אישים
הרמב״ם במסמכי הגניזה — עמוד 2
517 מסמכים באוסף נושאים את התגית הזו.
המסמכים — עמוד 2 מתוך 6
מסמך משפטי. רשומה של שטר שחרור (אבראא). מתוארך לפברואר 1172. מקום: פוסטאט. הרשומה, היוצאת מבית דינו של הרמב"ם, עוסקת בע'אלב אלבלבייסי בן צדקה, סוכנו של סייד אלכל משה בן עבדאללה (עובדיה) אבן אלחלא החזן, המשחרר את אבו אלמכארם אבן נפיע ואת נדיב בן משה הלוי (שייתכן שגם הוא בן משפחת אבן נפיע, ראו את המסמך המקביל) משותפות עסקית. בעת השחרור שילם נדיב לע'אלב מאות דינרים אחדים, מהם 10 דינרים שהגיעו מבנו מתוך פיקדון שמשה הותיר אצלו בכפוף לדיני השותפות (תורת עסקא). נראה כי נדיב גבה חוב מאבו עלי אלקרא במצרים העליונה בעבור משה; ייתכן שכספים אלה היו שייכים לשותפות. (המידע על פי ליברמן, "תרבות של שותפות", 207)
ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1237-1205). אבו אלמג'ד מתבקש לתת לחזן אבו אלחסן (האם זהו ידותון הלוי?) תשעה דרהמים. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (חצר אלמסאכין) או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. המידע מבוסס על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין (כרך ב', עמ' 421-420, נספח A 92-48; עמ' 450-449, נספח B 39ב, מתוארך לשנים 1225-1210), ועל ספרו של כהן על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים (עמ' 220-218).
רקטו (שימוש משני): פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש למסור למוביל הפקודה, שהוא בנאי, 3.5 (דרהמים?) עבור עבודה בסמטת הירושלמים (דרב אלמקאדסה). המסמך כולל אוסף של פקודות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, רוב הפקודות מתוארכות בין השנים 1210–1225. נושא הצדקה והפקדונות הקהילתיים נדון בהרחבה גם אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית של מצרים בימי הביניים.
רשומה מנהלית בכתב ערבי. לא ברור בדיוק מהו הקשר בינה לבין החומר של רבי אברהם בן הרמב"ם בתיק הזה. ייתכן שמדובר בכתב ידו שלו (יש לבדוק מול דוגמאות אחרות), בכתב ידו של פקיד יהודי אחר, או אולי בקבלה מרוכזת של ג'הבד' (סוכן כספים). הרשומה מתעדת הוצאה בסך 2,010 קיראטים (כלומר 83.75 דינרים) עבור דמי החכירה של הקרקע (חכר) של יהודי קצר אל-שמע העניים, עבור החודשים רביע השני וג'מאדא הראשון (השנה אינה מצוינת, אך סביר שמדובר בשנת 615 לפי הלוח המוסלמי). יש לציין כי מסמך זה משתייך לאחד משני מקבצים: אחד הכולל כנראה קבלות חכר, והשני כנראה קבלות ג'אליה (מס הגולגולת על בני החסות). כל הקבוצה דורשת בדיקה נוספת.
מכתב מטאהר בן מחפוט', השמש לשעבר של בית הכנסת של הבבליים בפוסטאט, השוהה בירושלים, אל א-שיח' א-ת'קה הבת אללה בפוסטאט. בערבית-יהודית. מתוארך: כ"א בשבט אתקל"ח לשטרות = 9 בפברואר 1227. המכתב כולו מוקדש להבעות געגוע ודרישות שלום, ומיועד ליידע את ידידיו ופטרוניו בפוסטאט כי הוא מתגורר כעת בירושלים וכי בריאותו תקינה. טאהר שולח דרישות שלום לנגיד (רבי אברהם בן הרמב"ם), לעמראן, לאבו נצר, לחננאל (בן שמואל), לאלרצ'וי, לסולימאן הלוי, לאבו אלעז, וכן לאחיו בקהיר. טאהר מבקש שיתמידו לכתוב אליו ולעדכן אותו בחדשותיהם "כדי להחיות את כוחי". ר' אלעזר שולח אף הוא את דרישת שלומו. צד ב' שימש בשנית עבור פיוט עברי.
פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בנגידות 1205–1237 לסה"נ). כתובה ביהודית-ערבית עם מעט כתב ערבי. לפי הפקודה, על אבו אלמג'ד למסור 11 דירהם לישועה כדמי מחיה מתוך הכנסות השכירות של המתחם (החצר). המסמך הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" או מן ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך מתוארכות לאביב ולקיץ של שנת 1218. גויטיין תיארך את האוסף לטווח השנים 1210–1225, והעיסוק בו נדון גם אצל כהן בספרו על העוני והצדקה בקהילה היהודית במצרים של ימי הביניים.
קטע ממכתב או עצומה ששלח אבו סעיד אבן אלמעלמה אל מצמון בן [חסן], נגיד תימן. הקטע כתוב בערבית-יהודית ופותח בנוסחאות פתיחה ארוכות בעברית. ראוי לציון אחד מתאריו של מצמון המופיעים כאן — "מרדכי הזמן" — תואר שלימים נעשה אופייני לתאריו של הרמב"ם, אם כי לא היה ייחודי לו. השולח הוא מלמד בבית הכנסת של העיראקים (מע]לם בכניסה אל[ער]אקיין), ומזכיר גם אדם בשם שלמה [...] אלחבר. ההמשך וכמעט כל גוף המכתב חסרים. סביר להניח שבהמשך הוא פונה ומבקש תמיכה כספית למען בית הכנסת או הקהילה, כפי שמצוי במכתבים אחרים שנשלחו מפוסטאט אל נדיבים אמידים בתימן ופורסמו בספר הודו. (המידע מבוסס בחלקו על CUDL ועל מ"א פרידמן.)
צוואה של אדם אמיד לטובת אשתו, העוסקת בעשרים ושבעה נכסים והתחייבויות. נכתבה בפוסטאט, ומתוארכת לשנת 1[5]31 לשטרות = 1219/20 לסה"נ, בתקופת סמכותו של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. ככל הנראה בכתב ידו של שלמה בן אליהו. המצווה הוא אבו אלסרור. בין האנשים הנזכרים: בתו (המקבלת 47 דינרים); בן דודו (אבן עם); אפרים בנו; סת אלח'פאא בת אבו אלמנג'א; פתוח בן [...]; סייד אלאהל אלקאהרי; מכארם אלמחלי; אלרייס [אלשיח' אלסע?]דיד בן בו ע'אלב; אבו אלרצ'א בן אבו זכרי; אבו אלעלאא; אבו אלמחאסן אלשיח' אלתפארת; אבן אלסנבאטי; אבו אלפח'ר אבן אלשמאע; דאוד אלבלבייסי; אבו אלבהאא. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)
רקטו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי משה בן מימון. תיארוך: בערך 1168–1204 לספירה, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים. ההוראה מופנית לאדם בשם אבו אלמפצ'ל, ומורה לו לשלם לנושא המכתב, יעקב שמו, המשמש כשליח של שני נכבדים — אלשיח' אלאסעד ואלשיח' אלת'קה — כל סכום כסף שיידרש. הרמב"ם מתחייב לפצות את הנמען על התשלום. מיהו אותו אלשיח' אלת'קה? בימי חייו של הרמב"ם ידועים שני אנשים שנשאו תואר זה. האחד היה חמיו של הרמב"ם, מישאל בן ישעיהו החסיד. השני, ככל הנראה הוא המכוון כאן, היה יהודה בן אלעזר הכהן, סופר ממשלתי (כאתב) במניית זפתא. ורסו: בכתב יד אחר, טיוטת פתיחה של מכתב מנומס בעברית לנכבד בשם זכאי.
שאלה הלכתית שהופנתה לרבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לסה"נ) בעניין סוחר שיצא למסעו לארצות הודו (בלאד אלהנד), שהה שם חמש עשרה שנה, ועל פי הדיווח טבע למוות בפנצור, נמל בסומטרה הידוע בייצוא הקמפור. השאלה שעמדה בפני רבי אברהם בן הרמב"ם הייתה האם מותר לאשתו של הסוחר להינשא בשנית על סמך עדותו של סוחר יהודי שדיווח על מותו של הסוחר בשובו מעדן. בחלקו התחתון של המסמך נשתמרה תשובתו בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם, ובה הוא פוסק כי מותר לה להינשא בשנית. בצד האחורי של המסמך מופיעים רישומים נוספים, ביניהם השמות אליה בן זכריה ושלמה בן נתן. (המידע מבוסס בעיקר על גויטיין ופרידמן, סוחרי הודו.)
