ישיבות וגאונים במסמכי הגניזה — עמוד 9

מכתב מלַבְּרָאט בן משה בן סֻגְ'מָאר, הדיין הראשי במהדיה, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. התיארוך: בסביבות 3 באוגוסט 1057 (לפי גיל) או 1061 (לפי גויטיין). גויטיין מסביר: "מכתבנו נכתב לאחר 1057, שנת חורבן קירואן, כאשר רב נסים בן יעקב ותושבים אחרים של אותה עיר מצאו מקלט בסוסה, עיר נמל בחוף התוניסאי מצפון למהדיה. רב נסים מת ב-1062. ההתייחסות לעיר הסיציליאנית שתושביה הזכרים הוצאו להורג בחרב בידי הכובשים הנורמנים מתאימה לנפילת מסינה ב-1061". לַבְּרָאט מהלל את הסמכות הרבנית הגדולה, רב נסים בן יעקב, ואת תלמידו החידתי "הרב" ממצרים. בעת כתיבת המכתב התגורר רב נסים בסוסה, ושם פיקח על העתקת כתביו — פעולה שנעשתה עבור החכם הקירואני נהראי בן נסים, שהתגורר אז במצרים. המכתב מגולל כיצד הועברו כתבי רב נסים למצרים, פרט חשוב השופך אור על ערכם של קטעי הגניזה מכתביו אלה, שפורסמו בידי שרגא אברמסון. לַבְּרָאט מדווח על התקדמות המשפט שהגיש נהראי בן נתן נגד אחיו ישראל בן נתן (שניהם בני דודו של נהראי בן נסים) בעניין ירושת אביהם. המכתב מהלל את שקידתו והישגיו הלימודיים של בנו של רב נתן בן אברהם, אב הישיבה, מי שהיה בזמנו גאון הישיבה הארץ-ישראלית. בסוף המכתב מובא דיווח על כיבושי הנורמנים בסיציליה — הכוונה לכיבוש מסינה בהסתערות ולאבדות שספגו היהודים, ובעיקר המוסלמים. הכותב מביע חשש בנוגע לייבוא תבואה מסיציליה, שכן תוניסיה עצמה, שהייתה מדינה חקלאית בעיקרה, הוחרבה בפלישת השבטים הערביים. לַבְּרָאט פותח את המכתב בברכות מרובות לנהראי בשל מחלת עיניו (وجع عين ו-ضعف عين), ומעביר לו ברכות גם מטעם רב נסים (שורות 4–11 בעמוד הפנימי). גויטיין מצטט מכתב זה כדוגמה מצוינת למוסכמה של הבעת דאגה לחבר חולה והעברת ברכות על החלמתו: "לאחר שקרא את הבשורות הרעות במכתביו של נהראי, [לַבְּרָאט] נעשה מוטרד ומבוהל, והעביר את לילותיו נטולי השינה בבקשה מאלוהים שיקבל אותו עצמו ככופר נפשו של נהראי וירפאהו. הוא גם מסר את הידיעות ל'מאור העולם' (המנהיג הרוחני של יהודי תוניסיה), שאף הוא הודאג עד מאוד; תפילתו לנהראי, בטוח לַבְּרָאט, תתקבל. לבסוף, סוחרים שהגיעו ממצרים דיווחו כי נהראי בקו הבריאות ועיניו הושבו לו, ולַבְּרָאט שיבח והודה לאלוהים על כך. אך רק מכתב אישי מנהראי, שיאשר את המהפך המשמח, יביא לו מנוחת נפש". לַבְּרָאט ממשיך ומתאר את מחלתו הקשה של רב נסים עצמו (שורות 14–18 בעמוד הפנימי). הכול נואשו, "אך אלוהים הביט עלינו ולא הכה אותנו ולא סימא את עינינו". רב נסים החלים, אך שרידי המחלה לא הרפו ממנו זמן רב. המידע מבוסס על גויטיין וגיל, ובכתביו של גויטיין מצויות תצלומים ומהדורה של המכתב.

