ישיבות וגאונים במסמכי הגניזה — עמוד 2

מכתב מאת תלמיד חכם מרמלה (שחי עשרים שנה בבגדאד) אל נהראי בן נסים. סביב שנת 1095. נראה שהוא חלק מהתכתבות סדירה בין השניים. נהראי היה עיוור באותה תקופה והיה זקוק למישהו שיקרא לו את המכתב. מוזכר בו ספרו של הגאון אהרן בן יוסף (ח'לף בן סרג'אדו) ואחד מנכדיו של רב שמואל בן חפני. הכותב מבקש מנהראי להשיג עבורו כמה מוצרים בפוסטאט, ובהם אינדיגו, פלפל, זרניך, מי אמוניה ועוד. בין בקשתו לקבל כספים המגיעים לו לבין הדיון שלו בגירושין מתמשכים, הוא משבץ את השורה: "כי אני גוש בשר הממתין למות", וממשיך בהמשך: "אני זקוק לרחמים, כוחי הולך וכלה" — אסטרטגיה רטורית מקובלת לעורר את חמלת בן השיח. (המידע מבוסס על גיל, ממלכה, כרך 2, מס' 85.) התיאור עודכן בעקבות ניתוח נושא הזקנה (והתלונות על הזקנה) בעבודת הסמינר של ג'ייק ברז'ובסקי ('21), סתיו 2018. אותו כותב חתום גם על מסמכים נוספים.

רישום בפנקס בית דין, נכתב ונחתם ביד מבורך בן נתן. שני קטעים משלימים שאינם מהווים יחד מסמך שלם. עניינו של המסמך הוא עסקה שנעשתה למען יתום בשם אבו אלגית', אשר נוהלה על ידי אבו אלמעאלי שמואל בן אסד יחד עם בנו עלי. היתום הגיע לגיל בגרות, אך בית הדין עדיין לא ראה בו כשיר לנהל את נכסיו. סכום של 56.5 דינרים הופקד בידי שמואל ובנו, אשר העמידו כערובה את רכושם שלהם (במניית זפתא ג'ואד(?)), הן מקרקעין והן מטלטלין. המסמך עצמו מתוארך לשנת 147[5] לשטרות, היא שנת 1164 לסה"נ, תחת סמכותו של ראש היהודים הגאון נתנאל הלוי. לאחר סיום המסמך (בעקבות חתימתו המעוטרת של מבורך) מופיעות מספר תוספות שבהן מאשר היתום קבלת סכומים שונים. ההערה בשוליים מציינת כי הוא קיבל תשלום אחד בסך 8 דינרים בחודש שבט שנת 1478 לשטרות, שהוא דצמבר 1166 / ינואר 1167 לסה"נ. (חלק מן המידע מבוסס על גויטיין.)

שטר הודאה (אקראר) בכתב ערבי. התיעוד: 1127–1139 לספירה, שכן אבו מנצור צלאח בן סלימאן ראש היהודים (ראיס אל-יהוד), המופיע בשורות שלפני האחרונה ובשורה שלפניה, הוא ככל הנראה הגאון מצליח בן שלמה. (כתב יד נוסף מספק אישוש לכך שהכינוי שלו היה אבו מנצור.) המודה (מקר) הוא אבו מחמד סעד. דמויות נוספות הנזכרות בשטר: אבו אל-מכארם; אשתו של אבו אל-מעאלי בן ד'כי(?) היהודי, ושמה סת אל-עפאף אם עבדאללה; ובו אל-פרג' הנזכר בשורה האחרונה. עיקרו של הדיון המשפטי מופיע בשורות 7–9 ואינו ברור דיו. ישנו אזכור של "גביית ה-מועד(?) שלהן מ/על ידי ה-מופא(?) שלהן." בשורה הבאה נאמר על מישהו שהוא "ראוי לכל ה-מועד(?) ללא [...]." מוזכר ייפוי כוח (הוכאלה בתחילת שורה 5). אישה (או לפחות משהו ממין נקבה) מובאת לפני ראש היהודים, אשר מאשר את כשרותה/תקפותה אצלו (אוצ'ח צחתהא ענדה). דורש בחינה נוספת.

recto: עדות מאת נסים בן שמריה ולפיה ססון בן נתן הפקיד אצלו שבעה־עשר דינרים נזאריים מזויפים. המזייף היה המֻתַוַלִי אלסִכַּה (הממונה על המטבעה) או צאחב דאר אלצ'רב (בעל בית המטבעה). כאשר ניסה נסים להחליף את הדינרים נחשפה התרמית, וחייו עמדו בסכנה ממשית. הדיין יאיר בן אברהם השקיט את העניין, אך הכסף אבד. תיארוך: בערך 1090 לספירה. (המידע על פי גיל וכרטיסיות גויטיין.) verso: כולל טיוטות ונוסחאות של מספר מסמכים משפטיים שונים בערבית־יהודית, ובהם אחד המתוארך לתשרי שנת 1393 למניין השטרות (1081 לספירה) הנוגע לעניין נישואין או גירושין בין אברהם בן ישועה הכהן לבין רַיִיסַה בת יפת. כמו כן מופיע במסמך תעודה מדינית קדומה יותר בערבית (ראו רישום נפרד), ובנוסף מכתב או מסמך משפטי הנראה כמכתב, ובו השמות שלמה בן כלב ויוסף הכהן וכן ביטויי פנייה אל אחד מנכבדי הישיבה (מבשר?).

ראש העמוד: פירושו של רב סעדיה גאון על שמות י"ב, א'. גב העמוד: שני קולופונים. הראשון, מעוטר, מציין כי הספר נמנה עם רכוש ההקדש של קהילת אורמיה (אורומיה) שבמחוז אזרבייג'ן המערבית של איראן כיום: "אלכלאם פי החדש הזה מן קול סעדיה בן יוסף אלפיומי תנוח נפשו בגן עדן. קדש לייי לכנסת ארמיה". בהמשך הוסף קולופון שני, מאת אפרים בן עזריהו, שקיבל את הספר מברוך בן ישראל החזן בעיר מראגה (מראגה). ברוך נטל את הספר מאורמיה משום ש"לא נותרה שם קהילה שידעה לקרוא בו ולו מילה אחת בלשון הערבית (הגרית)". הקולופון מנוקד חלקית בניקוד בבלי פשוט. תרגום של הקולופון מובא אצל הירשפלד (1904: 293–294). בניגוד להירשפלד, אפרים בן עזריה אינו חותם בשמו בתוספת "התלמיד הדל. שלום" — מה שמשתמע לכאורה מקריאת "צעיר תלמיד ושלום" — אלא יש לקרוא "צעיר תלמידי ירושלם", כלומר "הצעיר שבחכמי ירושלים".

ספר הודו א, 8: פרוטוקול דיון משפטי מבית הדין בפוסטאט העוסק בסכסוך בין יוסף הלבדי, סוחר הודו, לבין יקותיאל בן משה, "פקיד הסוחרים" בפוסטאט. זהו צידו האחורי של הדף השני של הביפוליום שהיה בעבר חלק מאותו מסמך. גויטיין ציטט את הצד הזה בנפרד. בתחתית המסמך מופיע רישום נפרד (שאינו נמצא כאן) הנוגע לתלונתה של כרימה, המכונה ווחשה. צידו הקדמי של הדף מכיל את הטקסט של ספר הודו א, 15, והדף הראשון של הביפוליום מכיל את הטקסט של ספר הודו א, 3. במהלך מושב בית הדין הוסכם כי יוסף הלבדי יסדיר את חשבונותיו עם יקותיאל. לאחר מכן יהיה זכאי להוציא ממחסנו של יקותיאל את כל הסחורות שלגביהן אין ליקותיאל תביעה. שני הצדדים הסכימו שלא לפנות לערכאות של בית דין מוסלמי. המסמך כתוב בכתב ידו של הלל בן עלי וחתום על ידו, יחד עם יוסף בן יצחק ואברהם בן שמעיה החבר, מצאצאיו של שמעיה גאון.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל, אל סהלאן בן אברהם בפוסטאט, בערך משנת 1030, העוסק בסכסוך המתמשך בין הרבנים לקראים. בין יתר הדברים, מדווח הגאון על תוצאות הבקשה לשחרור שני חברי הישיבה שנכלאו: "ביקשתם השתדלות מלפני המלכות ומן הרוזן, יחיו לעד, בעניין שחרור האסירים, יוציאם האל לאורה. קיווינו לשחרורם מחושך וצלמוות ולפיתוח מוסרותיהם, אך הנה הגיעו כתבים מדמשק [המודיעים] כי הם עדיין כלואים, אם כי הוסרו מעליהם השלשלאות והעולים. עם זאת, שובי הכלא מענים אותם מדי יום, והם סובלים. ישלח מלך הכבוד את דברו, ירפאם ויוציאם לאורה, ויבואו [פקידי השלטון] לראות בצדקתם". המכתב מספק עדות חיה למצוקת האסירים, להתערבות הקהילה היהודית בפוסטאט אצל החליפה והווזיר למענם, ולמעורבות מנהיגות הישיבה הארץ-ישראלית בעניינים אלו, על רקע המתחים בין הרבנים לקראים בתקופה זו.

מכתב מאברהם בן נתן, ככל הנראה משהותו בצור, אל אחד הדיירים שלו בפוסטאט. בערבית-יהודית. גיל זיהה את השולח על פי כתב ידו. תיארוך: בקירוב 1094 לספירה. השולח מורה לנמען לשלם את דמי השכירות המגיעים לנהראי בן נסים (המכונה גם "רבנו" וגם "גדול הישיבה"), אשר יעביר את הכסף הלאה לשולח, הזקוק לו לצורך תשלום דמי השכירות שלו עצמו. הנמען ואשתו נדרשים להקפיד הקפדה יתרה על שמירת הבית, ובמיוחד אסור להם להשכיר אותו בשכירות משנה לאיש שיגרום לו נזק או יזניח אותו. עליהם לשלוח עדכון על מצב הבית, ולהודיע לשולח מי מתגורר בקומה התחתונה. את הקומה התחתונה אין להשכיר ליהודי, "כי יהודי ירצה תנור ומטבח", דבר שאינו מתאפשר בקומה התחתונה. "אתה יודע שהשכרתי אותו רק לך. עמוד(?) בתנאים ושלם את דמי השכירות שאתה חייב לרבנו נהראי." (חלק מהמידע מבוסס על מהדורת גיל ועל כרטסת גויטיין.)

מכתב שלם ממשה בן לוי הלוי בקליוב אל בן משפחה בפוסטאט. הוא שלח 23 דרהם עם נושא המכתב ומוסר הוראות מפורטות לגבי השימוש בכסף. על הנמען לקנות לימונים (?) בדרהם אחד ולתת אותם לרַיִיס אבו זִכרי (האם מדובר בגאון שר שלום הלוי?!). כמו כן הוא מורה להזמין נייר לבן בעלות של 3/4 דרהם. מתוך 21 1/4 הדרהם שנותרו, בקאא אבן אלסבע אמור לקבל 20. כפי הנראה למשה יש גם כסף נוסף אצל הנמען, אותו הוא מצרף ליתרה של 1 1/4 דרהם. מחפוט' אמור לקבל חלק מן הסכום, וכן עמראן אבן אלדג'אני. כל המקבלים האלה צריכים למסור קבלות. על הנמען להודיע לדודו של משה מצד אביו, טאהר, שהוא השיג עבורו מאבו אלחסן השותף של סאלם 13 דרהם לאחר קושי רב, ושהוא מוכן לשלוח אותם. "ובאשר למקאמה ששלחת לי, היא שלי וכתובה בכתב ידי. ואמור לאבו סעד [...]". ייתכן בהחלט שהוא מתייחס למקאמה אוטוביוגרפית בכתב ידו.

קטע משפטי. דהוי מאוד. כתב ידו של מבורך בן נתן החבר, ששמו מופיע גם בשורה 2. בחלק זה מוזכרים מספר שמות נוספים, ובהם [...] בן יהודה (שורה 3). לאחר מכן מופיעות המילים "פלמא...". בשורות 4–5 מופיעים שמו ותאריו של הגאון נתנאל הלוי: "הדרת יקרת צפירת תפארת [כבוד גדולת קדושת מרנו] ורבנו יחיד דורנו נסיכנו ונשיא אלהים בתוכנו אדוננו נתנאל הלוי". השורה הבאה מתייחסת לבית הדין, והשורה שלאחריה מזכירה מסמך או העתק ש"נבדק" (מקאבלה) כנגד אחר, "וזהו תקצירו" (והד'ה אגראץ'...) — כאשר אותו מונח משמש גם בקטע אחר (T-S 8Ja2) לציון תמצית מסמך אחר. שאר השורות הן ככל הנראה תמצית אותו מסמך נוסף. ניתן בו התאריך (חשוון 14[..]) ולאחריו המקום (ככל הנראה פוסטאט מצרים), ולאחר מכן הצדדים (מופיע השם צדקה), ולבסוף הודאה על חוב. בשורה התחתונה ייתכן ומופיע שמה של אישה, סת אל-[...].