מכתב המתאר שתי פגישות עם רופאים. לפחות חלק מהמכתב מופנה לאמו של השולח. הפגישה הראשונה הייתה ביקור אצל הרמב"ם (שפעל במצרים בערך 1168–1204), שדן עם הכותב בנושאים רפואיים. הכותב מתכוון להתחיל מסלול לימודי רפואה ברגע שיסדיר עניין כלשהו עם אחיו ועם דודתו מצד אמו. הפגישה השנייה הייתה עם רופא אחר שביקר את הכותב, בדק את הדופק שלו, בחן בקבוקון של השתן שלו, ורשם לו מי שעורים (כשך שעיר — kashk shaʿīr). מוזכרת נסיעה לאלכסנדריה. הקטע מזכיר אנשים נוספים ומתייחס לעושרם ולחובות גדולים מאוד שלהם: אבו מנצור, אבו אלמחאסן, רצ'א אלדולה ואבן הלל. כמו כן נזכרים מספר רופאים מכובדים נוספים מלבד הרמב"ם.
מכתב מצדוק, איש ציבור בולט באלכסנדריה, אל הסוחר הנכבד משה הכהן אבן ע'לייב בפוסטאט. מתוארך לחול המועד סוכות שנת ד'אלפים ת'תק"ס + קס"א = ד'תתקס"א לבריאת העולם, היינו ספטמבר/אוקטובר 1200 לספירה. במכתב מדווח הכותב על רעב נורא ועל מחסור חמור במים ובחיטה באלכסנדריה. מכאן עולה כי אלכסנדריה סבלה ממחסור חמור במזון עוד לפני הרעב הגדול שפקד את מצרים בשנים 1201/02. הכותב מזמין עשרה אִרְדַּבּים של חיטה ושולח דרישת שלום אישית לרמב"ם ולרב הצרפתי אנטולי. (המידע על פי הערותיהם של פרנקל וגויטיין; ראו גם תרגום חלקי אצל גויטיין.) מצורף לקטע נוסף שזיהה מ"א פרידמן במאמרו "הרמב"ם ומינוי של אנטולי".
קטע אמצעי: שאלה הלכתית הממוענת ל"אדוננו משה", ככל הנראה הרמב"ם (נפטר 1204). "הנסיעה למרחקים נחשבה לתואר כבוד שיש להתגאות בו. אין פלא אפוא שאדם שאפתן ניסה לנכס לעצמו תואר זה מבלי שהיה ראוי לו. בגניזה נמצא פתק הממוען לרמב"ם, ובו שאלה משונה משהו: מה דינו של אדם שעלה לבימת הקריאה בבית הכנסת ובירך ברכת הגומל על שובו בשלום ממסע ימי, אף שלא יצא כלל למסע? תשובת הרב לשאלה זו, אם בכלל ניתנה, לא השתמרה" (לפי גויטיין). היה זה מנהג מקובל לברך ברכת הגומל לאחר שיבה ממסע מסוכן, ובמיוחד ממסע בים, ולפיכך התעוררה השאלה כיצד יש לנהוג כלפי אותו אדם שניסה ליטול לעצמו את כבוד הנוסע מבלי שיצא לדרך.
רקטו: שאלה משפטית ששוגרה אל הרמב"ם, בליווי תשובתו בכתב ידו. התיעוד מתוארך לשנים 1168–1204 לערך, על פי תקופת פעילותו של הרמב"ם במצרים. השאלה והתשובה ראו אור הן בפרסומיו של גויטיין והן במהדורת בלאו לתשובות הרמב"ם, סימן 283. ורסו: טיוטה של קינה ארוכה בעברית, בכתב ידו של משה בן לוי הלוי, על פטירתם של שלושה מבכירי הקהילה היהודית: הרבנים שמואל, שלמה ויצחק. שלוש דמויות אלה זוהו על ידי מ"א פרידמן כדייני בית דינו של הרמב"ם (ראו פרידמן, India Book IVA, עמ' 36–37). שמואל הוא שמואל בן סעדיה הלוי, שנפטר בשנת 1203. (חלק מהמידע מבוסס על "קטעי החודש" של עמיר אשור, אפריל 2011 ונובמבר 2016.)