כתב יד כמעט שלם של חמישה חומשי תורה, בלוויית תפסיר רס"ג והערות מסורה, שהועתק בשנים הראשונות של המאה האחת־עשרה. סדרת קולופונים שהועתקה בשינויים קלים במקומות שונים לאורך כתב היד (בפתיחת כל אחד מחמשת החומשים ובאמצעם) מתעדת את מעברו בין כמה דמויות ידועות וחשובות. הקולופון הראשון הוא זה של המעתיק, שמואל בן יעקב, הסופר המוכר שפעל בשני העשורים הראשונים של המאה האחת־עשרה בפוסטאט, ואשר גם היה הסופר שמאחורי 'כתר לנינגרד'. הבעלים הראשון של כתב היד היה שלמה הפקיד (נציג הסוחרים) בן אברהם, שפעל בצור בראשית המאה האחת־עשרה, והוזכר בכמה מסמכים מן הגניזה. הבעלות המתועדת השנייה על כתב היד היא של אב בית הדין שלמה בן אליהו הכהן גאון, שרכש אותו לבנו צדוק בשנת 1084 בצור. קולופון זה (החוזר לאורך כתב היד) נכתב בעברית בידי עמרם בן צדקה, סופר מוכר בצור באותה התקופה. הבעלות השלישית היא של "סית אלכל מבארכה, בת הגאון" — דמות שאינה מוכרת עד כה. קולופון הבעלות הרביעי מתעד את הבעלים עובדיה בן עולא "השר הנכבד", והוא הוא עובדיה/עבדאללה, שמינויו למנהיג כל קהילות ישראל בארץ אלשאם בשנת 1193 מתועד במקום אחר. יוחסין של עובדיה מפורטים בקולופון לאורך חמישה דורות, וכמה מבני משפחתו מוכרים ממסמכים וקולופונים בגניזה ממצרים של המאה השתים־עשרה. כל הקולופונים שתומללו כאן מופיעים בעמוד 129 בכרך השני, למעט הקולופון הראשון והאחרון המצויים בעמוד הראשון ובעמוד האחרון של כתב היד בהתאמה. הקולופון החמישי והאחרון של הבעלות כתוב בערבית־יהודית. הוא נושא את התאריך כ"ח במרחשוון א'תקצ"ח לשטרות, שהוא 24.11.1286 (17 בנובמבר על פי הממיר). האיש שרכש את כתב היד היה אבו צאלח הכהן, "תפארת הסופרים", בן פרחיה הרופא.

מסמך משפטי הנוגע למכירת נכס מקרקעין ברובע הקראי. בעברית. המקום: קהיר. התאריך: יום שני, כ' באב ה'תל"ו (1676 לסה"נ; ולא 1646 לסה"נ, כפי שמצוין במטא-דאטה של "כתיב"). הסופר הוא צפניה זרחיה. המסמך משתרע על פני 91 שורות, ונמנה עם המסמכים המשפטיים הארוכים ביותר מן הגניזה של ראשית העת החדשה. כששים השורות הראשונות מגוללות את שרשרת העסקאות וחלוקות הנכס שקדמו למכירה הנוכחית, כשהמוקדמת ביניהן מתוארכת לשלושים שנה קודם לכן — ו' באייר ה'ת"ד (1644 לסה"נ) — אז עבר הנכס בין בני משפחת באג'ילייר, אל ח'ליפה באג'ילייר ואשתו שמחה בת דוד באג'ילייר (ככל הנראה בני דודים מצד האב). שמחה מוכרת חלק מן הבניין לחיים בן יהודה הלוי צבי — דירה בקומה העליונה ופינת ישיבה קטנה — וכל הצדדים מסכימים על תנאי תשלום שכר הדירה לבעלי הבית המשותפים שלהם (שורות 24–26). חיים ואשתו ג'מילה בת משה אלטורטוס התגרשו לאחר מכן, וג'מילה קיבלה את הנכס הנדון כחלק מסידור כתובתה. לאחר מותה של ג'מילה ירשה את הדירה ואת פינת הישיבה בתה חנונה בת עמנואל אורחה (ככל הנראה ג'מילה נישאה בשנית לאחר גירושיה). חנונה מכרה בסופו של דבר את חכירת המשנה של הנכס בסיוון ה'תל"ג (1673 לסה"נ), אך רכשה אותו מחדש תמורת 1,500 מדין יום אחד לפני הנפקת מסמך זה בשנת 1676 לסה"נ. מטרת המסמך מתבהרת בשורה 60: חנונה ובעלה יצחק חלפון מוכרים מחדש את הדירה ואת פינת הישיבה יום אחד לאחר רכישתן. הקונה הוא משה שומר, המשלם לבני הזוג 1,500 מדין (באופן מפתיע — אותו מחיר עצמו ששולם יום קודם לכן). משה שומר מופיע גם במסמכים אחרים מסוף המאה השבע-עשרה, וכך גם הסופר צפניה זרחיה.