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, שנערך בפוסטאט תחת סמכותו של ראש הישיבה [מצליח?] בן שלמה. עניינו של המסמך הוא הענקת ייפוי כוח לשליח, לאחר שחייב סירב לפרוע חוב כנגד שטר. מבורך בן סעדיה (שורה 16) שלח את שלוחו ברכות (שורה 19) לגבות פריטי תכשיטים (שורה 7), ובהם שני צמידי ענבר בעלי ראשים מזהב (שורה 4), מאדם בשם דוד (שורה 18) — שייתכן שיש לזהותו עם ישועה אלקרוי (שורה 9). אולם החייב סירב למסור את הפריטים, בטענה ששטר ההרשאה שהציג השליח (שורה 10) אינו מסמיך אותו להוציא שובר תקף וכשר לאחר העברת התכשיטים היקרים לידיו. בית הדין ראה את דרישתו של החייב כמוצדקת (שורות 11–12), ובהתאם לכך העניק הנושה לשליחו ייפוי כוח מלא (שורות 16–17), ושלחו לגבות את החוב ולהנפיק לחייב שובר כדין (שורות 18–21). החתימות לא השתמרו. (המידע נמסר בעיקרו מאת גרשון וייס.)

מכתב מאת אבו אלחיי בן חכים, השוהה בסיציליה, אל חנניה הכהן אב בית דין. תיארוך: בערך 1025 (לא ברור על סמך מה; גיל מתארך אותו לבערך 1020, וסימונסון סבור שנכתב לפני 1020). נכתב על קלף. הכותב מדווח שמכתבו של ראש הישיבה יאשיהו הגיע, והוקרא בקול בבית הכנסת. ככל הנראה יאשיהו ביקש לאסוף כספים עבור ישיבת ירושלים, והמכתב הנוכחי בא להתנצל בשם הקהילה על שלא הצליחה לתרום דבר. הסיבה לכך היא שמס הגולגולת (ג'זיה) הועלה ל-4 1/3 טרי לאדם. ייתכן שיש בו התייחסות למשפחה מסוימת (אולי משפחתו שלו?) שחייבת את המס עבור ארבעה אנשים. הוא טוען שרבים מיהודי סיציליה ברחו "מחמת היראה משליטי הארץ". הקהילה אינה נוהגת לשלוח מכתב לראש הישיבה מבלי לצרף אליו מעט כסף. המכתב נכתב בחודש אלול, והכותב מציין שינסה לגייס כספים בתשרי. המסמך פורסם על ידי גיל וקודם לכן על ידי מאן.

מכתב מאברהם בן הגאון לסהלאן בן אברהם. (הזיהויים על פי גיל; ואילו גויטיין סבור שהמכתב נכתב ב"כתב היד הבלתי ניתן לטעות" של הגאון שלמה בן יהודה.) המכתב כתוב ברובו בכתב ערבי, עם שילוב של עברית פה ושם. תיארוך משוער: בסביבות שנת 1045 לסה"נ. השולח מפרט בעיקר את הכיבודים והמינויים שחולקו במהלך חודש תשרי. הוא מזכיר את "אב בית דין" ואת אחיו "השלישי", שהם ככל הנראה (גיל אומר "בוודאות") יוסף ואליהו, שני בניו של שלמה גאון (ומכאן התיארוך המשוער). בצד האחורי (verso) מצוי טיוטה של פיוט בכתב ידו של סהלאן בן אברהם (ומכאן הזיהוי של הנמען). (המידע מגיל.) הערה: גויטיין פרסם את הקטע הזה במאמרו "מקורות חדשים על הגאונות הארצישראלית" בספר היובל לברון (1974), אך באותה עת הוא נקרא בשם אחר. ייתכן שהבלבול נבע מכך שגויטיין סבר ששני הקטעים הללו הם חלק מאותו מסמך.

נוסח של תפילה (דֻעאא' אלמִעראג') המיוחסת לעלי. גרסאות אחרות של תפילה זו כוללות, בין השאר, את הקטעים הבאים: "הוי מי שאין לו דומה ולא מקביל קיים, הוי מי שכבודו וחסדו אינם נמנים, הוי מי שמעיין טובו זמין לבני האדם, הוי מי שאינו מתואר לא בעמידה ולא בישיבה, הוי מי שלא חלה עליו תנועה ולא קיפאון, הוי אלוהים, הוי הרחמן, הוי הרחום, הוי האוהב". בהמשך פונה התפילה לאל בכינויים מקראיים-קוראניים: "הוי המרחם על השיח' הזקן יעקב, הוי הסולח על חטאו של דוד, הוי המסיר את צרתו של איוב, הוי המציל את אברהם מאש נמרוד, הוי מי שאין לו שותף ואין עמו מבוקש אחר, הוי מי שאינו מפר הבטחות וסולח לזה שהובטח לו, הוי מי שפרנסתו והסתרתו פרוסות על החוטאים, הוי מי שהוא טוב, סבלן, וטוב הוא המבוקש, הוי מי שהוא מפלט לכל מורחק ומגורש, הוי מי שכל בריותיו נכנעו לו בהשתחוויה".

שני קטעים ממסמך משפטי בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. המקום: פוסטאט. התיארוך: 1188–1193 לסה"נ, על פי התאריך הסלאוקי 15[..] בשילוב עם התאריך ההג'רי 58[.]. תיארוך זה עולה בקנה אחד עם הזכרת שמו של הגאון שר שלום הלוי ברישום שעל הצד האחורי. המסמך הוא הסכם שותפות לעסק במחסן בשמים (מח'זן עִטְר) למשך שנתיים. הקטע העליון מזכיר את השם תַּמִים וסכום של 75 (דירהמים? דינרים?). מופיעה בו פסקה על "הרווח שנותר לאחר ניכוי דמי השירות והשכירויות". הקטע התחתון מזכיר את אבו סעיד ואת רִצַ'א (או אבו אלרצ'א). על הצד האחורי מצויות שרידיו של חיבור הלכתי או תשובה באותו כתב יד, בנוסף לרישומים בכתב יד גדול בהרבה ולאזכור של "אדוננו ורבנו שר שלום הלוי [...] אלג'אלות" שנכתב ביד שלישית. החיבור בין הקטעים: אלן אלבאום. (המידע מאמיר אשור ואלן אלבאום.)

צוואת שכיב מרע. מקום: פוסטאט. תאריך: יום רביעי, ט"ו [בכסלו] שנת 1500 למניין השטרות, הוא דצמבר 1188, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. המצווה: אבו אל-[...] בן ברכאת אבן אל-מקדסי. הוא עורך הסדרים לגבי ביתו ושאר רכושו (ובכלל זה כמות ניכרת של חוטי טווייה). בין הנהנים: בניו ברכאת ובַּיַאן, אחיו ואחיותיו, ואשתו סת אל-רצ'א. המסמך נמשך אל צדו האחורי. חתומים: שלמה בן נסים ו(החזן אבו סהל) לוי בן אברהם הלוי. אותו סופר שכתב מסמכים סמוכים נוספים: יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. תוכנו של מסמך זה, ובכלל זה התאריך וחתימות העדים, כמעט זהה למסמך מקביל — ועל כן ניתן לזהות את המצווה עם אורג המשי (אל-קזאז) אבו אל-פצ'ל בן ברכאת אבן אל-מקדסי — אשר נכתב בידי אותו סופר אך בקפידה רבה יותר, ככל הנראה זמן קצר לאחר מכן. (זיהוי הסופר נעשה בידי אמיר אשור.)

מסמך משפטי בכתב ידו של שמואל בן סעדיה הלוי. מקום: פוסטאט. תאריך: אייר א'ת"פ למניין השטרות, הוא אפריל/מאי 1169 לסה"נ, תחת סמכותו של סעדיה לא־מזוהה, בימי חייו של הגאון נתנאל בן משה הלוי (ראו שורה 16; ייתכן אף שהוא חתם על המסמך עצמו, אך יש לאמת זאת מול דוגמאות מכתב ידו במקומות אחרים). המסמך הוא הצהרה בדבר שבועה שעל מוציא הצוואה לפועל לישבע — אבו אלמעאלי (הידוע גם בשם שמואל בן אסד). הוא נאלץ להוציא 220 דינרים כדי לשחרר נכס השייך ליתומים שתחת אחריותו מידי פקידי שלטון. לאחר מכן עלה בידו למכור את הנכס תמורת 300 דינרים. דודם של היתומים נשא את התואר ראצ'י אלדולה ("מי שמרצה את השלטון"), ואביו של האפוטרופוס שלהם היה כאתב, כלומר פקיד ממשלתי. חתומים על המסמך: שמואל בן סעדיה הלוי; נתנאל בן משה; משה בן ישועה הכהן; ושמואל בן עובדיה.

מכתב מאת עלי בן יחזקאל הכהן, השוהה בירושלים, אל הפרנס עלי בן חיים הכהן (המכונה גם אבו אלחסן עלון בן יעיש) בפוסטאט. השולח מדווח כי ביום הושענא הטיל חרם על כל מי שחייב כסף לאבן אלחג'אזיה, וכן על כל מי שלקח קבלות או מסמכים רשמיים או פנה לשלטונות וגרם להם נזק. באשר לייפוי הכוח הממנה את אבן אלחֻלַיבּי כסוכן (שליח), השולח מצוי עמו בסכסוך משפטי בפני סיידנא הנשיא. הסוכן הזה טוען כי הוא חייב לקבוצה של ילדים רק את הכספים שהתקבלו ממכירת מכל של חרובי שנבר (כִיאר שנבר, קסיה פיסטולה), וכי שילם זאת לעמראן כששהה במצרים. הוסכם ביניהם כי הסוכן ירד לרמלה כדי לבדוק את פנקסו (יכשׁף דפתרה), ולאחר מכן ייפגשו שוב בישיבה בפני אב בית הדין. הדיון מתעכב רק משום שסיידנא יצא לדמשק. זוהי גם הסיבה לכך שטרם נענתה השאלה ההלכתית ששלח אלשיח' אלזג'אג'.

בקשה אל הגאון מצליח הכהן (כיהן בשנים 1127–1139). הפנייה נפתחת בשש שורות של ברכות בעברית ומסתיימת בשורת ברכות בעברית. השולח מתאר את עצמו כאדם בן למעלה משבעים שנה אשר נפגע במחלה המונעת ממנו לעבוד ולהתפרנס. הוא חב חוב (או שמא מדובר בתשלום מס גולגולת?) בסך 14 קיראטים ודרהם אחד; באופן כלשהו הדבר קשור לאדם בשם סלאמה אבן אלמקאניעיה ולערבות. הוא חושש כי אם לא יצליח לשלם ייכלא בבית האסורים. הוא מצהיר שהוא קרוב למוות ורעב, ויש ימים שבהם הוא אוכל וימים שבהם אינו אוכל. מצליח הבטיח לו בעבר לסייע לו לשלם את הסכום הזה, ועל כן מכתב זה נועד להזכיר לו את הבטחתו. בשוליים מוזכרים חנות בשר ואדם בשם מיכאיל. צד ב' מלא בשרבוטים בכתב ערבי וטיוטות של מסמכים בכתב יד של לשכת המזכירות (chancery), ובכלל זה טיוטות של מכתב או בקשה אל אדם נכבד.

פרוטוקולים מבית הדין, כולם נוגעים לאותם אנשים. ברקטו: ששון בן נתן תובע את משה בן משה הלוי הידוע בשם אבן מאג'אן בעניין מכירת סחורות. מתוארך ליום חמישי, כ"א באדר ד'תתס"ט (25.2.1098). ההמשך נמצא במקום אחר. בראש הוורסו: ישיבה נוספת של בית הדין, מתוארכת לכ"ד בניסן ד'תתס"ט (29.3.1098), חתומה בידי יצחק בן שמואל, אברהם בן שמעיה החבר (מצאצאי שמעיה גאון), ונתנאל בן יפת. בתחתית הוורסו: ישיבה נוספת, מתוארכת לח' באייר ד'תתס"ט (12.4.1098), שלמה אך ללא חתימות. נזכר בה גם אבו אסחאק בן טִבּאן. ששון בן נתן מופיע גם במסמך אחר משנת 1090 לערך, שבו ניתנת עדות בדבר ניסיונו של ששון להונות באמצעות מטבעות מזויפות. משה אבן מאג'אן מופיע גם במחלוקת על כתב יד של ספר מקרא, המתועדת בשני מסמכים נוספים. ראו גם הערות גויטיין וכרטיס הזיהוי המקושר.

עצומה (פטיציה) המופנית אל הח'ליף הפאטימי, כפי שעולה מנוסחת ה-raʾy שבסופה: "wa li-mawlāna ṣalawāt Allah ʿalayhi ʿāliya al-raʾy" ("ולאדוננו, תפילות אללה עליו, הדעה הנעלה"). הכתב הוא כתב לשכה (chancery) בסיסי או רשלני. שמורות תחילותיהן של 12 שורות. בראש המסמך: "... al-aʾimma al-ṭāhirīn wa-abnāʾih al-akramīn. Wa-l-ʿabd...." ("...האימאמים הטהורים ובניהם הנכבדים. והעבד..."). מגיש העצומה מבקש להוציא צו "אל קאדי הקאדים שיחקור בעניין" (ilā qāḍī al-quḍāt bi l-kashf) בשורה 9. בשורה שלאחריה: "... baynahum li-yataḥaqqaq bi-dhālik..." ("...ביניהם, כדי שיתברר בכך..."). זקוק לבדיקה נוספת. הדף שימוש מחדש באותו צד לתרגילי קולמוס בעברית (ובהם השם משה בן יצחק החבר ואזכור של ראש ישיבת גאון יעקב), ובצד הרקטו לטקסט ספרותי בעברית.

