכעת מבקש לשאת אותה לאישה. אשתו הראשונה נותנת את הסכמתה כי ישא אישה שנייה, ואף ישא שתי נשים נוספות אחריה (לסך הכל ארבע נשים). פרידמן מסיק כי השנה היא ככל הנראה 1291 או 1292, משום שדוד מימוני שהה בגלות בעכו מפני אויביו במצרים בערך בין השנים 1285–1289, וכיבוש עכו מידי הצלבנים בידי המוסלמים בשנת 1291 הוא הזדמנות סבירה לכך שאישה יהודייה תיפול בשבי ותזדקק לפדיון. הנגיד דוד, שחזר בינתיים לקהיר, יכול היה לנהל את הדיון המשפטי הזה בזכות קשריו עם שרידי הקהילה היהודית בעכו. מדובר במסמך יוצא דופן ביותר, ועד כדי כך שגויטיין כינה אותו "המסמך המוזר ביותר מן הגניזה, הן בתוכנו והן במראהו החיצוני, שראיתי מימי".

מסמך משפטי בצורת איגרת, שנכתב ונחתם בידי יצחק (בן שלמה בן מאיר) החבר, נכדו של מאיר גאון (כיהן בשנים 912–921, אביו של אהרן בן מאיר ממחלוקת הלוח). האיגרת ממוענת לרבי אפרים בן שמריה (פעיל בשנים 1007–1055 לסה"נ), וכתובה בערבית-יהודית. התיארוך: ככל הנראה סביב 1030 לסה"נ או זמן קצר לאחר מכן, שכן אפרים נושא בה את התואר "חבר". גיל הסיק כי יצחק התגורר בעכו, על בסיס זיהויו עם יצחק החבר הנזכר במקור אחר. תוכן המסמך קשה להבנה. נזכרים בו אבו אלחֻסיין אבן אלאנדלוסי, עלון אלצהרג'תי, ואבו ח'לף, הידיד/השותף (צאחב) של אבו סעד. כמו כן נזכר הדיין יוסף בן אזהר. לדברי ברקת, האיגרת עוסקת בעניינים עסקיים ומעידה על מעמדו של רבי אפרים בן שמריה כאיש עסקים בנוסף להיותו מנהיג קהילתי. אולם למעשה נראה שמדובר בפרוטוקול בית-דין משולב באיגרת (כפי שגויטיין רומז בכרטיס שלו). נזכרים בו עדויות, ייפוי כוח, ויש בו שתי חתימות עדים. מלבד חתימתו של יצחק, מופיעה חתימתו של [אברהם?] בן יאיר השופט. בצד האחורי מצויות מספר שורות בכתב ערבי שלא פוענחו (אולי כתובת נוספת? שמות נושאי הדואר?), הכתובות בזווית של 180 מעלות לשמו של רבי אפרים בן שמריה.

רשימות בערבית-יהודית ובעברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות. כל רשימה מסודרת לפי תורמים יחידים ולפי השבועות הספציפיים בלוח השנה הליטורגי, המסומנים על ידי קריאת הפרשה השבועית המתאימה (למשל קדושים, בחוקותי). קטע זה משמש אפוא לאותה מטרה של רישום קהילתי כמו קטעים סמוכים אחרים שגם הם מתעדים תרומות לשבת. עם זאת, הקטע הנוכחי אינו מצטרף לשני הקטעים האחרים, מכיוון שכתב היד והפריסה שונים, וייתכן אף שנעשה כאן שימוש בדיו אדום שדהה במהלך השנים. מחקר עתידי על שמות המופיעים ברשימה עשוי לסייע בקביעת אומדן תאריך מדויק יותר. בין השמות הנזכרים (recto): יצחק גבאי [?], מנשה ג'וניד, חיים חנן, עטיה [שם משפחה בלבד], עזרא הררי [?], יוסף תלמיד, מרדכי בואלובץ [?], אליהו אבו-עסל, סלמון שמחון, משה ג'וניד, סעד והבה, אב[רהם] בנימין, יעקב עכובס, חיים רצון, יצחק דיין, יוסף לוי, אברהם אל-רוקי [?], יוסף נדה [?], מעתוק חדד, חיים סהל, מוסא דבח, חיים מוצרי, יוסף מוצרי, נסים דיין, בכור [?] דיין, סעד רוצאנו, חביב חסון, חיים שלום, יוסף רומאנו, ח'ליפה והבה.

מכתב בכתב ערבי, ממוען לאישיות רמת מעלה. נשלח מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר. השולח מדווח כי הגיע בשלום לאלכסנדריה ביום חמישי לאחר מסע נוח. הוא שלח מכתבים באמצעות אבו סעד אל אבן הלאל, אך זה האחרון טרם מצא פנאי לפגוש אותו. אבן טאהר כבר הפליג לדרכו עוד טרם הגעת השולח. שתי ספינות הגיעו מקונסטנטינופול אך אף הן יצאו לדרכן לפני בואו של השולח. ספינה נוספת הגיעה מקונסטנטינופול, אולם לא תפליג שוב עד הסתיו. שתי ספינות אחרות שהיו מושבתות מן השירות הוכשרו כעת ומוכנות להפליג אל בלאד אלשאם — האחת אל אללאד'קיה (לטקיה) והשנייה אל עכא (עכו). השולח מתכנן להפליג עם אחת מהן, לפי הנוחות, ולשוב לאלכסנדריה במועד שיאפשר לו לעלות על הספינה היוצאת לקונסטנטינופול בסתיו. כמו כן, הוא נפגש עם ג'מאל אלדין. תחתית המכתב קרועה. אין זה ברור מיד האם הטקסט שבצד האחורי (סיומו של מכתב בכתב ערבי, ובו שם אחד הכתוב בעברית) שייך לאותו מכתב או למכתב אחר. אם מדובר בהמשכו של המכתב שבצד הקדמי, משמעות הדבר היא שגם השולח וגם הנמען היו יהודים.