שימוש מקורי: פסוקים מספר ויקרא. שימוש משני: השוליים מלאים כולם בטקסט בכתב ערבי ממסמכים, ברובם או כולם עצומות או מכתבים בעלי אופי רשמי. הטקסט בשוליים העליונים בצד הפנימי ובצד החיצוני פונה ל'סיידנא אל-קאדי אל-אג'ל אל-ראשיד עמאד(?)....' צד פנימי, שוליים ימניים: מזכיר 'הישיבה/המועצה המאושרת' (al-majlis al-saʿīd) ו'השירות האמור לעיל' (al-khidma al-muqaddama dhikruhā). צד פנימי, שוליים תחתונים: נוסחאות סטנדרטיות להצעת ביצוע שירות לנמען, מתוארך 24 ג'מאדא II 50[1?] לה'. ان كانت لحضرتها حاجة عند عبدها فليشرفه بقضاها منعما متفضلا ان شالله وكتب الرابع والعشرين من جمادى اخر سنة [احدى؟] وخمسمائة. צד פנימי, שוליים שמאליים: דומה לשוליים העליונים, אך פונה ל'סיידנא אל-ראיס' במקום 'סיידנא אל-קאדי': عبد حضرة سيدنا الريس الاجل اطال الله بقاها وادام ولاها(؟) צד חיצוני, שוליים עליונים, הפוך: השם אל-שייח' אבו עמראן ב. ח'לוף. צד חיצוני, שוליים ימניים: מתייחס לאל-שייח' אבו סולימאן דאוד אל-אסראאילי אל-מושריף. צד חיצוני, שוליים תחתונים: מבקש תשלום מהכנסות(?) 'דיוואן אל-אבואב אל-מופרד' תחת פיקוחו של האמיר [...] אל-ג'יושי אל-אפד'לי: ليطلق ليطلق ذلك من ارتفاع(؟) مال ديوان الابواب المفرد لشهور سنة احدى وخمسمائة بعد مشارفة الامير. . . . . . . الجيوشي الافضلي ان شا الله צד חיצוני, שוליים שמאליים: מזכיר דיוואן אל-ג'ואלי ופיקוחו של קאדי (אותו עמאד? או אבן עמאר? או אפילו אבן אל-זעפראני?): ليذكر ما يدل عليه ويشهد به ديوان الجوالي بمشارفة القاضي . . . .

רישום משפטי (מס' 74) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר. הרישום מתוארך לאותו "ערב, חודש ושנה" של הרישום הקודם, ועל כן ככל הנראה כ"ג באייר ה'שכ"ה (1565), שהוא מועד הישיבה האחרונה הנזכרת ברישום הקודם. מקום ההתכנסות: בית הכנסת דאר סמחה בקהיר. במסמך המשך זה, הארון בן עבד אלחק הכהן המכונה אלמורדי נשבע על עשרת הדיברות בהקשר של הפרשה המשפטית הסבוכה (רישום מס' 73) בעניין שמועות שהתפשטו על מסיבה שאירח בדמוה. השמועות התמקדו בהתנהגות אשתו עם איש רבני בעת שהארון ניגן בעוּד ובידר את אורחיו. במסמך המשך זה, נשבע הארון כי "כל ימי חייו לא ישוב לנגן בעוד ולא בנבל ולא בכל כלי אחר מכלי השעשוע [המוזיקלי], לא בביתו ולא בבית של בן עדה רבנית ולא בבית של נוצרי ולא בבית של מוסלמי". השבועה ממשיכה וכוללת תניות נוספות הקשורות למקום (בתוך דמוה או מחוצה לה), ואולי גם תניות הנוגעות ללבוש, שכן מוזכרת המילה פסתאן/שמלה (אך ייתכן שמדובר במקום מסוים, [בי]ת פסתאן?). חלק ממילות מפתח אלו מחוקות או מקופות בשורה 16: ".[.].. ולא פי [[..ת]] פסתאן ולא פי." סוף המסמך מציין כי שבועה זו ניתנת "לאגל אנה כהן ועליה חפט' שרוט אלכהנה" — כלומר משום שהוא כהן ומוטל עליו לשמור על דרישות הכהונה כראוי.