חוזה אירוסין (שידוכין) לאישה שנייה. המקום: פוסטאט. התיארוך: בערך 1165–1166 לסה"נ, שכן סעיף הרשות מזכיר את הגאון נתנאל הלוי (1160–1166), והמסמך כתוב בידו של סופר בית הדין שמואל בן סעדיה הלוי (פעיל בשנים 1165–1203). מנצור בן מכארם מבילבייס, שהיה כבר נשוי לאישה בשם עמאים, התייצב בפני בית הדין (כנראה בפוסטאט או בקהיר) יחד עם אבו נצר בן אבו סעיד, אחיה־למחצה (מאם משותפת) של אישה בשם מעאלי. שני הגברים סיכמו ביניהם את התנאים לנישואיו של מנצור עם מעאלי. (1) למעאלי תהיה דירה משלה, נפרדת מדירתה של עמאים. (2) מנצור לא יישא אישה שלישית. (3) מעאלי תגור עם בתו של מנצור, מלאח, שכנראה הייתה בתה של עמאים (גויטיין שיער שעמאים בוודאי סבלה ממחלה גופנית או נפשית שמנעה ממנה לטפל בבתה). (4) תשלומי הנישואין: 2 + 15 = 17 דינרים.

מסמך מסתורי הכולל כמה גושי טקסט, כולם דהויים למדי. ייתכן שהוא מתחיל בצד ה-verso וממשיך אל ה-recto. בראש ה-verso מופיע פיוט בעברית. לאחריו רשומה משפטית בעברית. נראה שהמסמך מתוארך לשנת [ד']תת"ח לבריאת העולם = 1047/48 לסה"נ. מדובר בהודאה שעשה עלי בן יצחק לטובת מבורך ("כליל היופי") בן סעדאל. כחמש שורות מהתחתית מופיעה הוספה בין השורות הנותנת את שם העיר (במדינת ב. . .), אך קריאתה קשה ביותר. ב-recto, נראה שכתב היד והדיו משתנים סביב שורה 10. ייתכן שזהו השימוש המקורי של המסמך, שכן הוא מעוצב כמכתב. אולי מדובר בשאלה הלכתית הממוענת אל "[...] בן שלמה ראש ישיבת גאון יעקב". זה היה אמור להיות בדרך כלל מצליח גאון, ובמקרה כזה יש לבחון מחדש את התיארוך בצד השני. השאלה עשויה להיות קשורה לנישואי כוהנים. טעון בדיקה נוספת.

מכתב הדן בענייני הקהילה, ובמיוחד בהכנסות הנגבות מן השוק עבור נכבדי הדת. נזכרים בו היטלים שהוטלו לרכישת מחצלות חדשות (ראו גיל, ארץ-ישראל, מסמך 400) ושמן עבור בית הכנסת (יש לשים לב לאזכור התפילות), אומדן הכנסות שהכותב אינו מסוגל לחשב, הכנסה שבועית בסך שמונה דינרים, והשוק שבו נשחטות בהמות. אברהם בן דוד, הנושא בתואר "שמחת הישיבה", עשוי להיות אברהם בן דוד בן סגמאר, הנזכר באותו תואר במקור אחר. במכתב מוזכר גם הנשיא, והוא מסתיים בהבעות הכנעה רבות ונרגשות. לפי הצעתו של גויטיין, האזכורים של הנשיא ושל הישיבה מצביעים על כך שהמכתב נכתב בפוסטאט. בצדו האחורי של המסמך נמצאות ארבע שורות של ברכות שלום, אולי בכתב יד שונה. ככל הנראה מדובר בטיוטה שאינה קשורה לתוכן הצד הקדמי. ביטויים דומים מופיעים גם במכתבי גניזה אחרים.

מכתב מאפרים בן יעקב אל אבו סולימאן דאוד בן אסחאק ואל אבו סעיד [...] בן דונש. בערבית-יהודית. אדם בשם אבן אלקאביסי, שהוחרם מן הקהילה היהודית בארבע ערים שונות בחצי האי האיברי (גרנדה, לוסנה, קורדובה וסביליה), הגיע לאלכסנדריה, וקרוביו שבעיר דורשים מן הדיין המקומי להחיל גם הוא את החרם נגדו. הדיין מהסס לעשות זאת, משום שנמסר לו שהאיש איים להתאסלם (יפשע) אם יוחרם שוב. הדיין (ככל הנראה שלה בן מבשר) פנה אל מצליח גאון (כיהן בשנים 1127–1139) בפוסטאט וביקשו להטיל את החרם על אבן אלקאביסי. כותב המכתב מבקש מקרובים אחרים למהר ולאסוף ראיות מפלילות נוספות נגד הבא החדש, כדי שניתן יהיה להכריז על החרם. בנוסף מוזכרים אבן ג'ראח, אבן אלג'זאר; בית של חתונה; ורבנו רפיא(?) המנוח. (המידע בעיקרו על פי פרנקל.) צירוף: אלן אלבאום.

שטר מכר בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך ליום חמישי, כ"ט בחשוון א'תמ"ו לשטרות = 17 בנובמבר 1134, בסמכותו של מצליח גאון. הצדדים לעסקה הם הקראי חלפון בן אסמאעיל (? אם הכוונה לשם הנזכר בשורה 3, נראה דווקא שמדובר באישה בשם [...] בת סלימאן (או מימון?) בן ישראל המכונה אלרחבי) מצד אחד, ואברהם בן יפת המכונה אבן ראובן ובנו מן הצד השני. המכר הוא על נכס בקהיר החדשה, בשכונת חארת זווילה. מחיר הנכס הוא 55 דינרים, מתוכם 33 דינרים שולמו במעמד המכירה. העסקה מתוארת כ"ברית יד ליד אמונת ישראל" — נוסח המופיע גם בשטרות נוספים מאותה תקופה. העדים על השטר הם אבו אלנג'ם, החזן צדקה אבן נֻפַיע, הלל בן צדוק, נתנאל בן שמריה השישי, צדקה הלוי, ועלי בן פרחיה. בצדו האחורי של המסמך יש שרבוטים. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

דף מתוך פנקס בית דין. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שלישי, ד' בשבט א'תצ"ו לשטרות, היינו ינואר 1185, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. אבו נצר בן אבו אלח'יר טוען כי מסר למתווכת סת אלדלאל בת אבו עומר שני ספרים השייכים לאביו — האחד של תורה והאחר של כתובים — על מנת שתציע אותם למכירה. היא טענה בפניו כי הספרים לא ישיגו אלא 7.5 דינרים בלבד, וקיבלה את רשותו למוכרם לבנה שלה, אבו אלמחאסן בן יפת, במחיר זה, תוך נטילת שליש דינר כדמי תיווך. שש שנים מאוחר יותר נודע לו כי שווי ספר התורה לבדו עומד על 20 דינרים. אבו אלמחאסן נחקר על כך. הסיפור ממשיך באריכות בצד השני (ובאחד המקומות מוזכרים שני העדים אבו אלביאן אבן אלאהוב וסעיד אלמוצלי). חלק זה עדיין דורש בחינה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב מישועה בן אסמאעיל אלמח'מורי, השוהה באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. תיארוך: בערך 1060 לסה"נ. המכתב כולל תלונה על אברהם בן יעקב, הגורם להפסדים לשותפים. מוזכרים בו ספרי מקרא, מסחר במשי ומסחר באריגים. בנוסף, הכותב מספר על דרשן גדול, ר' שמואל, שהגיע לאלכסנדריה ועומד להגיע לפוסטאט. (המידע על פי גיל, מלכות, כרך 3, מס' 308.) תיאור חלופי: מכתב מאת הסוחר האפריקאי (אפריקיה) ישועה בן אסמאעיל-שמואל, שהשתקע באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. הכותב מדווח כי איש ספרדי, אשר רב דניאל בן עזריה (ראש ישיבת ירושלים בשנים 1051–1063) העניק לו את התואר "חבר הישיבה [הירושלמית]", הגיע מטריפולי ושוהה בביתו של הכותב. שמואל מדווח עוד על שתי פורענויות שפקדו אותו ועל סיבותיהן. (לפי גויטיין.)

מכתב מטוביה בן עלי הכהן אל בן דודו הדיין נתן בן שלמה הכהן בנוגע לפיגורי תשלומים לכאורה במתחם של הקודש (הקדש), מתוארך לסביבות שנת 1130. שני הנאמנים על הקודש, שהיו ממונים על מתחם שאינו מצוין בשמו, התלוננו על פיגור של חודשיים בתשלום שכר הדירה מצד אחד הדיירים, אבו אלחסן בן אלחזאן. בינתיים עזב הדייר את הדירה. התלונה הופנתה אל הגאון, ראש הישיבה, בכבודו ובעצמו, והוא ביקש מאחד הפרנסים של הקודש לברר את העניין. הכותב מביא לידיעת הדיין את תוצאות בירורו. מן הבירור עלה כי לא היו פיגורי תשלום של ממש, אך כדי להעמיד את העניין על דיוקו לחלוטין, היה צורך למסור מכסה נחושת שהשאיר הדייר לידיו של אבו אלביאן — כנראה אחד ממנהיגיה הבולטים של קהילת הפלסטינים — וזאת כדי לחסוך מן הפרנסים את תוכחותיו.

העתק של מכתב מאת מנחם בן אליהו, ממקום בלתי מזוהה הסמוך לסלוניקי ולקושטא. רובו בעברית, עם משפטים אחדים בערבית-יהודית. ככל הנראה נכתב בתקופת מסע הצלב הראשון, שכן הוא מזכיר את בואם של צבאות גרמניים. המכתב מתאר אירועים משיחיים שהתרחשו בסלוניקי — ובהם ריפוי של אדם עיוור, חזיונות אפוקליפטיים שונים, והפחתה במיסים — ומבקש מן הנמענים לשתף אותו בכל שמועה משיחית שהגיעה לאוזניהם. במכתב מופיעים מספר שמות בולטים של אנשים, ובהם אזכור של אביתר הכהן, גאון בירושלים בערך בשנים 1083–1105, ששלח להם מכתב מטריפולי שבלבנון, וכן שמות של אזורים גיאוגרפיים שונים כגון רומאניה, תבאי (Thebes) וארץ הכוזרים. תרגום מלא וניתוח מפורט של המכתב מופיעים במאמרו של שארף, "משיח לא ידוע משנת 1096 והקיסר אלכסיוס".

חלק ממכתב שכתב שלמה "הקטן, ראש הישיבה" (הוא הגאון שלמה בן יהודה) בירושלים, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תוארך לשנת 1035 לסה"נ (לפי גיל), ולכל המאוחר לשנים 1035–1051 לסה"נ, בהתבסס על שנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה לאחר האירועים המתוארים במכתב. המכתב עוסק במגבית המיוחדת שנערכה לסיוע בשיקום "המערה" (היא בית הכנסת הרבני בירושלים, שניזוק עקב התמוטטות חלק מן הכותל המערבי בהר הבית בפסח 1034 לסה"נ). מתוארת מלאכת שיקום בית הכנסת, ובכלל זה פינוי ההריסות והשימוש ב-62 קורות וב-600 קרשים. כמו כן נזכרים פרטים בעניין שבויים, ונזכר גם יוסף בן יעקוב, מבני הקהילה היהודית הבולטים בפוסטאט, הנאמן לישיבת פומבדיתא הבבלית ונושא תואר "אלוף". בסוף המכתב נשלחות דרישות שלום לחתנו של הנמען, יוסף.

שטר אירוסין (שידוכין). המקום: פוסטאט. התאריך: יום רביעי, ט' בכסלו א'תע"ג למניין השטרות, הוא 29 בנובמבר 1161, תחת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. החתן: המלמד שמואל בן יוסף. הכלה: סת אלבקאא בת יפת. תשלומי הנישואין: 10 + 20 = 30 דינרים (10 הדינרים ישולמו בעת החתונה, ה"דכ'ול"). מיופה כוחה (וכיל) של הכלה הוא אבו יעקוב בן אברהם אבן אבו אלזכאר, דודה מצד אביה של אמהּ. היא תגור עם אמו ואחיו של החתן באותו בית מגורים (מסכן), כל עוד אין בכך כדי להזיק לה. במעמד האירוסין נמסרה למיופה הכוח טבעת אחת מכסף ומזהב. חתומים: אברהם בן אלעזר ואברהם בן יחיא הלוי. הקיום נכתב בשוליים בזווית של 90 מעלות, וחתומים עליו מנחם בן ברכות ומבורך בן נתן החבר. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

צוואתו של אורג משי בשם אבו אלפצ'ל בן ברכאת אבן אלמקדסי, המחלק את ביתו, את בית המלאכה שלו ויתר רכושו בין ארבעת בניו. כתב היד הוא של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי. מקום הכתיבה: פוסטאט. הצוואה מתוארכת ליום רביעי, ט"ו בכסלו א'ת"ק לשטרות, היינו דצמבר 1188 לסה"נ, ונערכה תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. החתומים על המסמך: שלמה בן נסים ולוי בן אברהם הלוי (ייתכן שמדובר באותו אדם המכונה אבו סהל לוי החזן, אביהם של ידותון ומשה בן לוי; ייתכן גם שזהו אותו לוי בן אברהם המופיע במסמך אחר בהקשר לבית מלאכה לאריגת משי). תרגום מלא ופירוש למסמך מצויים בהערותיו של גויטיין המצורפות. קיימת גרסה מוקדמת ופחות מסודרת של אותו מסמך, שנכתבה בידי אותו סופר, נושאת את אותו תאריך וחתומה בידי אותם עדים.

מכתב בקשת סיוע ותמיכה מאת יחזקאל בן אברהים (הוא הכותב) והדיין לשעבר משה בן שמריה, המופנה אל אבו עמראן מוסא בן אבי אלחי, המכונה "סגולת הישיבה". משה התעוור בעקבות דלקת עיניים (רמד); עינו לבנה והוא מהלך בעזרת מקל. יחזקאל חולה ומדולדל עד כדי כך שלא יצא מביתו זה שנתיים, אף לא כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת. השניים מבקשים ממוסא להשתדל למענם אצל הנגיד שר השרים (מבורך בן סעדיה), אף שהם מודעים לכך שמבורך עסוק ב"שירות השליטים" (ח'דמת אלסלאטין). יש להשוות מסמך נוסף שבו נתן בן נהראי מודיע למוסא כי בהתאם להוראות שקיבל נתן דינר אחד לכל אחד — למשה הדיין וליחזקאל האלכסנדרוני, שהוא חולה ורתוק לביתו. המכתב מתוארך לאחר שנת 1094. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיות ההערות של גויטיין.)