מסמך משפטי מאלכסנדריה, מיום ד' בחשוון ד'תתקע"ה (9 באוקטובר 1214), שנערך תחת סמכותו של הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם. סוחר סיציליאני בשם פראגי בן יוסף הכהן מתייצב בפני בית הדין באלכסנדריה ומצהיר כי מכר לבו אלפרג' בן ברכאת בן סלימאן 160 ליטראות של גבינה סיציליאנית כשרה. מאחר שברצונו כעת למכור את הגבינה באזורי הכפר במצרים, מנפיק לו בית הדין תעודה המאשרת את המידע שמסר בפניהם. חתום: צדוק בן שמואל הרופא, ועד נוסף ששמו אבד ברובו. בצד האחורי של המסמך רשומים חשבונות מקריים בערבית-יהודית ובספרות יווניות/קופטיות. (המידע מבוסס בעיקרו על גויטיין, חברה ים-תיכונית, כרך ד', עמ' 251.)
רשומה מינהלית בכתב ערבי. לא ברור לחלוטין מה הקשר שלה לכלל החומר הקשור לרבי אברהם בן הרמב"ם בתיקייה זו. ייתכן שמדובר בכתב ידו שלו עצמו (יש להשוות מול דוגמאות אחרות), בכתב ידו של פקיד יהודי אחר, או אפילו בקבלה מרוכזת מטעם ג'הבד' (פקיד אוצר). הרשומה מתעדת הוצאה של 2,005 קיראטים (=83.5 דינרים) עבור דמי החכירה של הקרקע (חִכְּר) עבור היהודים העניים של קצר א-שמע, עבור חודש מוחרם שנת 615 לחג'רה (=מארס/אפריל 1218 לסה"נ). ארבעה מן הדפים בתיקייה מהווים אשכול אחד (אולי קבלות חִכְּר), וחמישה אחרים מהווים אשכול נוסף (אולי קבלות ג'אליה — מס הגולגולת). כל אלה דורשים בחינה נוספת.
מכתב ששלח יצחק הירושלמי לידידו הוותיק, הדיין אליהו בן זכריה, ובו הוא מתנצל על כך שנסע מבלביס ישירות לאלכסנדריה מבלי לעקוף דרך פוסטאט כדי לחלוק לו כבוד לקראת החגים הקרבים. הכותב מבקש מהדיין להביא בפני הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם את עניינו של זקן אחד שהיה נתמך על ידי אחיינו ואיבד את תמיכתו כאשר נפטר האחיין, וזאת כדי שיינתן לו סעד; אם לא ייעשה כן, צפוי הדבר להגיע לידי השלטונות המוסלמיים. מוזכר כי הכותב הותיר חלק מסחורתו אצל בו אלמג'ד המלמד, בנה של אחות אבו אלבקאא אבן אלנחאל, בבלביס (ככל הנראה אותו אבו אלבקאא אבן אלנחאל שבנו ואחיו מופיעים במסמכים אחרים מאותה קבוצה).
מכתב (רקטו וּורסו) הממוען לר' נסים, בערבית-יהודית. הוא מתבקש לפנות אל אברהים אלחבר הכהן בן אלחבר ולדרוש ממנו להופיע בפני בית הדין בפוסטאט כדי להשיב לתביעה בסך 2 דינרים, הנובעת משותפות בחכירת מסים (צ'מאן) עם אבו אלמכארם. אותו אברהים כבר התבקש קודם לכן להופיע במושב של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן כנגיד בשנים 1205–1237), אך לא בא. כמו כן הועלו תביעות נוספות הנוגעות לחתיכת קמאש (בד), שהיה ירושה משפחתית. המכתב מסתיים במילים "סיידנא מוקّע עלא האד'א אלח'ט", ומשמעות הדברים, ככל הנראה, היא שהמכתב נכתב בידיעת הנגיד או בהוראתו. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסייתו של גויטיין.)