מכתב מאת כותב לא ידוע בדמשק אל אבו אלחסן בחלב. בכתב ערבי. הכותב מדווח שאחיו אסמאעיל הגיע לעכו, ומשם נסעו יחד לדמשק, שם שהו בחגים בביתו של הלאל. אם יגיעו אליהם חדשות טובות מחלב, הם יסעו לחלב, אך עד עתה החדשות מחלב היו רעות (שורות 7 ו-13), והם משגשגים בדמשק. המרחק בין דמשק לחלב הוא עשרים ימי מסע. מוזכר אבן מפצ'ל. שלוש השורות הבאות עוסקות בדבש שהכותב הפקיד אצל אבו אלחסן. לא ברור לחלוטין מה הוא רוצה. הוא מציין שהוא תובע ממנו את הדבש או את תמורתו (פאנני מטאלבך בה). הוא גם כותב שכוונתו הייתה שהנמען יסתיר אותו (אן תסתתר בה), ואם הנמען לא הצליח לעשות זאת (ואן מן חית' אן לא וקע סתרה), הכותב לא יזכה אותו על כך (מא אחתסב לך מנה). הוא מפציר בנמען לדאוג לנער עד שהכותב והלאל יוכלו לבוא לקחתו או עד שיוכלו לשלוח מישהו אחר להביאו. הם התעכבו בשל "הפחד מן המים" — אולי מעונת הגשמים? הלאל שולח דרישת שלום לאביו ולדודתו מצד אביו ולבניה. בהמשך נוספה תוספת המציינת שהרומי (הביזנטי) נפטר.

מכתב מאלכסנדריה לסוחר בפוסטאט (לפי גיל), או מפוסטאט לעדן (לפי גויטיין). תיארוך: 1065 (לפי גיל) או בסביבות שנת 1100 (לפי גויטיין). לפי תיאורו של גיל, המכתב כולל רשימת מחירים של סחורות שונות ומזכיר גביית חוב בעדן ורדיפת סוחרים מגנואה באלכסנדריה. תרגום חלקי של גויטיין: "השלטאן [אלמלכ אלאפצ'ל] כלא את הגנואזים, ודבר זה גרם למבוכה גדולה בקרב ה'רום' [כאן: האירופים בכלל], ואי אפשר למכור סחורות בשל כך. נראה שהמיתון הזה יימשך זמן רב, עד כי עסקיו של כל אחד נעצרו". גויטיין ממשיך ומסביר כי כליאת הגנואזים קשורה ככל הנראה למבצעיהם הגדולים של אנשי גנואה בכיבושי הצלבנים את ערי החוף הסורית-ארץ-ישראלית (קיסריה, 1101; עכו, 1104; טריפולי, 1109; ביירות, 1110). העובדה שסוחרים מגנואה הוסיפו לפקוד את שווקי פוסטאט בעת שבני עירם תקפו נמלים חיוניים של האימפריה הפאטמית נראית לנו מוזרה כיום, אך ייתכן שבראשית המאה השתים-עשרה ראו זאת בעין אחרת.

מכתב שנשלח אל נשיא, אולי בשם ישי, אולי בעכו. בעברית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-13, על סמך אזכורם של הדיין פרחיה (בן שמואל?) ויפת (בן אליה?), שני פקידים הידועים כמי שישבו בעכו. השולח מדווח כי איבד את כל רכושו. מלבד הדיין פרחיה ויפת, שנהגו בו כשורה, "האחרים" הם שהמיטו עליו את הרעה הזאת. מן היום שיצא מן העיר והחבורה הגיעה אל "הבאר הלבנה", נטשו אותו אנשים אלה ולא דיברו עמו ורכבו הלאה "כשדים". מוסלמי אחד שהתלווה אליו נהג בו בידידות והיטיב עמו. בלילה אחד חלה השולח מאוד, ונהגי הגמלים גנבו את כל רכושו והשאירו אותו ערום. עכשיו, "גם כאן אינם מאמינים לי, כי לא ראו את מכתבי/מסמכי, כי הוא אבד". הוא מבקש מן הנמען לכתוב מכתב חדש שיסביר "כיצד ראית אותי בעכו". הוא מבטיח שלעולם לא יסלח לאנשים שעוולו לו. בנספח הוא מבקש מן הנמען לשלוח בגד אל ר' משה החייט הסמוך לבית הכנסת, או אל ר' יחיאל.

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה השתים-עשרה. הקטע ששרד נפתח בבקשת טובה מהנמען, הכוללת פיוס של אדם אחר. בהמשך מוזכר הסוחר הידוע אבו סעיד אבן אלעפצי; סכום של 21 דינרים; בקשה מבנו של מישהו (אולי בנו של הנמען?) בשם אבו אלכרם, בלוויית ברכות עבורו; ובואו של סאלם בן נסים אלעבלאני אלמכארי (המוזכר גם במסמך נוסף). כן נזכרים מוצר תימני (אולי עוּד/עץ בושם), זבדיה (קערה), ואגוז מוסקט. בצד האחורי של המכתב מדובר על מכירת "שאר הסחורה", ונאמר שעדיף למוכרה בצור על פני מכירתה בעכו; שוב מוזכרים עץ הבושם, הגעת הזהב, ואבו אלכרם. בנוסף שבסוף המכתב, מורה הכותב לנמען לבצע פעולה כלשהי הקשורה לאבו אסחאק אבן סנינאת. בתחתית המסמך מופיעות מספר מילים בכתב ערבי, ייתכן שמדובר בחלק מן הכתובת. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