פנקס בית דין; שני דפים המכילים שני רישומים משפטיים. המקום: פוסטאט. בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. (1) שטר אירוסין בין גרוש לגרושה, לאחר אישור גירושיהם הקודמים. מתוארך: כ"ה בניסן 1443 לשטרות = 12 באפריל 1132 לסה"נ, תחת סמכותו של הגאון מצליח הכהן. עוץ' בן מנשה האלכסנדרוני מציג בפני בית הדין מסמך בכתב ידו של החזן צדקה הלוי אבן נֻפַיע בנוגע לגירושיו מהילאלה בת ישועה. כמו כן הוא מביא כעדים את שבת בן מחפוז' אלבנّאء (הבנאי) ואת אבו אלח'יר אבן אלאסכנדראני, המעידים על אמיתות החתימות שעל המסמך ועל כך שהילאלה אכן קיבלה את גיטה מעוץ'. בעקבות זאת מארס עוץ' את סת אלח'ואת בת אליה, גרושתו של יהודה בן מנשה הלוי. חתומים: חלפון בן מנשה הלוי, נתן בן שלמה הכהן, ועוץ' בן צדקה.

מכתב בערבית-יהודית. תיארוך: אולי סוף המאה ה-11 או תחילת המאה ה-12. זהו מכתב ארוך ושמור יחסית היטב, שנכתב על ידי אדם הקרוב להנהגת הקהילה היהודית. בצד האחורי ייתכן שמופיעה התייחסות לרב יהוסף המנוח [בן שלמה הכהן] (נפטר 1053) ולאחיו המנוח אליהו אב בית דין (שכיהן כגאון בשנים 1062–1083). כמו כן מוזכרים אנשים שונים, ובהם אבן ברוך, "הדיינים", רבנו ישועה, ראש הקהילות, סלאמה אלמקאניעי, [ראש] הגולה, אבן מעאלי, ואבן מטר(?). הצירוף בין הקטעים נעשה על ידי אלן אלבאום. כתב היד זהה לזה של מכתב נוסף (אם כי כנראה אין מדובר בצירוף ממש בין הקטעים). דרוש עיון נוסף. כמה מן הביטויים (למשל ההפניה ל"ארבע וסדס") ואולי גם חלק מן הנושאים מופיעים במכתב נוסף מאת אלעזר בן שלמה הכהן.

מכתב מאת שלמה הכהן גאון בן יהוסף לנכבד בפוסטאט ולקהילות היהודיות שבה. זהו הדף השני של מכתב ארוך יותר, שהיה מודבק על הדף העליון (שאבד). בעברית. תיארוך: 1025 לסה"נ. המכתב מופנה במיוחד ליפת בן טוביה (המכונה אלנילי, סוחר האינדיגו), לדוד בן יצחק הנשיא, ולשלמה בן חכים אלפאסי, וכן לראשי הקהילות, לזקני הקהילות הירושלמית והבבלית. הגאון מבקש מהנמענים לזרז את השגתו, מטעמו, של מכתב אישור כתב מינוי לתפקידו מאת הח'ליף במצרים (ובפרט אלט'אהר, שמלך בשנים 1021–1035 לסה"נ), אשר התעכב מעבר לזמנו. נזכר בו החבר הנכבד טוביה שהגיע מירושלים, ויש בו התייחסות לתלמוד הירושלמי. הגאון מתלונן על מריבות בין-קהילתיות, ובפרט בעניינו של מחסן בן חוסיין, המתפלל בביתו במקום בבית הכנסת.

recto: פרוטוקול בית דין העוסק בענייני ירושה, בכתב ידו של הסופר חלפון בן מנשה הלוי. מתוארך לשנת 1430 למניין השטרות, היינו 1118/19 לסה"נ. אבו אלברכאת בן נתן אלג'עפרי קיבל ייפוי כוח לתבוע חוב מ"אלרייס אלג'ליל אלעג'מי" [יצחק] בן שמחה הלוי (אלנישאבורי). כאשר האנשים יצאו את העיר, הם הפקידו את שטר ההרשאה אצל אדם בשם אבו אלמכארם, וכעת אלמנתו, סת אלסאדה בת אביתר הכהן גאון (המופיעה במסמכים רבים נוספים בכתב ידו של חלפון בן מנשה), מביאה את המסמך אל בית הדין ומבקשת ערובות לכך שלא תישא באחריות לכל תביעה שתוגש. על אבו אלברכאת אלג'עפרי ראו מסמכים נוספים. verso: שימוש משני לחשבונות בכתב ידו של חלפון בן מנשה, וכן רישומים בכתב יהודי-ערבי ובכתב ערבי; ראו רשומה נפרדת.

מסמך משפטי, ככל הנראה בכתב ידו של נתן בן שמואל (או, פחות סביר, בכתב ידו של חלפון בן מנשה?). מתוארך לחשוון [ד'תת]"נ למניין השטרות, היינו בקירוב אוקטובר 1138, תחת סמכותו של מצליח גאון. אבו אלפרג' ישועה בן יהודה אבן אלנסטאס (ראו מסמכים נוספים שייתכן ומדובר באותו אדם או בבן משפחה) מוותר תמורת 10 דינרים על זכותו ב-1/12 ממגרש פנוי (מסטאח') ברחוב אלקאלוס לטובת אבו אלח'יר שלמה בן נאג'י, אשר החזיק בזכות השפעה (זכות קדימה לקרובים ולשכנים ברכישת נדל"ן). אינו חתום. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) צידו האחורי של המסמך מכוסה בתרשומות משפטיות הנוגעות ללפחות תריסר תיקים משפטיים אחרים, ובהן מוזכרים שמות רבים (בין השאר מליחה בת יפת, אלמנה). כל אלה טעונים בחינה.

צד הפנים ותחילת צד הגב: מכתב מאדם חולה אל רופא, בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי קיבל את התרופה (הרצפט) שהרופא רשם לו ונטל ממנה מוקדם יותר באותו יום, אך היא לא הועילה כלל. הוא עדיין שרוי במצוקה גדולה ובלתי ניתנת לתיאור בכל פעם שהוא יוצא מבית הכיסא (מרתפק). הוא שלח את הסכום הניכר של 109.5 דרהם שהרופא דרש ממנו עבור הטיפול. הוא מבקש הוראות נוספות, שכן הוא סובל מאוד: אינו מסוגל לצאת מן הבית, אך גם אינו יכול לשאת את הישיבה בבית. בחלקו התחתון של צד הגב: תגובת הרופא, המסביר כי לתרופה [לא היה די זמן] להשפיע, ועל החולה ליטול מנה נוספת. לאחר מכן באה הוראה סתומה לעשות תחילה דבר-מה שצריך להיעשות תחילה, "מאיזו יד שאפשר", שכן זו הדרישה החשובה ביותר עבור מחלה זו.

שני דפי נייר, פגומים מאוד, המהווים חלק מאוסף איגרות של אביתר הכהן גאון בן אליהו, ששוגרו מצור. האיגרת הראשונה ממוענת ליצחק בן שמואל הספרדי, דיין בפוסטאט. אביתר פונה אל יצחק בבקשה לסייע לפרנס "הכהן ונאמן", הוא עלי בן יחיא מפוסטאט. נמסרות דרישות שלום לפרנס מסוים בשם אבו אלרצ'א ולחזן אבו אלמעמّר. האיגרת מתוארכת לשנת 1091 לסה"נ. האיגרת השנייה ממוענת ככל הנראה לתלמיד חכם כהן בעיראק שהוסמך על ידי ראש הגולה חזקיה. נראה שהלה כתב לאביתר אודות אלמנה שנזקקה לייבום, שכן בעלה יפת נפטר ללא צאצאים. אביתר מוסר דרישות שלום בשמם של שני בניו, אליהו וצדוק, וכן מוזכרים השולחני שמואל בן אהרן והזקן אבו עלי חסן, וכן "חתני עמרם הכהן החבר המעולה יסוד הישיבה, מירושלים".

מסמך משפטי שנכתב בדמיאט, ויום שני, ז' בניסן א'תנ"ב למניין השטרות = 17 במרץ 1141. בעניין ירושה, עמאר בן מח'לוף נתבע על ידי קרובו ע'אלב, שהמיר את דתו לאסלאם זה מקרוב (מכונה במסמך "אלפושיע"), והתחייב לשלם לו 20 דינרים אם יחייב בשבועה קרוב משפחה אחר, אבו אלמפצ'ל פרחיה (הנושא בתארים "החבר חמדת הישיבה ראש הנדיבים"), בנוגע לאותו סכום. אבו אלמפצ'ל אכן נשבע את השבועה, אך עמאר נכלא בעקבות הפרשה הזו. במסמך שלפנינו מוכרז חרם נידוי על כל מי שיודע אם אבו אלמפצ'ל הוא שגרם למאסרו של עמאר. עמאר חוזר בו מטענתו לפיה אבו אלמפצ'ל הוא שגרם למאסרו ופגע בו בדרכים אחרות. העדים החתומים: שמואל בן שלמה ואברהם בן יוסף הכהן. על הקיום חתומים יפת המומחה וישועה בן יוסף הכהן.

מכתב מצדוק בן יאשיהו, השוהה בעיר ספר כלשהי בלבנט, אל הדיין יוסף בן אברהם בפוסטאט. תיארוך: ככל הנראה ראשית שנת 1100 לסה"נ. צדוק, המוכר ממגילת אביתר ואשר שימש בעבר כשלישי בישיבה, מתאר את מורת רוחו מן השהייה במקום זה, שאליו יצא כדי לפדות ילדים שבויים המוחזקים בידי הצלבנים באנטיוכיה, ובהם ילדה קטנה ממשפחתו שלו, שכבר שוחררה. הוא עודנו פועל לשחרור חתנו (שרנו אדירנו חתננו שר בית ישראל), שגויטיין מזהה אותו עם אבו סעד בן האישה התסתרית (המוזכר כשבוי הצלבנים במסמך אחר). צדוק שלח גם מכתב אל הנגיד (מבורך בן סעדיה) ובו דיווח על מאמציו לשחרור השבויים. בצד האחורי מופיעה הכתובת, ובכיוון הפוך לטקסט שבצד הראשי, נכתבו בכתב יד אחר 8 שורות של תרגילי קולמוס.

ורסו: עדות משפטית בערבית-יהודית. ייתכן שנכתבה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. העדות מדווחת על מילוי הוראותיו של הגאון. העדים הלכו לביתו של אבו אלמעאלי אברהם בן חלפון, המוכר בכינוי אבן אבו סלאמה (ככל הנראה אותו אדם הנזכר במסמך אחר משנת 1127), וחקרו אותו בנוגע לחנות התרופות (בית מרקחת) של המנוח אבו סהל מנשה הלוי בן אלעזר, שנפטר בקהיר. אבו אלמעאלי מספר כי אבו סהל ביקש ממנו על ערש דווי ללכת ולהביא סכום כסף מן החנות, ואכן הלך והוציא משם כארבעים דרהם. בשובו כבר היה אבו סהל מת. כאשר חזר אבו אלמעאלי אל החנות, כבר התקבצה שם קבוצת אנשים, וצמח הפרנס הזעיק נגר כדי לסגור את החנות ולהתקין מנעול מתכת על הדלת. נראה שכעת מסדירים מי יקבל לידיו את ניהול העסק.

מכתבים העוסקים בענייני ציבור סביב המחלוקת בין רב שלמה בן יהודה לנתן בן אברהם, אשר הודבקו יחד ונעשה בהם שימוש חוזר להעתקת אגרת רב שרירא גאון. לפי גיל, הועתק על ידי אבן סע'מאר לטובת נגיד קירואן ובני חוגו (שוודאי הכירו את החיבור היטב). הקטע מתאר פילוג גאוני שאירע בפומבדיתא בשנות ה-820, אשר הוסדר בדרכי שלום כאשר יוסף בר חייא ויתר על משרת הגאון והסתפק במשרת אב בית הדין, ובכך אפשר לאברהם בר שרירא לכהן ללא עוררין. המסר שאבן סע'מאר ביקש להעביר באמצעות הקטע: בדומה ליוסף בר חייא, על נתן בן אברהם לרדת מן הגאונות ולהסתפק בתוארו הקודם; ובדומה לאברהם בר שרירא, מעמדו של רב שלמה בן יהודה צריך להיות בלתי מעורער. (המידע מבוסס על רוסטו, Heresy, עמ' 314)

מסמך משפטי בכתב ידו של משה בן לוי הלוי. מקום הכתיבה: קהיר. תיארוך: לא יאוחר משנת 1195, שכן נכתב תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. המסמך עוסק ביוסף אלצ'ריר ("העיוור"). החלק המשתמר באחד הקטעים מזכיר את אבו פצ'איל ואת אבו אלפצ'ל, וכן תשלום של 50 דרהם לחודש. החלק המשתמר בקטע השני כולל את הביטוי "כלנא ראצין ב..." ("כולנו מסכימים ל..."). מסמכים אחדים מעידים כי אף שמשה התגורר בקליוב, היה בא דרך קבע לקהיר לצורכי עבודתו (בין השאר כסופר), ולפוסטאט כדי לבקר את אשתו, את אביו ואת אחיו. על הסופר ראו א' אלבום, "Assembling a Life: Several Dozen New Fragments on Moshe b. Levi ha-Levi" (FOTM אפריל 2020). זיהוי החיבור בין הקטעים: אלן אלבום ועמיר אשור.

recto: חלקה העליון של איגרת עברית מליצית הממוענת לאישיות נכבדה. מחציתה הראשונה של האיגרת רצופה דברי שבח מופלגים בחרוזים אל "שר צבא האל, ראש ישיבת גאון ישראל", ובכלל זה הביטוי המעניין: "חשבתי כי למען דעת, לקחת מפרי עץ הדעת, אלך ו[אקח?] ואלמד ממנו, כי הוא מקור החיים". לאחר שהוא מנשק את עפר רגלי הנמען, הכותב מתאר כיצד הנמען שאל אותו שאלה בעניין הדברים הפוסלים שחיטה, אך הוא התבייש להשיב לו על פה, הן בשל הדר כבודו והן בשל הנשים שהיו עמו. כעת הוא מבקש רשות להשיב על השאלה בכתב, ופותח ברשימת הגורמים הפוסלים שחיטה. verso: על פני הדף פזורות רשימות שונות, ובהן פסקה מחוקה בקו מתוך ספרות חז"ל העוסקת בחיטה ובשעורה, וכן השם "מרים בת טאטא".