קטע ממסמך ממלכתי פאטמי. במסמך מדווח כי מסמך רשמי השייך לאדם פלוני (ה-הו של "כתאבהו") ומתוארך ל-4 ברג'ב 523 להג'רה (23 ביוני 1129) הוצג במקום כלשהו, אך נדרש אימותו, ולכן שני עדים מהימנים אישרו אותו, ככל הנראה באלכסנדריה. בפינה הימנית העליונה מופיע סימן רישום ("אלחמד ללה עלי נעמה" — השבח לאל על חסדיו). המסמך המאושר נשלח לאחר מכן ללשכת מזכירות, שם רשם הכותב שלנו את תוכנו, ולא פחות חשוב מכך — תיעד את שמות שני העדים שערבו לאמיתותו. אחד משמותיהם השתמר: אבו עלי אלחסין בן חאתם בן צדקה בן עמר. מדובר ככל הנראה בדף כפול מתוך פנקס רישום שיועד לארכיון הפאטמי המרכזי. בהיעדר פרטים נוספים על האיש ועל אופי ה"כתאב" (האם זו הייתה קבלה, שטר משפטי, או צו מלכותי?), המסמך נותר מסקרן ועמום, אך משמש עדות מועילה לתהליכי רישום וארכוב. הצד השני נעשה בו שימוש משני: בקטע אחד נכתב הפהרסת (מפתח לכתבים) של רב שמואל בן חפני גאון, ובקטע השני נכתב טקסט מתוך בבא מציעא מ"ט ע"ב (אדם שקנה יין נודע לו שפרזק רופילא, השר, עומד להחרימו, וניסה לחזור בו מן העסקה לפני שמשך את היין. רב חסדא אישר זאת: "כשם שתקנו משיכה במוכרין, כך תקנו משיכה בלקוחות").

מכתב מאבו סהל לוי, היושב בפוסטאט, אל בנו משה בן לוי הלוי, השוהה בקליוב. בערבית-יהודית. "באשר לחדשות דודך מצד אביך, אחיך אבו אל-חסן (ידותון) מטפל בו, ותודה לאל הוא חצה את נקודת המפנה ומחלים, ואין עוד סיבה לחשש. באשר לנסיעה, נועצנו בקודקס המקרא והעלה תוצאה טובה ומבשרת טוב עבורך, וגם אני ראיתי עבורך שזה יהיה טוב. אך כידוע לך, איש אינו יודע את הנסתר מלבד האל יתברך ויתעלה. בני, אתה יודע שאם תישאר בקליוב, תרוויח כסף ('דינר') באותו פרק זמן שבו תהיה בנסיעה, ואני אחיה חיים טובים, אשמע את חדשותיך בכל שעה. אך אם תיסע, אתה יודע שלנוסע אין שליטה על גורלו, ואנו חוששים שהחורף יגיע ותתעכב יותר משתכננת. ייתן האל וידריך אותך לבחירה הטובה ביותר. אחיך ואחיותיך, אמך ואני שולחים את ברכותינו." בצד האחורי הוא מציע תירוץ מדוע אחיו של משה (כנראה ידותון) לא בא לבקר (אבו ח'לף אמר לו שלא לנסוע בדרך אל-ח'וד'(??)). לאחר מכן, "באשר לחדשות אבו זכרי (= אולי הגאון שר שלום הלוי), הוא נפגש עמי אך לא סיפר לי דבר. אם תזדקק למשהו כשאחיך ייצא, הודיעני."