דיווח מתקופת אל-אפד'ל, כנראה. בכתב ערבי. תשע שורות מאמצע הדיווח שמורות כמעט לחלוטין. נשלח מעיר המכונה רק al-thaghr al-maḥrūs, ייתכן שזו אלכסנדריה או טריפולי. הנמען מכונה פעם אחת al-majlis al-ʿālī al-muʿaẓẓam (khallada Allāh ayyāmah) ופעם אחת mālik al-riqq (khallada Allāh mulkah). מזכיר פגישה בין ברכאת מסוים ובין בולדווין (ככל הנראה בולדווין I), ארור יהיה. מזכיר גם איש מעכו ומתייחס לצידא (צידון). כולם במצב של תסיסה ורפיון לב, כי אינם יודעים מה יעשה בולדווין: האם יתפשר עם עסקלאן (אשקלון/אשקלון)? עם צור? או שמא יכבוש מקום מסוים ויתייחס בצדק לנתיניו? נעשה שימוש חוזר בצד החיצוני לפיוט עברי. מסמך זה זוהה ותועד ב-PGP על ידי אלן אלבאום ב-2022. בהמתנה לפרסום על ידי פול קוב ואלן אלבאום.

רישום המתעד את פעולת בית הדין בפוסטאט בהכנת תביעה לעיזבון הנמצא בחלב, בידי אדם בשם סאלם המתגורר בפוסטאט. דודו של האיש היה מחלב ונפטר בעכו; מאחר שלא נישא מעולם, יורשיו כללו שני אחים ואת בן האחיין הזה, בנו של אח שלישי שנפטר. שלושה עדים כשרים בפוסטאט אישרו את תביעתו של בן האחיין. מתאריך כסלו א'תי"א למניין השטרות, סוף שנת 1099, חתום בידי פרחיה בן ערה, המכנה עצמו כאן "המלמד", ויצחק בן שמואל. בצד האחורי מוצגים שלושה אנשים האחראים לגבות כל מה שמגיע ל"סאלם זה הנזכר בגב מסמך זה". מתחת לכך, עדות בלתי קשורה בבית הדין, ללא תאריך. הלל החזן הגדול ומשה בן אפרים חלוקים על מחירם של שני כיסויי ראש סיציליאניים. חתום בידי יצחק בן שמואל, שלמה בן נתן החבר, וישועה בן יכין.

מכתב בערבית-יהודית שנמענו אינו ידוע, אך הוא מכונה בלשון כבוד (שורות 2–3). המכתב מתוארך לסוף שנת 1764 לסה"נ (חשון ה'תקכ"ה), או אולי לשנת ה'תקנ"ה ו-1794 לסה"נ. בשורות הראשונות מוזכר יין — "חמריו" (שורה 6 בצד הפנים), ככל הנראה כמושא העומד למכירה: "באלסוואל מעה באיעה בחמריו" (שורה 6 בצד הפנים), ובהמשך "אטבאעכום אלחמרה" (שורה 7 בצד הפנים). בשורות 14–17 בצד הפנים מתנהל דיון על השפה הנהוגה בהתכתבות שבין השולח לנמען. בשורות האחרונות נוקט השולח בנוסחת הנימוס המקובלת של נשיקת ידיים — "תקבל איאדיכום" (שורות 24–25 בצד הפנים). החתימה מעוטרת באופן מסולסל עד כדי קושי בקריאתה, אך אותן אותיות בודדות שניתן לזהות בשם המשפחה רומזות אולי לשם "Saragosi" / "סאראגושי".

קטע ממכתב הממוען לקהילה. הפתיחה בעברית (״שלומות רבות בברכות . . . סביבות לכל הקהל הקדוש השוכנים . . . ״) וגוף המכתב בערבית-יהודית. נזכר שמכתב עתיד להגיע אליהם, ומאוזכר עניין משפטי הנוגע לאישה ולבעלה הראשון, ולאחר מכן מופיע הביטוי ״בעכו או צור״ (bi-ʿakkā aw ṣūr). לא ברור אם הטקסט הגדול יותר בצד ה-verso הוא המשך של המכתב או לא. החלק הזה קשור לקטע נוסף, אך אין נראה שהם מצטרפים זה לזה במישרין. הטקסט הקטן יותר בצד ה-verso הוא רישומים של רשומות משפטיות, ובהן ייפוי כוח (המוּוַכִּל: יהודה בן מנשה; הוַכִיל: בִּשַארה בן אברהם) ורשומה נוספת המערבת את מַחְבּוּב בן חִבַּאן (המופיע גם בשני מסמכים נוספים, שניהם מן המחצית השנייה של המאה ה-11).