דף 1v: רשימת ספרים המזכירה תורה ותרגום, שאילתות דרב אחאי, תשובות וחיבורים מאת רב האי גאון, פירוש למקרא מאת אבן סרג'אדו, מסכתות תלמודיות, חיבורים של רב סעדיה גאון ועוד. יש לשים לב שהתאריך 1024 לסה"נ מתייחס לטקסט שעל צד הרקטו, ולא לרשימת הספרים. עם זאת, סביר להניח שרשימת הספרים אינה מאוחרת בהרבה, שכן המחבר האחרון המוזכר בה הוא רב שמואל בן חפני (נפטר ב-1013). דפים 1r ו-2r: דיון בכללים הנוגעים לאותיות בגדכפ"ת ואהו"י, ככל הנראה מנוסח של "הדאיה אלקארי" (הדרכת הקורא). הקטע השמור עוסק בכלל "אתי מרחיק" ובניקוד המילה "בן". על פי הקולופון בצד הרקטו של P1, ההעתקה הסתיימה ביום ראשון, י"ג בסיוון בשנת 1335 למניין השטרות (= 1024 לסה"נ).

שני העתקים של איגרות. (1) איגרת מרב שרירא גאון ובנו האיי אל הגאון הארץ-ישראלי שמואל בן יוסף הכהן. רק מעט מן התוכן המהותי השתמר. השולחים מבקשים שהאיגרת תוקרא בפומבי ברמלה או בירושלים. (2) איגרת מיוסף בן אבן אביתור אל הגאון הארץ-ישראלי שמואל הכהן בן יוסף (טרם תועתקה במלואה). מטרתו העיקרית של אבן אביתור היא להשיג מן הגאון חידוש של החרם על אדם מסוים שכבר הוחרם על ידיו, אך סירב לחזור בתשובה. אבן אביתור גם מבקש מן הגאון להחרים אנשים נוספים "המסייעים לרשע זה ומסיתים אותו לעמוד בסירובו, ויתרה מזו, לטעון שאם יילקה — יצא לתרבות רעה" (יצא מדינו לתרבות רעה). מהדורה: מאן, "ענייני הגאונים (סיום)", תרביץ ו, חוברת א (תרצ"ד), עמ' 84–88.

recto: מכתב מרב האי גאון אל נחמיה בן אברהם בפוסטאט. מתוארך לניסן א'שמ"ח לשטרות, מרץ/אפריל 1037. נחמיה הסתכסך עם חברי קהילתו ונשבע שלא לשחוט בהמה ולא להתפלל. לאחר מכן התחרט וביקש מרב האי גאון להתיר את נדרו. מכתב זה הוא תשובת הגאון, ובה הוא מתיר את הנדר. המכתב נחתם בסיסמתו של האיי "ישע רב" ובציון התאריך. verso: שני מקבצי טקסט נפרדים בכתב ערבי. (1) שמות חודשי הלוח הקופטי. (2) חשבונות המתעדים זכויות וחובות, ומזכירים דודה מצד האב ובנה. לפי גיל מדובר בחשבונותיו הפרטיים של אחד מבניו של נחמיה, ומופיעים בהם שמותיהם של שני בנים — יאשיהו ואברהם. כמו כן רשימת תשלומי שכירות חודשיים עבור שליש מביתו של סהלאן, שכנראה נפל בירושה לכותב.

מכתב מיוסף אבן אללח'טוש, השוהה בגרנדה, אל חלפון בן נתנאל הלוי בפוסטאט. מתוארך לאמצע מאי 1130. השולח, סוחר ממוצא אפריקיי (אִפְרִיקִיָּה), כותב ברטוריקה מליצית ופרחונית כדי להביע תנחומים על מותו של ראש ישיבה מסוים שזהותו לא ידועה, וכן על מות אחיו של חלפון. כתב היד והפריסה הגרפית של המכתב מובהקים בסגנונם המגרבי או האפריקיי. המכתב כולל את העדות הכמעט-מפורשת היחידה הידועה עד כה לכך שחלפון נסע לאל-אנדלוס לפני שנת 1130. עם זאת, פרידמן מציין בזהירות כי קריאת התאריך אינה ודאית לחלוטין, וייתכן שהמכתב נכתב בשנת 1140. אבן אללח'טוש מבקש מחלפון לכתוב לו בפירוט על קורותיו וחוויותיו, החל מהרגע שבו עזב את אל-אנדלוס ועד להגעתו למצרים.

מכתב מאת חלפון בן נתנאל הלוי, השוהה בדמשק (חדרך), אל ישועה בן משה במצרים. כתוב בעברית. תיארוך משוער: 1145/46 לסה"נ בקירוב. המכתב עוסק בצוואתו של מצליח גאון. הנמען אינו מוכר ממקורות אחרים. חלפון נמצא באותה עת בחוגו של אברהם בן מזהיר, ראש ישיבת ארץ ישראל בדמשק, אשר ככל הנראה היה מחותנו של מצליח. חלפון מבקש מן הנמען לחפש את צוואתו של מצליח גאון אצל שני העדים שכתבו וחתמו עליה (ר' נתן הדיין החבר המעולה ור' נתן בן שמואל), או אצל עדים אחרים. אם לא יצליח למצוא אותה, עליו לנסות לשחזר את נוסחה מפי העדים ולשלוח אותה ליבשה דרך המדבר אל דמשק. גם המכתב הזה עצמו נשלח בדרך היבשה. חלפון מציין כי שיבח את ישועה בפני אנשי הישיבה בדמשק.

עצומה בערבית אל הח'ליפה אל-מסתנצר, טיוטה ראשונית (ייתכן שגם היא בכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה), המתלוננת על סגירת בית הכנסת של בני ארץ ישראל בפוסטאט, סביב שנת 1040. בעצומה מוזכר נתן בן אברהם, אשר "הגיע מן המערב, כשהוא תובע לעצמו את מעמד ראש ישיבתנו, ושעמד בראש הישיבה הזאת במשך 16 שנים", וכן האמיר מנג'ז אל-דולה ו"עבד אדוננו, דאוּד בן אסחאק". הרקע הוא סכסוך ההנהגה בין רב שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם על ראשות ישיבת ארץ ישראל. כפי הנראה, קהילת בית הכנסת הסגור הייתה נאמנה לרב שלמה בן יהודה, ונתן בן אברהם השתמש בקשריו בשלטון כדי להביא לסגירת בית הכנסת. לפי מרינה רוסטוב, כתב היד הערבי שייך בוודאות לרבי אפרים בן שמריה.

חידוש כתובה לאחר שהכתובה הקודמת אבדה או הושמדה, או אולי לאחר שהבעל — יחיא בן שלה הכהן, איש עיוור — פגע במשהו והאישה, ח'ֻלה בת אברהם (אִבְּרַאהִים) אל-אסוד, הידועה גם בשם סת אל-כל, התלוננה בפני בית הדין. מתוארך: כ"ג באדר א' א'תע"ה לשטרות = 18 בפברואר 1164, תחת סמכותו של הגאון נתנאל הלוי. חתומים על המסמך: יעקב בן יוסף הכהן; הלל בן צדוק אב; ומבורך בן נתן החבר. דרושה בדיקה נוספת. התצלומים המקוונים נראים לכאורה כפוטוסטטים וקשים לקריאה, אך לפי הנמסר מדובר בתצלומים דיגיטליים של המקור עצמו. שלושת כתבי-היד נרכשו מסוחר בקהיר על ידי אדלברט מרקס, שפרסם אותם ב-1894 והוריש אותם לאחר מותו לספריית האוניברסיטה (לפי מרינה רוסטו).

מכתב העוסק בליטורגיה, ובפרט בסידורי התפילה השונים: סידוריו של ר' שלמה (כנראה שלמה בן נתן מסג'למאסה), סדר מועד הכלול במשנה (תורה) של ר' משה (הרמב"ם), וזה של רבנו סעדיה (גאון). הכותב מציין שאיש מאנשי קהילות פוסטאט וקהיר ("מן אהל מצר ואלקאהרה") לא חיבר דבר דומה — כלומר הוא מתלונן על העדר כישרון מקומי בקרב יהודי מצרים (שכן הרמב"ם היה ספרדי, וסעדיה, אף שנולד במצרים, נתפס כפי הנראה כעיראקי). הוא מכנה את הרמב"ם "אלרייס" (al-Rayyis, 'הראש') — ומכאן שהרמב"ם עודנו בחיים בעת כתיבת המכתב, וקרוב לוודאי שמדובר בתקופה המוקדמת יחסית של ישיבתו במצרים — ומספר שהרמב"ם מלמד "אלגמר ואלטב", כלומר תלמוד ורפואה. (המידע מבן אאוטוויית.)

מכתב בערבית-יהודית, הממוען לנגיד משה בן נתנאל. זהותו של הנמען מהווה חידה, שכן אין מוכר נגיד בשם משה בן נתנאל מחוץ למכתב זה. פרידמן טוען כי הנמען חייב להיות משה בן נתנאל הלוי (המוכר ממקורות אחרים כמי שנשא בתואר גאון), וכי המכתב נכתב לאחר פטירתו של הנגיד שמואל בן חנניה (שנפטר בסביבות 1159) על ידי אחד מתומכיו, המביע נאמנות וזכאותו הראויה של משה בן נתנאל הלוי לתואר נגיד. השולח מכנה את משה (ו/או את אבותיו?) "אחד מן היתדות שאדם צריך לתלות בהן את עצמו" (אן יתעלק בהא), שהוא תרגום של המימרה מן התלמוד הירושלמי "אשרי מי שאבותיו זיכו לו, אשרי מי שיש לו יתד במה לתלות". (המידע מבוסס על מאמרו של מ"א פרידמן על זוטא, עמ' 482.)

פתק מהחזן ידותון הלוי בפוסטאט אל אחיו משה בן לוי הלוי בקליוב. ידותון מבקש לקבל עדכון על הילד שעבר ברית מילה ועל הקטן. ידותון כותב באופן סתום: "אבו זכרי לא אמר דבר" (האם הכוונה לגאון אבו זכרי שר שלום הלוי?). מתואר סכסוך בין דודם מצד האב, עִמראן, לבין אשתו, באופן כלשהו בקשר למשה. אימם עומדת לבקר את סת עביד וסת אקראן, ואילו אביהם הולך לבקר את אבו עלי ואת אלאסעד (ככל הנראה בני משפחה של אשת עִמראן?), ויש תקווה שיגיעו להסדר. פתק נוסף מאבו סהל לוי (אביהם) למשה עשוי להיות המשך לאירועים הללו, ובו נזכר הסדר: "נפגשתי עם זה-שאתה-יודע והגענו להסדר תודה לאל". הן ידותון והן אבו סהל שולחים דרישת שלום אל אלשיח' אליסוד בקליוב.

מכתב מאת ח'לף בן מוסא (חלפון בן משה) אלחבר הכהן בשם כל קהל "חצר אדר" (חצר אדר). רב סעדיה גאון מתרגם את שם המקום המקראי הזה — וכן חצור וחצרים — כרפח, ופירוש זה נראה סביר בהקשר זה. המכתב ממוען לאישיות נכבדה שייחוסה מסתיים ב-[...] בן פרח בן שלום(?) הכהן. הפתיחה כתובה בעברית וגוף המכתב בערבית-יהודית. הכתובת רשומה באופן חלקי בתחתית הצד הקדמי של המכתב בערבית-יהודית, וכן בצדו האחורי בכתב ערבי. במכתב מוזכרת העיר עסקלאן וכן שמות שונים, ובהם אבו עמראן, והיב בן סהל, ואבו אסחאק אבראהים. המסמך גדול בממדיו, אך דהוי כמעט מעבר ליכולת קריאה (במקומות מסוימים הוא קריא רק משום שהדיו דהה לחלוטין והלבין את הנייר במקום שבו היה).

recto: שטר משפטי. מקום העריכה: קליוב. התאריך: יום שלישי, ז׳ באדר א׳תק״ה לשטרות, היינו שנת 1194 לסה״נ, תחת סמכותו של הגאון שר שלום הלוי. השטר נכתב בכתב ידו של משה בן לוי הלוי. בשלב מאוחר יותר חתך משה את המסמך באופן מסודר ומדויק לאורך אמצעו, וכך נוצרו שני חלקים נפרדים, ועל גב כל אחד מהחלקים כתב משה מכתב משפחתי. השטר עוסק בפירוק שותפות בבית ובחנות בין שני אחים — ח'לף ואבו אלפצ'ל בני הלאל. ככל הנראה, ח'לף נותר בעלי החנות, בעוד אבו אלפצ'ל רכש מח'לף את חלקו במחצית הבית תמורת 16.5 דינרים. (תיאור מוקדם יותר ציין כי המסמך תוארך לשנת א׳תפ״א לשטרות, אך כנראה הכוונה הייתה למסמך אחר, שכן התאריך לא היה זמין באותה עת.)