טיוטת מכתב, ככל הנראה מאת רבי אפרים בן שמריה, ככל הנראה אל הגאון הארץ-ישראלי רב שלמה בן יהודה. (הזיהויים נעשו על פי ברקת.) בערבית-יהודית. השולח מתגונן מפני האשמות שהוא מועל בכספי הציבור ומנהל התכתבות עם ראשי הגלויות וראשי הישיבות בעיראק, ובהם רב האי גאון, מתפאר במכתביהם אליו ומעניק להם כבוד רב יותר מזה שהוא מעניק לישיבות ארץ ישראל. הוא עומד על כך שאינו מתכתב עמם — הוא קיבל רק מכתב יחיד מראש הגולה ושלח מכתב יחיד להאיי. הוא מכחיש גם שפנה להאיי בשאלה על אכילת בשר לאחר התענית (כנראה כוונתו לתשעה באב). הוא מזכיר בשמותיהם אנשים אחרים מן הקהילה המצרית. בסיום המכתב הוא משתמש בלשונות של הכנעה רבה ומתחנן שלא להאמין בדברי ההשמצה ולפיהם הוא מכבד מישהו יותר מאשר את הגאון הארץ-ישראלי ואת ישיבת ארץ ישראל. הערה: כתב היד הוא דף גדול ויחיד של נייר במידות 44 ס"מ על 46 ס"מ, ובו שבעה גושי טקסט נבדלים. מקום הימצאו כיום אינו ידוע, אך הוא פורסם על ידי שוואב בשנת 1920 (ככל הנראה ללא תצלום). (חלק מן המידע מבוסס על שוואב וברקת.)

מכתב מחיים החבר בן שלמה/סלאמה בירושלים אל יצחק בן יעקב החבר בפסטאט, בעניין חוב המגיע ליצחק מאדם בשם ת'אבת, המתואר כשוהה הרחק מביתו ב"זע'ראר" (שורה 18 בצד הפנים) — שם שגיל מזהה בפרשנות יצירתית עם צוער שבבקעת הירדן. חיים בן שלמה השקיע מאמצים מרובים בגביית החוב, אך בסופו של דבר הצליח להשיג רק חמישה דינרים, מתוכם רק שניים דינרים שלמים והשאר רבעי-דינרים סיציליאניים, חלקם קצוצים. הוא מתאר זאת כ"לא סכום שעבורו מוציאים סֻפְתַּגַ'ה" (שטר העברה כספי) — אמירה מעניינת מנקודת המבט של הנהגים הפיננסיים בתקופה. כמו כן מביע חיים החבר בן שלמה זעזוע ממעשיו של אדם בשם עמראן המבזה את זכר הגאון שנפטר (לדעת גיל מדובר ברב שלמה בן יהודה; גיל מציין כי הדבר ממחיש שהחששות מהשמצה לאחר המוות היו מוצדקים). בצד האחורי (verso) מופיעים חשבונות של סכומי כסף גדולים מאוד, בכתב יד שגיל מזהה כשל ברהון בן מוסא אלתאהרתי, בן דודו של נהראי בן נסים. יש לציין כי במקבילה למסמך זה השלים גויטיין חלקים מן הטקסט על סמך מסמך נוסף העוסק באותו עניין.