מכתב מאת הדיין נתן בן שלמה הכהן (שמסמכיו המתוארכים הם בין השנים 1125–1150), היושב בפוסטאט, אל בן דודו טוביה בן עלי, השוהה בעיר שדה. המכתב כתוב בערבית-יהודית. הוא נפתח בתיאור מחלתה של אשת הכותב (אחותו של טוביה). היא עדיין חולה מאוד. היא מסוגלת לשכב ולשבת בכוחות עצמה, ויכולה ללכת עשרה צעדים במאמץ רב אם היא נתמכת. בני הבית אינם חוסכים שום מאמץ ומעניקים לה את כל התרופות שנרשמות עבורה. "ובעניין אחר": נתן מבקש מטוביה לסייע לאיש ממשפחה טובה מעכו, שהתגורר באזור הכפרי של מצרים אך "גורש" לפוסטאט. משלא היה לו במה להתפרנס שם, ניסה לצאת שוב אל הריף (אזור הכפר), וביקש מנתן לכתוב בעבורו אל טוביה. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רשימות בערבית-יהודית ובעברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות בשנת ה'תקצ"ו (1835/1836 לספירה). כל רשימה מסומנת לפי שבוע מסוים בלוח השנה הליטורגי, על פי קריאת הפרשה השבועית. בעמוד הימני של הצד הקדמי (recto) מופיעים שמות משפחה רבים לצד סכומים כספיים בקוּרוּשׁ כסף עות'מאני, המסומן באות "ق" בראש כל טור יחד עם ספרות ערביות מזרחיות. בין שמות המשפחה הנזכרים: עכובאס, רומאנו, כהן, קארו, יעבץ, עפיף, לומברוזו, ורבים נוספים. בצד השמאלי של הצד הקדמי מטרת הרישומים ברורה יותר, באמצעות הביטוי הנפוץ "וצל" ולאחריו שם משפחה — דבר שככל הנראה מציין תקבולים נכנסים. אותו פורמט של הנהלת חשבונות נמשך גם בצד האחורי (verso).

רשימות חשבונות בערבית-יהודית המונות שורה של אנשים וסכומי כסף מקבילים ב"כסף / פצה", שנרשמו על גבי רשת שסורטטה במקור בעזרת סרגל. בראש כל רישום, לפני השם, מופיעה המילה "טרפ / taraf", שמשמעותה המילולית בטורקית עות'מאנית היא "צד" או "מקום". חלק מן הרישומים מציינים את קריאות הפרשה של הלוח הליטורגי, אך בהקשר זה הכוונה היא "עבור [חלקו של] משה מזרחי" וכיוצא בזה. שימוש זה רווח באופן כללי ברישומי חשבונות עות'מאניים מן העת החדשה המוקדמת. בין השמות הנוספים המוזכרים: שלמה ברוך, מרדכי גונד[?] (גונד), אפרים עכובס, יקותי צדארי, יעיש עכובס, ויוסף חיון. על פי הפלאוגרפיה של הקטע, התיארוך הסביר הוא המאה ה-18 או ה-19.

רשימות תרומות קהילתיות מסוף המאה השמונה-עשרה או מתחילת המאה התשע-עשרה (על פי האנשים המוזכרים בהן). לפחות אחת מן הכותרות מתוארכת לפי קריאת פרשת השבוע בלוח השנה הליטורגי (ראו "וילך" בצד ה-verso), אך לא נשתמרה בה שנת ה-AM הרלוונטית. הרשימה עשירה בשמות משפחה שעשויים לאפשר במחקר עתידי הצעת תיארוך מדויקת יותר, ובהם: (recto) שלום ביבאס, יעקב ביבאס, יצחק טויל, משה וניסטה, משה מוסרי, אליהו רולו, אב[רהם], פרחיה, רחמים חמי, משה עכובאס; (verso) חיים רוזאנו, יעקב חסון, נסים מולכו, שלמה תלמיד, יוסף יעבץ, סעד חמי, מרדכי בוקג'י, אב[רהם] אשכנזי, יעקב רולו, משה אגיון, יעקב פרץ, יוסף אורפלי, דוד אריפול, ומשה עפיף.

רשימת שמות המסומנים על פי טור של מספרים ערביים מזרחיים עוקבים. המשמעות אינה ברורה, אך קריאה ראשונית של הכתב הרהוט מעלה: "אורל עלה פראד אורז רשידי לא איסר". הביפוליום כולל מגוון רחב של שמות משפחה המוכרים מקטעים בני המאות ה-18 וה-19, ובהם: חיים מוצרי, מרדכי סוארס, אליהו עכובאס לוי, יהודה רומאנו, מרדכי סוארס, ראובן רולו, מיכאיל נעים, חיים רוצאנו ומוסא רווח. חלק מהרישומים בפינה הימנית התחתונה של הצד הקדמי מתייחסים לנמלה הצפוני של קהיר על הנילוס (בולאק). הצד האחורי ריק, אך מבנהו הכולל של הקטע כביפוליום וקפל ייחודי שניכר בו מרמזים על קיומו של פנקס רחב יותר, שאולי ניתן יהיה לתארכו לשנים מסוימות.

רשימות בערבית-יהודית ועברית של תרומות שנאספו לקראת שבתות שונות בשנת ה'תקצ"ו (1835/1836 לסה"נ). כל רשימה מסומנת לפי שבוע מסוים בלוח השנה הליטורגי, באמצעות שם פרשת השבוע המתאימה. בעמוד הימני של הרקטו מופיעים שמות משפחה רבים עם סכומים כספיים בקורוש כסף עות'מאני, המסומן באות "ق" בראש כל טור ובספרות ערביות מזרחיות. בין שמות המשפחה הנזכרים: עכובאס, רומאנו, כהן, קארו, יעבץ, עפיף, לומברוזו, ורבים אחרים. בצד השמאלי של הרקטו מטרת הרישומים ברורה יותר, עם הביטוי החוזר "וצל" ואחריו שם משפחה — דבר המעיד ככל הנראה על תקבולי תשלומים נכנסים. אותו פורמט של ניהול חשבונות נמשך גם בוורסו.