מסמך משפטי מבית הדין העליון של הנשיא (דוד בן דניאל), המתעד עדות של יפת בן לוי (?) בן מנשה, הפועל כמיופה כוח מטעם אשתו, בנאת בת אבו אלרצ'א יפת. בעדותו הוא תובע את חלקו של אביה במה שנותר מן השותפות שניהל עם מסאפר בן שמואל. כמו כן מתועדת עדותו של מסאפר, שלפיה ביכולתו להציג מסמך משפטי המעיד כי אבו אלרצ'א דיבר על העניין בצורה שונה (כלומר, שלא היה מדובר בשותפות). באותה עת היה המסמך בצור, לאחר שמסאפר שלח אותו לשם לשם אישורו על ידי ראש הישיבה, אליהו הכהן. מסאפר מבקש דחייה עד שיוכל להביאו ממקומו. בצד השני (verso): חלקים ממכתב אחד או שניים אחרים, שאין להם קשר למסמך שבצד הראשון. שני מסמכים נוספים שייכים לאותו תיק.

יצירה בסגנון מקאמה בפרוזה עברית מחורזת מאת אדם בשם רב שלמה בן יהודה (לא הגאון מן המאה ה-11, שכן קטע זה ככל הנראה מן המאה ה-12 או ה-13). היצירה מתארת כיצד אביו של המחבר, יהודה, נדד מספרד למצרים ומשם לתימן, נשא שם אישה ושב למצרים, ובה נולד שלמה. אלא שאז הסית השטן את האב לשאת אישה שנייה, אשר ילדה לו בן בשם אביתר ושתי בנות "מדתות שונות" (?!). אחת הבנות מתה, ושלמה מאשים את אחיו-למחצה אביתר בניסיון לשכב עם האחות הנותרת בחיים; בסופו של דבר מתו הן אביתר והן האחות הנותרת, וכעת כותב שלמה את שיר ההלל וההודיה הזה לאל על שגאל אותו מאחיו-למחצה הרשעים. עברו של הקטע (recto) נכתב על גבי רישומים בכתב ערבי, בעיקר נוסחאות.

מכתב תודה בערבית-יהודית. המכתב משבח תלמיד חכם ששהה תקופה מסוימת — ככל הנראה בימי החגים הנוראים — בעיירה פרובינציאלית. נוכחותו הוסיפה כבוד רב לקהילה היהודית, וגם היהודים וגם המוסלמים היו מרוצים ממנו. הוא התפלל מתוך סידור התפילה של רב סעדיה גאון. במסמך מוזכר אלשיח' אלת'קה אבו ע'אלב, אך לא ברור אם הוא האיש האהוב המדובר. במכתב מופיעות לפחות עשר חתימות. החתימה הראשונה היא של דוד בן עמרם הכהן, והיא בידו של מי שכתב את המסמך עצמו. שאר החתומים: ברכות בן [...]; סעדיה בן אברהם הלוי; יפת בן יש[ועה?]; אלעזר בן צדקה; צדקה בן יצחק(?) הכהן; יאשיה בן ארח; שארית בן מצליח הלוי החזן. (חלק מן המידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

recto: שריד של מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי. ככל הנראה שטר אירוסין. המסמך מפרט תשלומים של סכומי כסף בתאריכים מסוימים בשנה. פחות סביר שמדובר בהסדר כספי לאחר גירושין — הסעיפים הנוגעים לגירושין (במקרה שיפר תנאים מסוימים) מקובלים גם בשטרי אירוסין. שמות הצדדים לא השתמרו. המקום: פוסטאט. התיארוך: מוזכר חודש טבת בשנת 1444 למניין השטרות (= 1132/33 לסה"נ), והמסמך נכתב תחת סמכותו של מצליח גאון. חתום על ידי נתן בן שלמה הכהן. verso: הערות משפטיות נוספות הנוגעות לתשלומים חודשיים, וקרוב לוודאי שאינן קשורות לרקטו. גם הן בכתב ידו של חלפון בן מנשה. נזכרים בהן אבו אלרצ'א בן פרג' בן עזריה והלל בן נתן הכהן.

מכתב מאת רב שלמה בן יהודה אל קהילת אלכסנדריה. בעברית. לעניין התיארוך: גיל מציע את שנת 1025 לסה"נ, אך הדבר נראה בלתי עקבי עם האירועים הנזכרים במכתב, ותיארוך לשלהי שנות ה-30 או לשנות ה-40 של המאה ה-11 נראה סביר יותר. באופן רחב יותר, ניתן להציע טווח תאריכים אפשרי בין השנים 1025–1051 לסה"נ, בהתאם לשנות כהונתו של רב שלמה בן יהודה כגאון. המכתב עוסק בתלונות הקהילה נגד ישועה הכהן החבר. שלמה מדגיש כי תלונות אלה עומדות בניגוד לכל שאר הידיעות שהגיעו אליו אודות חסידותו וגדולתו של ישועה, אשר גדול אף מאביו יוסף הדיין (שעודנו בחיים, ואשר אליו כתב שלמה מכתב נוסף בעניין תלונות אלה). קשור למסמך נוסף באותו עניין.

מכתב מעובדיה הכהן בן יצחק אל בן דודו וידידו אבו זכרי יחיא הכהן בן יוסף בן יפתח בתִנִّיס, ובו מוזכרים כהנים נוספים. עובדיה הכהן קיבל מאבו זכרי יחיא הכהן סכום כסף כדי להשיג ספרים מסוימים שקבוצה או משפחה של כהנים בתִנִّיס רצו ללמוד מהם. עובדיה הכהן לא הצליח להשיג את הספרים שהתבקשו, ובמקומם שלח לתִנִّיס שלושה חלקים (קונטרסים?) של סידור תפילה בנוסח בבל ופירושיו של רב סעדיה גאון לאיוב ולמשלי. הוא ייעץ לידידיו ללמוד בספרים אלה עד שיעלה בידו למצוא את הספרים המבוקשים. (המידע מבוסס על רשימות גויטיין וכרטיסיית האינדקס שלו, וכן על "חברה ים-תיכונית" כרך 2 עמ' 194 ו"החינוך היהודי בארצות האסלאם" עמ' 137–138.)

יישוב של סכסוך בין בני זוג. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138), ומתקופת כהונתו של מצליח גאון (1127–1139). המסמך מפרט תנאים רבים שהבעל מתחייב לעמוד בהם, ומה יקרה אם יפר אותם — עליו יהיה לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה במלואה. בין התנאים: שיביא אותה להתגורר בשכונה של יהודים. בנקודה מסוימת מוזכרות "שתי נשים מן השכנות" בהקשר של תפיסתו מתעלל בה פיזית או מילולית; ככל הנראה, עדותן של שתי נשים תיחשב לצורך הוכחת הפרת התנאים בחוזה. לאחר מושב בית הדין (וכ'רג' מן אלמושב), הלך הבעל ועבר עם אשתו להתגורר ליד מעונו של אלחסן יוסף הלוי, ברובע אלממצוצה שבפוסטאט, בדירות (טבאק) שבהן התגורר בעבר אבו אלמנא אלטביב.

העתק של רישום בית דין מעדן. תיארוך: קיץ 1131 לסה"נ. המסמך עוסק במחלוקת על הנהגת הקהילה היהודית בתימן. גויטיין סבר שההעתק נכתב בידו של חלפון בן נתנאל הלוי, אך פרידמן מטיל בכך ספק. אין מדובר בהמשך ישיר של מסמך אחר הקשור לפרשה, אך הוא נוגע לאותה מחלוקת עצמה. עניינה של המחלוקת: נשיא ממוצא פרסי, בן דודו של ראש הגולה בבגדאד, הגיע לעדן, וקהל יהודי תימן קיבל את פניו בכבוד גדול ומסר לידיו את בית הכנסת ואת ניהול ענייני הדת. הלה ביטל את המנהג להזכיר בתפילה ובשטרות את מרותו של ראש ישיבת ארץ ישראל (באותה עת מצליח גאון, שישב בבירה המצרית). הסוחרים הזרים שפעלו בעדן, ובהם חלפון בן נתנאל, התנגדו למהלך זה.

העתק חלקי מן המאה ה-11 של האיגרת השנייה מתוך שלוש איגרות שכתב רב סעדיה גאון במהלך מחלוקת הלוח שהתחוללה בשנים 921–922 בין בני ארץ ישראל ובני בבל. בראש המסמך מופיעה כתובת בכתב ערבי. האיגרות ממוענות לתלמידיו של סעדיה — שלמה, עזרא ועלי שבפוסטאט — ובהן הוא מתאר את השתלשלות האירועים סביב הכרזת הלוח של בן מאיר מטעם בני ארץ ישראל ואת תגובת בני בבל לכך. סעדיה קורא לנמענים לדבוק בתאריכים שקבעו בני בבל, ולהקפיד שלא יבואו יהודים לאכול חמץ בפסח ולחלל את יום הכיפורים. (המידע מבוסס בין היתר על מחקרם של רוסטוב ושטרן על מחלוקת הלוח של 921–922, וכן על דברי גיל בספרו על מלכות ישמעאל ועל הערותיו של גויטיין.)

רקטו (שימוש משני): תזכיר עדות שנכתב בשולי רשימת מצאי השייכת לבית הכנסת של העיראקים (הבבליים) בפוסטאט, שנערכה באותו יום עצמו, 28 ביוני 1080. הרשימה היא של פריטים מבית הכנסת הבבלי בפוסטאט שהופקדו ואוחסנו בבית הכנסת של הארץ-ישראלים. ברשימה מופיעים ספרים רבים מאוד, ובהם "ספר תורה (קודקס) שאומרים עליו שהוא בכתב ידו של רבנו סעדיה" (כלומר בכתב ידו של רב סעדיה גאון, שורה 18). הרשימה מתוארכת ל-ח' בתמוז שנת אלף שלוש מאות תשעים ואחת לשטרות (= 1080 לסה"נ). בשוליים התחתונים, בכיוון הפוך לזה של הרשימה, נכתב מסמך נוסף, שבו אברהם בן טוביה הלוי תובע את יוסף בן יאשיה הידוע בכינויו אבן אלד'הבי בעניין חוב.

רקטו: חשבון של הקודש. תיארוך: בערך 1119–1120 לסה"נ. החשבון נכתב על גב מכתב הממוען לדיין אברהם ב"ר נתן. ניכר שמדובר בטיוטה, שכן הכנסות משכר דירה והוצאות — בעיקר תשלומים לפקידים ולממונים — מעורבבות זו בזו ללא סדר ברור. (המידע מבוסס על גיל, Documents, עמ' 240 #42). תיאור קודם זיהה את הקטע כמכיל "תשובת הגאון שלמה ב"ר יהודה", אך נראה שזיהוי זה שגוי. ברקטו מצויה גם טיוטת מכתב בכתב ידו של אברהם ב"ר נתן, ובה הוא מדווח כי שלח את מה שהוענק לו. נזכרים בה כמה שמות: תקוה; שבל; [...] ב"ר אבו נצר [...]; אבן אלאבזאריה; אבן אלקאבילה; סאלם; [...] הכהן ב"ר יעיש הכהן; אבו יעקב; אבן נפיע; סעדיה הכהן.

טיוטה של מכתב מסחרי בערבית-יהודית. עוסקת במסחר בטקסטיל ומזכירה את הערים הסוריות לאד'קיה (לטקיה), אנטאכיה (אנטיוכיה), מערת אל-נעמאן וחלב. במכתב מוזכרים במפורש מכתבים שנשלחו אל "זקני לטקיה" ואל "זקני אנטיוכיה". בצדו השני (verso) מופיעה הערה לא רשמית בכתב יד שונה, ובה בקשה להביא קונטרסים המכילים פיוטים ליטורגיים (רחמין) וכן "הסידור של ראש הישיבה (ראס אל-מת'יבה) השייך לאבו נצר". הערה: כרטיסיית האינדקס של גויטיין מפנה אל קטע אחר ("אשתור, ברסלבי 480"), שלכאורה הוא קטע מתקופת הממלוכים של רישום מגבית צדקה הכתוב בכתב ערבי — וכנראה מדובר בהתייחסות לשמורה שונה. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

קטע המורכב ברובו מניסיונות קולמוס ותרגילי אלפבית בכתב עברי וערבי. בולטים בו כמה פרטים יוצאי דופן: (1) בצד ההפוך — איור של ספינה עם שבעה משוטים. בחזיתה ובירכתיה ישנם חלקים מורמים (תרנים? סיפון קדמי ואחורי? קישוטים נוי?). הכיתוב בתוך האיור הוא בערבית: فرغ المركب ورجع — "הספינה התרוקנה ושבה". (2) בצד הפנים — הביטוי העברי "נועדתי בירח מרחשון שנת אתסב בעיר מלוכה", כלומר נועדתי(?) במרחשוון ד'תתקי"א לבריאת העולם (אוקטובר/נובמבר 1150) בעיר המלוכה (כינוי לקהיר). (3) אזכור של "שאלות אנשי תלמסאן" — ככל הנראה התייחסות לאוסף שאלות הלכתיות שנשלחו מן העיר תלמסאן (שבצפון אפריקה) אל הגאון בבבל.