צוואת שכיב מרע בכתב ידו של חלפון בן מנשה. חתומים עליה חלפון בן מנשה ונתן הכהן בן שלמה. מקום: פוסטאט. תאריך: השליש הראשון של חודש אב בשנת אלף ארבע מאות ארבעים ושמונה למניין השטרות, היינו יולי/אוגוסט 1137, ברשות מצליח גאון. (החתימה עצמה נדחתה לשליש האמצעי של חודש אב.) המצווה: אבו אלחסן יהושע בן אבו אלרצ'א שמואל המשורר. הגוסס ממנה את חמותו מבארכה בת חפאט' (ולא את אשתו סת אלדאר בת יפת) כמוציאה לפועל של צוואתו וכאפוטרופסית על שלושת ילדיו. הוא מוריש את גביע הכסף שלו ופריטים נוספים לבנו הִבּה, ואת התכשיטים מצווה לחלק בין בנותיו סת אלפח'ר וסת אלבנאת. כמו כן הוא מסדיר את ענייני שותפויותיו העסקיות בסחר במי ורדים ובחריע (קרטם) עם מפצ'ל בן הִבּה אלחרירי ועם אבו אלחסן הקראי. אשתו סת אלדאר תוכל להמשיך להתגורר עם ילדיה כל עוד לא תינשא בשנית. הוא מעניק שישה דינרים לאביו וארבעה דינרים לאמו. בין החפצים המוזכרים בצוואה, לצד תכשיטים וכלי בית, נזכר גם כיסוי הראש המעוטר המשמש בטקס החגיגי של תספורת השיער הראשונה של נער.

דף כפול הכולל סוגים שונים של כתיבה הן באותיות עבריות והן באותיות ערביות. 1. העתק של איגרת מאת יחזיהו בן דוד בן יחזקיהו בן יהודה בן דוד בן זכאי ראש הגולה. מתוארך: ניסן ש"ל (1330) למניין השטרות (או אולי 133[.] אם הספרה האחרונה מחוקה). 2. העתק של איגרת המתלוננת על מכתב שהתקבל מיהודה אלוף הישיבה שלגולה, ובה אזכור של הגאון, ענייני הישיבה, אדם שמעשיו "ידועים היטב בחלב, דמשק, פוסטאט וכנען", אלחנן (בן שמריה?), ואסף ראש הסדר. מתוארך: אדר של"ב (1332) למניין השטרות = פברואר/מרץ 1021 לסה"נ. ההדרת הטקסט נעשתה על ידי גיל (התעתיק להלן). 3. חשבונות מפורטים באותיות ערביות, ובהם שזורים גם קטעים בעברית. 4. שורה באותיות ערביות המזכירה את אבן עאמר ושליחת 50 דינרים; אחריה שני שמות בערבית-יהודית (ע'ליב בן מנצור אלהאוני וסיתונה בת חסן בן זרעא); ולאחר מכן הערה באותיות ערביות (אולי הכתובת של פריט מס' 1 או מס' 2?): "להימסר לרמלה, זקאק אלמקדסי, סמוך לחנותו של אבן אלמלטי...".

שלושה קטעים בלתי קשורים. עמודים 1–2: חשבון פרטי בערבית (קריא למדי), המזכיר את יוסף אל-יהודי, מכארם אל-יהודי, אל-קזאז אבו אל-קאסם, ואחרים. כתוב בלפחות שתי ידיים שונות. עמודים 3–4: יצירה ספרותית בערבית. עמודים 5–6: קטע מסקרן בערבית, של פרוטוקול מודפס של סוג כלשהו של ישיבה (בין הנוכחים באחת מהן [...] דיאב אל-חאנותי ואבראהים). ייתכן גם שמדובר בכתיבה במכונת כתיבה, אך נראה שמכונות כתיבה בערבית לא היו זמינות מסחרית בקהיר עד 1904 (https://kerningcultures.com/kerned-and-cultured/arabic-typewriter). הקטע מתוארך לכל המוקדם ל-1898 לסה"נ ולכל המאוחר ל-1903 לסה"נ. הוא מזכיר את "בית החולים של הטראמוויי" (שפאח'אנת אל-תראמוואי), והטראמוויי של קהיר נחנך ב-1896, וכן מתייחס לדיווח עדכני בכתב העת הסאטירי "אל-חומארה אל-מניאטי", שיצא לאור בין השנים 1898–1903 לסה"נ. אפשרות נוספת היא שהקטע הודפס בליטוגרפיה בדפוס בולאק (שנוסד ב-1821) או בבתי דפוס בני זמנו.