קולופון בפירוש לספר ישעיהו, המציין כי הספר היה לפנים בבעלותו של יעקב החבר בן איוב, ונרכש ממנו על ידי יאשיהו החבר בן אהרן המעולה בן יאשיהו, אב בית הדין בעכו, בשנת ד'תשצ"א (1031). מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופת מסע הצלב הראשון, נפל הספר לידי הצלבנים, ומישהו — שאחז בספר הפוך כאילו היה ספר מערבי — כתב הערה קצרה בלטינית המזהה את תוכנו: ‘[interpre]tacio esaya prophete’ (פירוש לנביא ישעיהו). במהלך כיבוש ארץ הקודש נטלו הצלבנים לא רק שבויים לשם פדיון, אלא גם ספרים ומגילות יהודיים. דף זה הוא ככל הנראה מאחד הספרים שעברו דרך ידי הצלבנים ובסופו של דבר נמכרו בחזרה לקהילה היהודית.

מסמך משפטי בעברית מקהיר, מתוארך לעשרת הימים הראשונים של טבת ה'תקס"א (17–26 בדצמבר 1800). הסכם שותפות לעסקי חלפנות (صرافلق, sarraflık) בין שלושה צדדים. הצד הראשון: חיים הלוי, מרקאדו קארו ואברהם הלוי. הצד השני: יום טוב אריפול ושבתי יועבץ. הצד השלישי: משה הלוי הידוע בכינוי עכובאס, חיים חזק (או חֵזֶק?) ומרדכי כפנטון. השותפות תימשך שנים-עשר חודשים. הצד הראשון משקיע 150,000 מדינים (מטבעות), הצד השני משקיע 85,000 מדינים, והצד השלישי משקיע 90,000 מדינים. שמונת השותפים היחידים חותמים כל אחד בנפרד על המסמך, ולצדם חתימת הסופר מאיר בן נעים וחתימת העד שמואל מודעי (?).

מכתב מברכות בן שמריה, השוהה בדמיאט, אל הוריו או לכל הפחות אל קרובי משפחה מבוגרים או חמיו וחמותו (ואלדיה). הכתובת על גב המכתב ממוענת לגיסו אבו סעיד אלבבלי, באלכסנדריה. המכתב כתוב בערבית-יהודית מנוקדת, בכתב יד גס ובכתיב פרימיטיבי. הוא עוסק במספר עניינים עסקיים ובתוכניות עתידיות לעבור לארץ ישראל או לקהיר. הכותב מדווח שהוא בדרכו לעכו, ומזכיר שמות כגון אבן אלמקדסי, אבו כמונה ואבו נצר. הוא רומז לסכנות הכרוכות במסע באזור הריף (פאן אלריף כולו חרפה וקלסה — "כי הריף כולו חרפה וקלון"). מדובר במכתב ארוך ומפורט המצדיק עיון נוסף. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)

מכתב. נשלח ממקום כלשהו בא-שאם (סוריה רבתי) לקהיר. כתוב בתערובת של ערבית-יהודית וכתב ערבי. תיארוך: אולי המאה ה-11. השולח והנמען אינם מזוהים, אך הם נשמעים אנשים חשובים, וייתכן שניתן יהיה לזהותם על בסיס צירוף (join) או השוואת כתבי יד. במכתב מוזכרים: 'קבלת האחוזות/הכפרים'; הוראה(?) לעזוב את עכו; מישהו שהלך אל אבו אל-פצ'ל בן אבו צאלח, שהיה עם אל-רייס אבו א-רצ'א שהגיע זה עתה מירושלים; אותו אדם אמר להם לומר לשולח לקבל ממנו את הכול. השולח השיב כי יציית. הטקסט בשוליים העליונים מתייחס למשהו ש'אובד', לחוסר אומץ; מישהו שהתכוון לעשות דבר מה, ו'מן העיר/הארץ'.

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן מירושלים אל עלי בן חיים הכהן בפוסטאט, ובו מתאר הכותב את מסעותיו לעכו ולצור, את שובו לרמלה ואת מחלתו הקשה שאחזה בו שם. לדבריו: "הותקפתי בהקאות; התפוצצתי מלמעלה ומלמטה, יותר משלוש מאות פעמים (מילולית: 'ישיבות'); כל בני הבית התייאשו ממני. הרופאים באו במוצאי שבת וראו שאני גמור ושאין עוד מה לעשות. עשיתי צוואתי..." לאחר מכן חל שיפור במצבו, אך הוא מציין כי עודנו סובל מחולשה איומה. במכתב מוזכרים גם דמי השכירות מן ההקדש המיועדים לעניי ירושלים, וכן ענייני ציבור ופרטים אישיים נוספים. לפי הערכת גיל, המכתב נכתב בשנת 1060.

רקטו: שטר שחרור (אבּראא) שבו מפרג' משחרר את יהודה בן משה ('בחיר הישיבה'), ככל הנראה יהודה בן משה אבן סע'מאר. ורסו: מסמך משפטי הנוגע למקרה מורכב של הלל בן סעדיה, סוכנו של יחיא בן מע[אלי?], ושל מחאסן בן שמואל וגרושתו (קואמה בת ברכות?). נקבע שלא נותרה כלפיו כל תביעה מצד הכתובה או מזונות. נזכר בנו של יאשיהו אב בית הדין, וכן מסמך שנערך בעכו בבית הדין המוסלמי. בהמשך מצוטטת צוואתו של אפרים בן יוסף הלוי, שמכר את מחצית ביתו בקהיר החדשה (אלקאהרה) ברובע זווילה. כמו כן נזכר יוסף בן מרא. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין.)