מכתב מאסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי אל רבי אפרים בן שמריה (פעיל 1007–1055), בפוסטאט. המכתב נכתב לאחר מחלוקת סביב מכירת אינדיגו (אין זה ברור על מה בדיוק נסבה המחלוקת). הכותב מודיע לאפרים, הדיין ומנהיג היהודים בפוסטאט, כי רב האי גאון (כיהן 998–1038 לסה"נ) שלח את תשובתו, והיא תומכת בעמדת בני משפחת תאהרתי. הכותב חותם בשמו העברי — שמואל בן רבי אברהם. תיארוך: בערך 1007–1038 לסה"נ, על בסיס השנים שבהן היו פעילים רבי אפרים בן שמריה ורב האי גאון — אם כי ניתן אולי לצמצם טווח זה עוד יותר על פי השנים שבהן היה אסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי פעיל. (המידע מבוסס על גיל, מלכות ישמעאל, כרך ב', מס' 124).

בקשת סיוע מאת אברהם אלקֻשַ'אשִי אל ראש הישיבה מצליח גאון. הוא מציין שבעבר עבד והתפרנס כמו כל אדם [אולם כעת אין ביכולתו לעשות זאת והוא נזקק לצדקה]. החלק התחתון של המסמך קרוע. בצד האחורי, בכתב יד שונה, מופיעות שמונה שורות של פיוט עברי ולאחריהן תחילתה של איגרת בערבית-יהודית. השולח מודיע לנמען שנכנס לבקר (אפתקד) את מצליח גאון, וכי "המועצה הנכבדה" (אלמג'לס אלכרים) הייתה בדיוק נפרדת לשלום ויוצאת, ולכן נותר לבדו עם מצליח ("סיידנא"). השורה האחרונה פגומה אך כוללת את הביטוי "הענקתי לו חסד". ייתכן שמדובר בדברי מצליח עצמו, המתייחס לנכונותו לעזור לנמען (שאולי זהה למבקש המקורי בצד הקדמי?).

חלק ממכתב במצב שימור ירוד, כתוב בשורות מרווחות זו מזו בכתב מרובע מהודר ובסגנון לשון מליצי, ככל הנראה מעשה ידיו של גאון ארץ-ישראלי. ייתכן שמדובר במכתב המלצה עבור שליח. (המידע על פי CUDL.) ביטויים מתוך המכתב: הכל . . . מן . . . לא נמצא בשפתיו . . . בשמעתותיו . . . בהוראיות . . . פלגי מימיו ברחובותיו . . . שליח אתו שמתי . . . משורר . . . מים אשביעהו . . . מעון השיב לסניגור . . . משחל מן היון כי . . . כי שפתי כחן(?) ישמרו דעת עורבות . . . בחכמה וברעה מבינת תבונת . . . יוכל . . . דעת . . . מודעת ותורה יבקשו מפיה . . . שליח שמה . . . מקהלותיהו ואלי דבר . . . הוא עיליון על כל . . .

עצומה/מכתב המלצה משולח לא־מזוהה, ככל הנראה בפוסטאט, אל יאשיהו גאון. עברית. תאריך משוער: בערך 1020 לספירה. זהו מכתב הנכתב לטובת אחיו של דניאל בן סהל המלמד, ששלח לדניאל מכתב שבו זעק על ההטרדה שהוא סובל מידי אדם מסוים (גיל מציע שמדובר בקצין צבא פאטמי, אך אינו מסביר מדוע). אותו אדם טען בבתי דין מוסלמיים כי אחיו של דניאל הוא עבדו, אך "חלילה ליהודי שיהיה עבד לגוי, וקל וחומר ליהודי כמותו" (שורות 34–38 בצד הפנים). במכתב מוזכרים אישים יהודים שונים, ובהם אלחנן ראש הסדר. מתבקש מיאשיהו להתערב בעניין. הקטע מכיל גם מסמך ממשלתי בערבית ופיוט עברי בכתב יד שונה מזה של המכתב (גדול וגס יותר).

רישום בית דין, בעיקרו בערבית-יהודית. מתוארך לעשור האחרון של תשרי א'תע"ה לשטרות (= ספטמבר 1163), בסמכותו של הגאון נתנאל הלוי (שתי האותיות הראשונות של שמו השתמרו — נת[נאל], לצד שלוש שורות של תאריו). אבו אלטאהר ואבו אלטייב בן אברהם הבזאז (סוחר הבדים) מתייצבים בפני בית הדין. בטקסט נזכרים: הלוואה; אישה בשם בקאא, בתו של אבו אלחסן הכהן [...] בן נתן החבר; מלמד בשם שמואל בן יוסף; דמי הכתובה המאוחרים של האישה; הפקדה כלשהי בידי בית הדין; ופירעון בתשלומים. שאר המסמך הוא רשימה מפורטת של תכולת נדוניה, ככל הנראה זו של בקאא. שמו של אחד העדים השתמר: יעקב הכהן בן יו[...]. צירוף: אלן אלבאום.

רישום בית דין בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138), תחת סמכותו של מצליח גאון (1127–1139). התעודה מתוארכת לשנים 1127–1138 לספירה. אבו אל-סרור פרחיה בן ישועה (ככל הנראה זהה לפרח בן ישועה, ראו אצל גויטיין על סוחרי הודו, וכן בתעודה נוספת) יוצא לתימן כדי לעסוק בקנייה ומכירה של פלפל. בתעודה מוזכרת אישה בשם חסנה יחד עם בעלה אבו סעיד. כמו כן נזכרים מחפוט' בן סהלאן, יעקוב בן כוג'ך' (השם מוזכר גם בתעודה אחרת; לפי "ספר הודו" כרך IV/A, הכינוי נגזר מן המילה הפרסית ל"קטן") ואברהים בן אל-חיפי (כלומר מחיפה). קרוב לוודאי שמדובר בחיבור (join) עם תעודה נוספת, אם כי לא ברור כיצד בדיוק.

דף מתוך פנקס בית הדין של הישיבה, ייתכן שמדובר בבית דינו של יאשיהו גאון. מאותו פנקס: שלושה קטעים נוספים. בצד הפנים (recto): הסכם בין אישה לבעלה מאוגוסט 1023. נזכרת בו האמירה "במעצר (?, אעתקאל) אצל סיידנא אלרייס". בצד האחור (verso): שלוש פשרות קטנות. (1) בין הבה בן מסאפר ובין אבן רעבוב, על סכום של 1/8 דינר במשך 23 שבועות. (2) בין מבארכ בן ח'לף אלרמלי בן אלרוימי ובין מבארכ בן אלחראם(?) אללחאם אלרמלי. הפשרה נוגעת לקופסה או מיכל לבשמים (זנג'לה/זנג'ילה) שהופקדה כנגד 2 קיראטים. (3) בין אבראהים בן מנצור אלצאיע' (הצורף) ובין אבו אלחסין שמואל בן בנימין בן עולא, על סכום של 41 דרהם.

שאילתה משפטית הממוענת לגאון והנשיא רב דניאל בן עזריה בירושלים, בעניין סחורתו של סוחר בשם משה בן יהודה המערבי, שמת בים במהלך מסע מסחרי לסיציליה. הסחורה נרשמה על שם שותפו, חסן הכהן בן סלימאן, וזאת כדי להתחמק מתשלום מיסים בסיציליה. השאילתה כוללת העתק מלא של שטר השותפות המקורי שנערך בין שני הסוחרים. השאילתה נושאת את התאריך 5 בינואר 1059, ואילו השטר המצוטט בה במלואו נושא את התאריך 23 בפברואר 1058. ראו גם העתק נוסף של שטר השותפות בין שני הסוחרים, וכן שאילתה נוספת לגאון באותו עניין, שפורסמה על ידי אסף ב"תשובות הגאונים" (תש"ב, עמ' 125–126). בצד השני (verso) של המסמך מופיעה שירה.

כתובה מקהיר, מיום שני, כ"ח בכסלו א'ש"ע למניין השטרות, הוא שנת 1058 לסה"נ. החתן: יאיר בן מבשר. הכלה: מבארכה בת ח'לף. אין רשימת נדוניה. מעמדה האישי של הכלה אינו מוגדר במפורש, וקרוב לוודאי שלא הייתה בתולה, אלמנה או גרושה — ולפיכך נקבעו לה תנאי הכתובה הנמוכים ביותר. דמי הכתובה: מוהר של דינר אחד ותוספת של שני דינרים, בסך הכל שלושה דינרים. החתומים על השטר: צדקה בן אהרן הלוי; צדקה בן יוסף; פרח בן יעקוב; צדקה בן שלמה הכהן; שמואל בן מצליח; עלי בן ישועה; בשר בן [...]; ואהרן המומחה בן אברהם. בצד השני של הדף נכתב שיר שבח (פאנגיריק) עברי לגאון. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.)

מכתב ממוסא בן יצחאק בן נסים, השוהה במהדיה, אל אסמאעיל בן ברהון אלתאהרתי. כתוב בערבית-יהודית. התיארוך משוער לשנת 1030 לערך. הכותב מביע את ציפייתו לביקורו הקרב של הנמען במהדיה. הוא מתאר את המצב במגרב, ומזכיר עסקי משי והעברה גדולה של כספים לישיבה. במכתב שנשלח מפוסטאט לקירואן שבתוניסיה נכתב כך: "וכ'ם (אקלים מזיק/מגפה) כזה לא ראיתי מאז שבאתי לפוסטאט. הייתי חולה במשך ארבעה חודשים תמימים בקדחת ובהתקפי צמרמורת שתקפו אותי יום ולילה. אך האל, למען שמו ולא בזכותי, גזר שהמחלה תסור ממני; כעת שבתי לבריאות איתנה. הוכ'ם פסק, וכל חברינו [כלומר בני ארץ תוניסיה] שלום להם". לפי גויטיין.

רקטו: שטר משפטי שבו סת אלת'נאא בת [...] הכהן 'הששי בישיבה' מעניקה בית בקהיר החדשה לחלפון בן מנשה הכהן (כנראה קראי, שכן נוסח הקניין שבו נעשה השימוש הוא "ביד ליד בא[מרי] סיני ובחוקות חורב" — נוסח הרווח אצל הקראים). מתוארך לעשור הראשון של חודש ניסן בשנת 1433 למניין השטרות, היינו מרץ 1132 לסה"נ, תחת סמכותו של מצליח גאון. חתומים על המסמך: אליה בן עלי החבר, הלל בן שבת הכהן, ופצ'אאל בן חלפון הלוי. אף שהמסמך הוא מן המאה ה-12 (כפי שעולה משמות החתומים), נראה שאין מדובר בסופר המפורסם חלפון בן מנשה הלוי, שכן הלה לא היה כהן. בוורסו מופיע שיר, אולי קינה, ובו מספר תיקונים ומחיקות.

מכתב ככל הנראה משופט בקהיר החדשה לשופט אחר, ככל הנראה בפסטאט. בערבית יהודית. כתב ידו של השולח עשוי להיות מוכר. הוא מדווח שאבו זכרי לא הביא עמו כל מכתב בי"ב בחשון. מישהו פנה לנגיד שר השרים (תואר השמור בדרך כלל למבורך בן סעדיה, שכיהן בשנים 1094–1111) וביקש הנחיה בעניין פרשת ר' מצליח (כנראה אין מדובר במצליח בן שלמה גאון, שהגיע למצרים בסביבות שנת 1127, אך יש להביא גם אפשרות זו בחשבון). נראה שהנגיד מסר את תשובתו לשולח, שהיה אחראי על תיק זה מראשיתו. הוא שמע שהנמען מעוניין להיות מעורב בדרך כלשהי. הוא רומז למושג התלמודי נזדקן הדין. נעשה שימוש חוזר ברקטו לשיר חתונה. AA. ASE.

מסמך משפטי הנוגע לצוואתו של [אברהם] בן פרחיה [יג'ו]. תיארוך: כנראה 1160–1165 או 1160–1169, מכיוון שהוא נערך תחת סמכותו של [הגאון נתנאל] בן משה — משמע, נכתב לפחות ארבע שנים לאחר מותו של אברהם בשנים 1155/56. במסמך ממנה אחותו של אברהם, ברכה (אשתו של [מרואן בן] זִכרי, שורה 16), את ישועה בן יוסף כשליח מטעמה כדי לתבוע את ירושתה בסך 50 (דינרים?), שעל קיומה נודע לה מ[...]ם בן עִוַאץ'. בתחתית המסמך מופיעה התייחסות לים (עלא אל-בחר). מוזכרים גם בו אל-פח'ר בן אברהם (שורה 3), שאולי יש לזהותו עם סעדיה אבן אל-אמשאטי, וכן אברהם בן אליה. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסייתו של גויטיין.)

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. שריד (צדו השמאלי). תיארוך: 1127–1138 לסה"נ, על סמך אזכורו של מצליח גאון (בשורה האחרונה). המסמך מתעד את רכישת מחציתו של בית בקהיר שעבר בירושה. לאחר פטירתה של אשתו של אבו אלפצ'ל בן אלברכאת (המוכר כאבן אלוֻתַיד), חולקה הבעלות על ביתה (שאותו ירשה היא עצמה קודם לכן) בין בעלה אבו אלפצ'ל לבין בתה מנישואים קודמים, נט'ר בת חלפון. בעלה של נט'ר, סאלם/שלמה, רכש לאחר מכן את מחצית הנכס שהייתה בבעלות אבו אלפצ'ל. חלפון בן יעקב אבן עקבאן מעיד על עובדות המקרה, שכן הנכס והאנשים המעורבים מוכרים לו היטב. (המידע מבוסס על CUDL ועל כרטיסיית גויטיין.)