קולופון לחיבור "כתאב ח'לק אלאנסאן" (ספר בריאת האדם) מאת אבו אלחסן סעיד בן הבת אללה (1045–1101), בערבית-יהודית. ההעתקה הושלמה ב-7 בשבט ד'תתפ"ג, היינו ינואר 1123. השורות הבאות של הקולופון נוקבות בשמו של (הפטרון?) אלריّיס אבו מנצור צאלח ראס אלמת'יבה אלהארוני (=כהן) בן [סֻ]ליימאן ראס אלמת'יבה אלהארוני. השם, התארים, הנסב והתאריך מתאימים יפה לגאון מצליח בן שלמה. אישוש לזיהוי זה ניתן למצוא בשטר משפטי ערבי נוסף, המזכיר את אבו מנצור צלח בן סלימ[אן] ראיס אליהוד. על מחבר הטקסט המקורי: סעיד בן הבת אללה היה "רופא חצר נוצרי נסטוריאני של הח'ליפים העבאסיים אלמקתדי (שלט בשנים 467–487 ה'/1075–1094) ואלמסתט'הר (שלט בשנים 487–512 ה'/1094–1118), ורופא בבית החולים אלעצ'ודי בבגדאד. החיבור הזה, על היווצרותו והתפתחותו של האדם מן ההתעברות ועד המוות, מחולק לחמישים פרקים." (מתוך תיאור הקטלוג הבודליאני לכתב יד אחר של החיבור.)

אישור הסכם פשרה שנערך בפני מצליח גאון. התעודה מתוארכת ליום רביעי, ג' בשבט א'תמ"ד למניין השטרות, הוא ינואר 1133 לספירה. המיקום אינו מצוין במפורש — או פוסטאט או קהיר. אישור הקיום (קיום), הפותח במילה "בפנינו" בשורה 55, נכתב בכתב ידו של מצליח גאון עצמו. שני עדים, נתן בן אלעזר ושריה בן טוביה, מעידים כי חמישה ימים קודם לכן, בבית הדין של מצליח גאון בקהיר החדשה, הגיעו שמואל בן יהודה אבן אסד ושמואל בן משה אבן אלח'ראז ("הסנדלר") להסדר פשרה. שמואל בן משה הסכים לשלם 40 דינרים ב-40 תשלומים חודשיים, בתמורה לשחרור מכל התביעות נגדו. אחד התנאים בהסכם הוא שהתשלומים יירשמו בגב התעודה (אך בפועל הם מעולם לא נרשמו שם). על המסמך חתומים העדים: עלי בן נתנאל הלוי (אחיו של סוחר הודו חלפון); יוסף בן יעקב הכהן; ויוסף בן יעקב החזן. קיים אישור קיום נוסף החתום בידי מצליח גאון בתעודה אחרת. (המידע מבוסס על מהדורת גויטיין.)

מכתב. השליטה החזקה יחסית שהפעילו הישיבות אף על קהילות מרוחקות מוסברת בכך שרבים ממנהיגי הקהילות המקומיות עצמם המשיכו את לימודיהם המתקדמים בישיבות אלו, ונאמנותם למוסד שבו למדו הייתה דומה לזו של בוגרי אוניברסיטאות בימינו כלפי המוסד שהכשיר אותם. חלק מן התלמידים, ואולי אף רובם, נהנו מקרנות התמיכה של הישיבה. האירוע המתואר במכתב זה ממחיש את המצב: תלמיד חכם ממצרים, שהיה בדרכו לבגדאד כדי להמשיך בלימודיו, נעצר במוסול. הוא שלח "תלמיד ומשרת" שלו אל בירת עיראק כדי לברר אם בטוח לו להיכנס אליה, אך בינתיים אזל הכסף שבידיו. הגאון משיב לו במכתבו, כי לו ידע מבעוד מועד על כוונתו של הכותב להגיע, היה נושא בכל הוצאות מסעו, וכמובן שמחייתו בבגדאד תיפול כולה על חשבון הישיבה. הדברים מובאים אצל גויטיין כדוגמה ליחסי הישיבות עם הקהילות המרוחקות ולתמיכתן בתלמידים שהגיעו אליהן ממקומות רחוקים.