חשבונות קהילתיים של עדת המוסתערבים בקהיר. מתוארך [ה]תקצ"ב לבריאת העולם, כלומר 1831/32 לספירה. הכותרת מציינת כי הכספים הרשומים הם תקבולים ותשלומים של "קופת הקהל של המוסתערבים". התיקייה שאליה שייך המסמך כוללת בעיקרה, אם לא כולה, חשבונות מן המאות הי"ח והי"ט. בין השמות הנזכרים: ג'מילה אשת בכור נג'אר, אברהם מעתוק, חלפון דיין, דוד לוי עג'מי, יצחק עזרי, יעיש עכובס, ה"צוגיירת" (הבת הקטנה) של אבו סלמון השוחט הכשר, אברהם הלוי, ברוך בן יצחק לוי, בתו הקטנה של נסים ענאג'י, קמר בת נסים כהן, ו___ אשת אברהם רווח.

רשימה של מכירות ("מוביע") וקניות ("מושתרא") בערבית-יהודית, המתוארכת רק לשנה 68/٦٨ או 67/٦٧ עם חודשים הג'ריים (לעיתים קרובות מֻחַרַّם). המסמך עשוי להיות מהמאה ה-18 או ה-19, ולכן השנים האפשריות הן 1168 להג'רה או 1268 להג'רה על בסיס הפלאוגרפיה. ייתכן שניתן יהיה לשלול אחת מן המאות באמצעות ניתוח נוסף של תקופות חייהם של הנזכרים בתעודה, ובהם: נסים די קוריאל, אליהו עכובאס (בצד הפנים), וכן חסן אע'א (שורה 2) וחֻסיין אע'א (בצד האחורי). התיארוך: המאה ה-18 או המאה ה-19.

קטע מהפינה השמאלית העליונה של מסמך משפטי. מקום הכתיבה: פוסטאט. תאריך: 14[..] לשטרות, כלומר 1088–1188 לספירה. מוזכר [...] בן משה. בשוליים העליונים נוספו רשימות משפטיות נוספות, ככל הנראה הקשורות למסמכים אחרים. בצד שמאל למעלה מוזכרים ישועה בן משה וצדוק בן שמריה. שתי השורות הבאות דהויות, אך נראה שמוזכרים בהן נצר, העיר עכו, ובתו של האמיר דרגׄאם או צׄרגׄאם. בצד ימין למעלה מוזכר [...] בן אלגֻ'צן(?) אלחשّאכّ(?), ענייני שכירות, והכרזה על אדם מסוים כ"נאמן".

מכתב של החזן יפת בן שכניה לנמעניו במצרים. החלק המתועתק של המכתב מתאר כיצד הגיע לעכו אך לא נטל מהקהילה תרומות כלשהן, משום שנודע לו כי כבר אספו תרומות עבור אלחנן בן שמריה, מנהיגה הרבני של יהדות מצרים בראשית המאה ה-11. על פי תיאור נוסף (PGPID 1135): מדובר במכתב מיפת בן דוד בצור אל אביו דוד בן שכניה (בערך 1008–1011 לסה"נ). המכתב עוסק במגבית (פסיקא) שנערכה בעכו עבור החזן הצעיר חוסיין בן דאוד בן סכן מפוסטאט, הידוע יותר בשמו יפת בן דוד בן שכניה.

מסמך משפטי על קלף, מפוסטאט, בכתב ידו של חלפון בן מנשה. התיעוד מתוארך לסביבות 1100–1138, על פי השנים שבהן היה חלפון פעיל, אך ייתכן שנכתב בשנותיו המוקדמות כסופר על סמך ההקשר ההיסטורי. המסמך עוסק ב[...] בן צדקה הזקן, אשר "נהרג על יחוד השם", ובאדם בשם אבו אלרצ'א. מוזכר אדם שנהרג בנמל עכו (ייתכן שמדובר באותו אדם), וכן אדם שטבע באוקיינוס ההודי (בחר אלהנד). לפי הערותיו של גויטיין המצורפות למסמך, יש לזכור כי עכו נכבשה בידי הצלבנים בשנת 1104.

מכתב הפותח בכתב ערבי ועובר לערבית-יהודית (בשוליים הימניים ובצד ב'). הוא נפתח במילים "אחרי שכתבתי את המכתב העברי..." (بعد ما كتبت الكتاب العبراني). במכתב מוזכרים ההקדש (الهقداش), עכו, וסכום של 200 דינרים. בצד ב' מתבקש הנמען למסור דרישת שלום לרבנו מנחם (הנכתב מנחים) ולברר עמו האם הצליח למכור את הסוסיא ואת שתי הקצבות (qaṣabas) הזהובות(?). אם לא מכר את הקצבות, עליו לשלוח אותן באמצעות ח'דיר (נושא המכתב).

הסכם שותפות מקהיר בין שותפים ב"מסחר הצרראפלִיכּ" (ṣarraflık — חלפנות כספים) שעבדו עבור לשכה ממשלתית (דיואן אלמירי) תחת שלטונו של מוחמד עלי פאשא. ההסכם נושא את התאריך חשון ה'תק"ע (1809), ונערך בין יעקב הלוי (המכונה עכובאס) ובין משה צבי (המכונה חבּאכּ). בשורה 6 מוזכרים גם עסקיו של עכובאס עם אדם בשם כֵ'דוּר שוויקה (Choueka), המופיע בהקשר של משלוח נוצות שנשלח לעיר ליוורנו ("הנוצה ששלח לעיר ליורנו").

מכתב בערבית-יהודית במצב פגוע למדי. בין הקטעים שניתן לקרוא: "בחוק! ... מיום שיצא לדרך ועד עתה... הוא נשא אישה בעכו... וכאשר קרבה שעת מותו, ערך צוואה הן בערכאות המוסלמיות והן ביהודיות שלפיה 'אני חייב לאשתי אלף ומשהו דינרים.'" הכותב מתנצל על מצב מכתבו ומסביר שכתב אותו בלילה. ייתכן שבסיומו הוא מצטט את אלמֻתַנַבִּי: وما الناس بناس [بموضع منك خال] ("ואין האנשים אנשים במקום בו אינך נמצא").