ספר הודו א, 4-5: הליכי בית דין העוסקים במחלוקת בין יוסף הלבדי, סוחר הודו, וחזקיאל ב. משה, 'נציג הסוחרים' בפוסטאט. לאחר חמישה חודשים, בית הדין בפוסטאט כונס מחדש לדיון בתביעה שהחלה בספר הודו א, 1-2 (PGPID 5388). ככל הנראה שני הצדדים המתינו להגעת סחורתם מעדן, אך כאשר לא הגיעה, ההליכים המשפטיים נמשכו. המסמך כתוב בכתב ידו של הלל ב. אלי וחתום על ידי יצחק ב. שמואל ואברהם ב. שמעיה חבר, צאצא הגאון. מתוארך 8 באפריל 1098. המסמך מתחיל בחצי התחתון של CUL Add.3421v (IB I, 4) וממשיך ב-Bodl. MS heb. d 66/64v (IB I, 5). החצי העליון של CUL Add.3421v הוא I, 2 בספר הודו (PGPID 5388).

מסמך משפטי שנכתב בפוסטאט בעשור האמצעי של חודש חשוון בשנת 1478 למניין השטרות, הוא אוקטובר 1166, תחת סמכותו של הגאון נתנאל בן משה הלוי. זהו המסמך המאוחר ביותר הידוע לנו שמזכיר את סמכותו של נתנאל, אף שהוא עדיין היה בחיים בשנת 1169, כפי שעולה ממסמך אחר. הסוחר-בנקאי יהודה (אל-תאג'ר בדאר אל-צרף, כלומר הסוחר שבבית החלפנות) מקבל מהסוחר-בנקאי תמים בן מבורך הלוואה בסך 9.5 דינרים. בשטר נקבע במפורש כי 5 דינרים יוחזרו תחילה, ויתרת הסכום תיפרע בתשלומים חודשיים. השטר נכתב בידי שמואל בן סעדיה הלוי. המידע מבוסס על גויטיין בכרך הראשון של "החברה הים-תיכונית" ועל כרטיסיית המחקר שלו.

מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה. מתוארך: טבת א'תמ"א לשטרות, היינו 1130 לסה"נ. השטר מאשר את קבלתה של פיקדון ירושה. אבו אלחסין שמריה הכהן הפקיד פריטים אצל אבו אלפצ'ל שלה לפני שיצא לנסיעה אל מחוץ לארץ, אך שובו הביתה התעכב מעבר לזמן הצפוי ואיש לא ידע בוודאות אם הוא עדיין בחיים. במסמך זה אחיו של שמריה, אבו נצר אלעזר הכהן, מקבל לידיו את הפריטים שהופקדו אצל שלה ומשחרר אותו מכל אחריות. חתומים על השטר: חלפון בן מנשה, נתן בן שלמה, משה בן יהודה, ועלי בן אליה. השטר נכתב תחת סמכותו של מצליח גאון, ובאופן יוצא דופן הוא אף חותם על אישור התקפות (validation) בציון שמו המלא.

רקטו: מכתב מרב שלמה בן יהודה לשלמה הרופא בן עלי בטריפולי (לבנון). תיארוך: בקירוב 1039 לספירה לפי גיל, ובקירוב 1025–1051 לספירה על פי השנים שבהן כיהן השולח כגאון. רב שלמה בן יהודה כותב על נתן בן אברהם, מתחרה צעיר שהציב את עצמו כגאון יריב ברמלה ושיגר מכתבים למצרים בבקשה לתמיכה. שלמה היה זועם ומתאר כיצד יצא לדרכו לרמלה והחרים את נתן ואת תומכיו. הוא מזהיר את שלמה בן עלי כי יש להתעלם מכל מכתב שיגיע מנתן, שכן אלו "כתיבות עוון ואיגרות מדנים". ורסו: כתובת המען, ובכתב יד שונה ובדיו אחרת (חומה) — פיוט עברי המתייחס לסיפור פרעה ויציאת מצרים, המסתיים בשתי שורות בראש הרקטו.

recto: מכתב קהילתי/רשמי בערבית-יהודית, ככל הנראה ממשרדו של ראש היהודים אל מנהיג מקומי. רק מילים וצירופים מפוזרים שרדו (התרגומים אינם ודאיים): "...משומד... כאשר תקרא זאת... תכריז חרם... או סיבה להם... להם בכל נזק... ותשפו[ט]... אם יש התנגדות כלשהי מצדך... שתמנע פעולה זו...". המכתב מסתיים בעלאמה/סיסמה "עזרת מעוז", שאולי מזהה אותו כמסמך ממשרדו של הגאון שר שלום הלוי (השוו למסמך מקביל). בצד verso מופיעות או תחילתה של עצומה (בסמלה ולאחריה אלעבד אלממלוך יו[קבל]) ברווחים גדולים מאוד בין השורות, או לחלופין טיוטה של שתי השורות הראשונות בלבד. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL)

חמישה קטעים שאינם קשורים זה לזה. קטע 1: רשימת שמות: [...] בן עמרם הכהן; תאג' אלדולה; אלעזר הכהן. כתוב בכתב עברי וערבי כאחד. קטע 2: שריד של מכתב בכתב ערבי: "...ואנא אסיר לכם כתאב אלמג'לס..." ("ואני שולח לכם את כתב המועצה/הישיבה..."). קטע 3: שריד של מכתב בכתב ערבי, עם רווח רחב בין השורות: "...אדאם אללה עזהם ומנד' סארו..." ("יקיים האל את כבודם, ומאז שיצאו..."). על גב הקטע רישומים מזדמנים בכתב ערבי וגם בכתב עברי. קטע 4: מכתב בכתב ערבי. שריד (פינה ימנית עליונה). בשוליים מזכיר את "שני הוריו, בו סעיד וסת [...] ... ח'יאר וסת סעוד...". קטע 5: מסמך לא מזוהה בכתב ערבי.

מכתב מיעקב בן ישעיה הכהן ליצחק חמדת הישיבה. הנמען הוא ככל הנראה אבו אסחאק אברהם בן נתן השביעי, שהיה מוכר גם בכינוי חמדת הישיבה. הכתב דהוי מאוד. צד הפנים כתוב כולו בעברית ומזכיר את ישועה הלוי ואת אדם בשם צדקה. כן מוזכרת בו סכנה בדרכים (שורה 20). בצד האחורי עובר הכתב ליהודית-ערבית. השולח מציין כי שמע שבידי הנמען נמצא מסמך מאת הח'ליפה (כתאב מן אמיר אלמומנין). הוא מבקש טובה מהנמען, חמדת הישיבה, ובכלל זה לשלוח דבר־מה עם אותו ישועה הלוי שהוזכר בצד הפנים. ייתכן שניתן יהיה לקרוא חלקים נוספים מהטקסט באמצעות צילום רב־ספקטרלי. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין.)

מכתב מלשכת הגאון שר שלום בן משה הלוי (כיהן בערך 1176–1195) לקהילה מסוימת. רובו בערבית-יהודית. נכתב בידי מבורך בן נתן, עם חתימת הגאון בתחתית. מתוארך לחודש אייר א'תצ"ז למניין השטרות, היינו שנת 1186 לסה"נ. עוסק בשני מלמדים, וקובע כי שניהם ימשיכו לקבל "ציבור" (התחייבויות לצדקה ציבורית), אך אחד מהם הותר לו לשמש הן כמלמד והן כשוחט, בעוד שהשני זכאי לקבל שכר רק עבור כתיבת כתובות, גיטין ושאר שטרות משפטיים, וכן עבור עריכת ברית מילה. השורות 1–6 נמצאות בקטע אחד והשורות 7–16 בקטע אחר של אותו מסמך. (המידע מבוסס על "חברה ים-תיכונית" כרך ב' עמ' 122 וכרטיסיות גויטיין.)

חשבון של הקודש, משנת 1165 לערך. רישום חשבונאי מפורט שנכתב בכתב ידו של הדיין מבורך ב"ר נתן. החלק הראשון של המסמך כולל הוצאות שונות הקשורות לאחזקת הבניינים, וכן הוצאות נוספות מסוגים אחרים, ובכללן מתנות שניתנו לפקידים מוסלמים. החלק השני כולל את סופו של חשבון הכנסות עבור תקופה של שישה חודשים; כמו כן מצוין הסכום ששולם לפרנס כדמי גבייה. על פי המסמך, החשבון נערך בנוכחות ראש הישיבה נתנאל ב"ר משה והזקנים. המסמך מתוארך לחודש כסלו שנת אתע"ו למניין השטרות (= 1165). אבו אלחסן אלנחאל המוזכר במסמך הוא ככל הנראה אותו אדם שבנו ונכדו מופיעים במסמכים אחרים מאותה משפחה.

ייפוי כוח. המקום: מליג'. התאריך: יום שלישי, כ"ה באדר א' ד'תתק"ז, היינו 1047 לספירה. במסמך זה מייפה רַיִיסַה בת מנצור את כוחו של אחיה אסד בן מנצור, לנסוע לצוֹעַן שבמצרים (קרי, פוסטאט), על מנת לקבל את חלקה בירושה שדודה המנוח יוסף בן אסד אלטַבַּרַאני הפקיד אצל חסד בן ישר (הידוע גם בכינויו אבו נצר בן סהל אלתֻּסתַּרי). על המסמך חתומים העדים יעקב בן יצחק, ישועה בן שמריה, סלמאן בן יעקוב הלוי, ויצחק בן ברוך, עם אישור בית הדין של סהלאן בן אברהם (המכונה כאן סהלאן סגן הישיבה בן אברהם בחיר הישיבה), וכן חתימות נוספות של אברהם בן איוב, משה בן יפת, ושלמה בן עלי.

מסמך משפטי שנכתב בבית הדין של חנניה אב בית דין בן יוסף גאון. מתוארך ליום ראשון, סוף אלול א'שי"ח למניין שטרות = 14 בספטמבר 1007. (תאריכים נוספים מוקדמים יותר בחודש אלול מוזכרים אף הם בגוף המסמך.) המסמך עוסק בהתדיינות משפטית ממושכת בין רבי אפרים בן שמריה לבין שלמה בן פשאט. מוזכרים במסמך השמות יצחק בן טייב, חסאן בן והייב ואבו אל-חסן בן יאשיהו. חתומים עליו לוי בן יעקב הלוי, שמואל הכהן בן [...] ו-[...] בן טוביה. בהיותו נערך בשנת 1007, המסמך הזה בעל חשיבות כרונולוגית רבה, שכן הוא מסייע לתחום את טווח השנים שבהן פעל רבי אפרים בן שמריה: 1007–1055 לספירה.

קטע ממכתב מאת ישראל בן נתן בירושלים אל נהראי בן נסים בפוסטאט. המכתב עוסק בעסקות מסחר, ובמיוחד בענייני בדים. ישראל בן נתן מחזיר כמה פנינים לפוסטאט משום שהוא מאוכזב מצבען הפגום, ומבקש שיימכרו בפוסטאט ושבכסף שיתקבל ייקנו אבני שוהם (קרנליאן). כמו כן הוא מבקש מנהראי לספק לו בדחיפות קלף, כדי שיוכל לבצע עבודה כסופר. החלק האחרון של המכתב עוסק באברהם בן הגאון שלמה בן יהודה. ישראל מבקש מנהראי שישלח לו ביטומן (קִפָאר) לטיפול בבעיה בעיניו, מאחר שאין באפשרותו להשיג חומר זה בירושלים. ראו גם מסמכים מקבילים נוספים מאותה התכתבות. המידע מבוסס על גיל, ארץ ישראל.

שטר שחרור מהתחייבות, בכתב ידו של הלל בן עלי. מתוארך ליום שישי, י"ג בתמוז א'תי"א למניין שטרות = 22 ביוני 1100. השטר מצטט מסמך מוקדם יותר שבו נתן הכהן החבר המעולה בחבורה ואחיו צדקה הכהן, בניו של ברכות הכהן, מינו את יפת בן הלל הלוי "אהוב הישיבה" כמורשה מטעמם. על המסמך המוקדם חתמו העדים מבשר בן נתן הכהן, צמח בן יוסף בן צמח, ואברהם בן צדקה, והאישור (קיום) נעשה בידי יצחק בן שמואל. לבסוף מאשר נתן הכהן כי קיבל 20 דינרים מאבו אל-מנא תקוה בן עמרם. הכסף הוצא מכוח צוואתו של עלי הכהן הפרנס. על השטר חתומים יצחק בן שמואל, אברהם בן שמעיה, ויחזקאל בן עלי הכהן.

מכתב מאת נחמיה הכהן, גאון פומבדיתא, ככל הנראה אל הקהילה הבבלית בפוסטאט. מתוארך לכסלו 1274 למניין השטרות = נובמבר 962 לסה"נ. הכותב מבקש סיוע כספי עבור הישיבה. נזכרת בו פטירתו של אחי הכותב, חפני, אב בית הדין של הישיבה. המכתב משקף מתחים בין סיעות שונות בתוך הישיבה, ומכיל פולמוס נגד "כחשון ושבירה", כלומר נחשון ושרירא (בן חנניה, הגאון לעתיד). נחמיה מתלונן כי מכתבו הקודם זכה להתעלמות, ומבקש לחלוק כבוד לשליחו, שלמה בן עלי, המכונה אבן טבנאי (המידע מבוסס על גיל ועל אתר הגניזה הבודליאני). בצד האחורי, יד אחרת זיהתה את כותב המכתב והעתיקה ביטוי קצר מתוכו.