שיר בערבית-יהודית, חורז ב-לי-. מוצג כ'סירה' מאת [...], כנראה משורר ואסטרולוג מוסלמי מפורסם (... שערי אלמלה אלאסלאמיה ומנגמי[הא]). מזכיר את הע'וז; 'הצלבים' (אל-צולבאן) - אולי הפניה לצלבנים; אולי עלייתו של גיבור צבאי; אולי רמיזה לצארם אל-דולה (תצרם דולה...); דמשק, ירושלים, יפו(?), ועכו; מצרים; אוניות הנשברות בים. ראוי לבחינה נוספת. אותו כתב יד כמו T-S Misc.8.84 (PGPID 39036). ASE.

חשבונות. בערבית-יהודית ובספרות ערביות מזרחיות. מתוארך: י"ט בסיוון וכ"ד באב ה'תקס"ט, היינו 1809 לסה"נ. בכותרת מוזכרת "וכאלה" (מחסן מסחרי) בהקשר להוצאות ה"מטלוב" (המבוקשות). ברשימה מופיעים גברים ונשים שונים, ובהם: יצחק ביבאס, יצחק יעבץ, אם אצלאן, אנטון אלחרירי, נסים אלקרא (הקראי?), חיים בונאן, שלמה רומאנו, ג'ויה בת אשעיהו, משה עכובאס, מחמד חדאד, שמעון פראנסיס, ואחרים.

ורסו: טיוטה של מכתב שנכתב ככל הנראה באדסה (אלרֻהא). בערבית-יהודית. בכתב יד שונה מזה של המכתב שברקטו (אולי אחד מנשיאי מוסול?). תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-13. השולח מתלונן שהוא מובטל כבר שנתיים וחצי, את הראשונה שבהן בילה בצור. לאחר מכן הגיע (הרב הצרפתי יוסף) ב"ר גרשום לעכו, ודברים נוראיים התרחשו.... (הקטע נקטע כאן.) לפי גויטיין, מדובר במכתב בקשה לתעסוקה.

מכתב עסקי ביהודית-ערבית. גדול וכמעט שלם יחסית, אך דהוי, וללא כתובת בגב הדף. השולח שלח 8 דינרים ו-15 אגוזי מוסקט (ג'וז) עם אבו אל-פרג'. מזכיר את אבו אל-מֻנא. מעודד את הנמען לעבוד על 'פינוי החנות' (תכליית אל-דֻּכָּאן). ייתכן שהשולח אומר שאינו רוצה עוד לחיות בעכו. הוא שלח מחצלת (נַטְע) לסעיד. ברכות לזקן 'אל-מֻמְחֶה'. נעשה בו שימוש חוזר לפיוט עברי בגב הדף.

מכתב ככל הנראה ממנשה ב. יהושע, בצור, אל החבר אבו ל-פרג' שמעיה, בירושלים. ביהודית-ערבית עם הכתובת בכתב ערבי. תיארוך: אמצע המאה ה-11. מזכיר התכתבות קודמת עם יאשיה מסוים, הכרוכת בעכו ורמלה. השולח מביע אמפתיה על מחלת הנמען. ברכות לר' אהרון ושלמה. T-S NS 322.101-17 כולם שייכים לאותו תיק כמו גיל, ארץ ישראל, #521-23. קבוצה זו לא נערכה ולא הוזכרה בספרות. ASE

שטר הרשאה, ככל הנראה נכתב בעכו במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה. אישה ממנה את מבורך בן יחזקאל לטפל בכספיה ובענייניה באשקלון, אשר בעלה אברהם בן נתן הפקיד אצל אחיו והבן וצדקה ואצל אמם חולדה, יושבי עכו. העדים החתומים: יוסף בן יצחק; מבורך בן עלי; שמואל בן סעדאל; נתן בן הלל; יכין בן מבורך. הקיום חתום בידי יוסף בן שלמה; עמרם בן נעמאן; והחבר יוסף בן אלעזר.

מכתב מאת צדקה בן סלאמה אבן נֻפַיע מצור, אל אביו שלמה בן סעדיה (הידוע גם בשם אבו נצר סלאמה בן סעיד אבן נֻפַיע) בפוסטאט. המכתב מתוארך ל-1 ברמדאן 483 להג'רה, הוא 28 באוקטובר 1090. הכותב מספר לאביו על תכניתו לצאת למסע עסקים לעכו ולשוב ממנו לצור. לאחר מכן הוא מתכנן לעבור עם אשתו החדשה לג'בייל. במהלך המכתב הוא מביע את צערו על הפרידה מאביו וגעגועיו אליו.

מכתב ערעור על צדקה, כתוב בתערובת של עברית, ערבית וערבית יהודית. הנמען הוא אבו עמראן משה בן שלה. השולח מסביר שהוא חדש ב'ארץ זו' (מצרים?). הוא אומר שהוא ואבי הנמען המנוח ברחו תחילה מאל-ראמלה ואחר כך מעכו, ככל הנראה מפני הגוּזים הטורקים שבזזו את רכושם (שורות 20-21). רוב שאר המכתב מורכב מציטוטים מקראיים וברכות נלהבות.

קטע ממכתב שנשלח אל הנשיא שלמה בן ישי ובו תלונות על יוסף ויהודה מקהיר, אשר לא השיבו למכתבו של הכותב אלא העדיפו לכתוב דווקא אל יריביו. במכתב מוזכרות הערים עכו ודמשק. המסמך מתוארך לשנת 1237 (לפי כרטיסיות גויטיין). השינוי בגוון לאורך הקצה העליון ובקווים הפנימיים של הקטע עשוי להיות תוצאה של נזק שנגרם משריפה.

ורסו: מכתב בערבית-יהודית מהקהילה היהודית בחמה (סוריה). נראה שעוסק במחלוקת קהילתית על טבילה ('...מן אמר אל-טווילה'). מזכיר את רבנו יחיאל (אולי יחיאל הצרפתי, שהיה מעורב בפוליטיקה של טבילה בירושלים בתחילת המאה ה-13), וגם קדוש שנהרג בעכו. רקטו: טקסט לא מזוהה בערבית-יהודית ועברית, כנראה גם מכתב. דהוי ופגום.

שריד מכתובה הקובע כי הכלה תעבור מצור לעכו בתוך שנים-עשר חודשים, מתוארך לסביבות 1028–1037. אבי הכלה העניק לה דירה בעכו שבה יתגוררו בני הזוג, בתנאי שיהיה רשאי לשהות בדירה יחד איתם בכל עת שיחפוץ — לבדו או בלוויית בני משפחה אחרים, בין אם לביקור ובין אם לישיבת קבע. בצד השני (verso) מופיע טקסט בכתב ערבי.

מכתב מהרב הצרפתי שמואל בן יעקב לרבי אברהם בן הרמב"ם (שלט 1205–1237 לספירה). בעברית. כתוב על לפחות שני דפים כפולים. בין היתר, שמואל מתנגד בחריפות לפסיקה משפטית של ר' ישעיה מסוים שאברהם נטה לקבל: 'אל תחשוב שהוא גדול ועצום ושאנחנו עם הארץ...' המכתב כולל גם מידע על קשריו של שמואל עם רבנים בעכו.

מכתב קהילתי בערבית-יהודית. מרווח בינוני בין השורות. פותח בברכות לנמען, ואחר כך מדווח שהגיע מכתב מיהודי עכו (אצחאבנא אל-עכאוויין). אחר כך מזכיר את בואו של אברהם בן רבינו א[...] וכיצד אנשים דיברו עליו וכיצד הוא 'הועמד על ענייני הקהילה'. (מידע בחלקו מ-CUDL.) חיבור סביר: אלן אלבאום.

חוזה נישואין. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. חתן: צאפי בן עבדאללה, עבד שחרר של הזקן אבו אל-פד'ל אברהים בן עבד אל-כרים אל-אנבארי. כלה: ד'ח'ירה בת ג'אמע, מקהילת מגדל כרום בעכו. החתן מעניק 15 דינרים (מהם חמישה שולמו מראש) לכלתו. (מידע מתוך CUDL, קאן ורוסטוב)

מכתב מאת סעדיה התלמיד והסופר בן ישראל החזן אל שמואל בן שלה. התיארוך מבוסס על הערכתו של גיל וקובע את זמן הכתיבה לסביבות שנת 1040. ממכתב אחר ידוע שהכותב היה איש מעכו ושימש שם כחבר. מטרת המכתב היא להזמין את הנמען לדרשה שעתיד הכותב לשאת.

מסמך משפטי. בכתב ידו של הלל ב' עלי (פעיל 1066–1108 לספירה). כנראה התחשבנות בין סוחרים. מוזכרים: סכום של 16 + 1/2 + 1/3 + 1/48 דינרים; לכה ומיובלן בטריפולי (סוריה); אבו יצחק אברהים ב' [...]; אבן דרמא; אל-שאם ועכו. דרוש בחינה נוספת.

פנים: שאלה משפטית לרבי אברהם בן הרמב"ם, בתואר 'נגיד' (לאחר 1213). ביהודית-ערבית. עוסקת בפדיון שבויות יהודיות שנמכרו לעבדות על ידי הצלבנים בעכו. נכשל שליח מצרים; הוא פנה לנסיך האיובי אל-מלק אל-מועז'ם בדמשק (1218-27).

קולופון של אליהו בן אהרון בן יאשיהו, נכד יאשיהו אב בית דין, הכותב את שמו ואת השנה (4800 לבריאת העולם) בסוף מילון מקראי או קונקורדנציה שהעתיק בעכו.

מסמך משפטי. רצועה ארוכה וצרה משטר מתנה, המאה ה-11, ככל הנראה מעכו או צור. מוזכרים: נחלת אשר ו[הים] הגדול. תאריך חלקי: 4[..]2 לבריאת העולם.

רשימת שמות עם ספרות ערביות מערביות. תאריך: ככל הנראה המאה ה-19 לפי הפאלאוגרפיה. שמות משפחה מוזכרים: ביאלובוס, אריפול, פס, עכובס, ראוח.

מכתב שנשלח מעכו זמן קצר לאחר כיבושה על ידי הצלבנים ב-1104, שבו סוחר מתאר להוריו את אימי המלחמה ואת תועלתו של משרתו בתנאים אלה.

שאלה בעברית על שיטת הנפילה על הפנים (פרוסקינזה) שנהגו שלושה חסידים בעכו: ר' יוסף בן מתתיה, ר' יהודה ור' שמואל; כ-המאה ה-13

צד פנים: מכתב משפחתי מאליהו השופט לאבו אל-פרג', המבקש מידע על שבויות שהיו אמורות להגיע עם אוניות מעכו

מכתב מפליט מעכו, השוהה באלכסנדריה ומתקשה עם הקהילה, ליוסף בן יחיא, פוסטאט. כ-1115.

מזכר עדות על עזבון ישמעאל אל-עזאזי אל-חלבי שמת בעכו, נכתב בפוסטאט, נובמבר 1099.