מכתב הממוען לפרג'אללה החזן. בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סביב המאה ה-14. בראש המכתב מופיע מוטו שמופיע בדרך כלל במסמכים של בני בית הרמב"ם המאוחרים, למשל יהושע המיימוני. עם זאת, כתב היד אינו של הסופר של יהושע המיימוני. הנמען מתבקש להודיע לסרור אל-אסכנדראני הכהן ולבנו שעבור שני המנדילים (מטפחות) שהחזן שלח מאלכסנדריה התקבלה הצעה של 40 דרהם. אם ברצונם למכור אותם, עליהם להצהיר על כך בפני עדים. אם לא, עליהם לדווח מיד לבית הדין. העניין דחוף, מפני ש"[קנסות?] כבדים מוטלים עלינו" בקשר ל"בית משה רבנו" (האם הכוונה למקדש בדמוה?). בשוליים מוזכרת "יתרת ארבעת הדינרים".
פתק לא־רשמי בערבית־יהודית. בקשה מהנמען להשיב את הפיקדונות לאחר סילוק חוב. "אל הזקן המבין, ישמרהו צורו. אנא קבל מהמוסר עשרים דרהמים ומסור לו את המופקד אצל מעלתך, דהיינו את התרבוש (העמאמה), את הדלי ואת כד השמן. וזאת בהתאם לפשרה שהושגה בנוכחות אדוננו (סיידנא), ייחי לעד. אל תאחר בדבר — (עשה זאת) כמיטיב חסד ולא כמצֻוֶּה (מנעמאן לא מאמוראً). ושלום." זהו תרגומו של גויטיין בשינויים קלים (הוא לא תרגם את שתי המילים האחרונות). גויטיין הציע לזהות את "סיידנא" עם רבי אברהם בן הרמב"ם, ואת הנמען ("המבין") עם החזן והגזבר שלו. המידע מבוסס על רשימותיו המצורפות של גויטיין.
פקודה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). רובה בכתב ערבי ובחלקה בכתב עברי. אלחזאן אלמכין (=אבו אלמג'ד?) מתבקש למסור למוסר הפקודה דבר־מה לרגל החג. מופיעה מילה שנראית כמו "חמאם", שאולי משמשת כצופן ל־5 דרהמים או 10 דרהמים. בצד הרקטו מצוי קטע קטן ממכתב בכתב ערבי מאת בו אלפצ'ל (שנקרע ושימש מחדש לכתיבת הפקודה). מסמך זה הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך מקורן באביב ובקיץ של שנת 1218.
מכתב מאת רבי משה בן מימון (בכתב ידו ובחתימתו), מפוסטאט, אל אלשיח' אלת'קה במניית זפתא. תיארוך: בקירוב 1168–1204 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים. מדובר במכתב המלצה עבור יצחק אלדרעי. הקהילה במניית זפתא מתבקשת לשלם את מס הגולגולת (ג'זיה) עבור יצחק ובנו, שהם עולים חדשים שהגיעו זה מקרוב למצרים והם בדרכם לדמיאט. בצד ה־verso מופיעה הכתובת. בכתב ערבי כתוב: في معنى ابراهيم الدرعي. ייתכן שאברהים הוא בנו של יצחק, וזו הערה המסכמת את תוכן המכתב ('בעניין אברהים אלדרעי'). לחלופין — אם כי הדבר פחות סביר — ייתכן שמדובר בפרטי מסירה ('באמצעות אברהים אלדרעי').
מכתב מיוסף בן נדיב החזן, השוהה בבלביס, אל אליהו בן זכריה הדיין בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית. רוב המכתב עוסק בענייני מסחר בחיטה. השולח מסביר שלא נסע בעצמו לפוסטאט בשל מס הגולגולת שלו ושל בנו מכארם. עם זאת, אם "רבנו" חפץ שיֵשב בטל מעבודה, יבוא לפוסטאט ויעשה כן, וילמד אצלו מסכתות חולין, קידושין וגיטין. השולח מציין שהוא מתפלל לשלום הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם ("אברהם הנגיד", שורה 14v) בכל שבת בעת הגבהת ספר התורה. בסוף המכתב נמסרות דרישות שלום לברכות (קרוב לוודאי שלמה, בנו של אליהו) ולאנשים נוספים. רבי אברהם בן הרמב"ם נשא בתואר "נגיד" לאחר שנת 1213 לסה"נ.
מכתב מאת מוסא בן הִבַּתאללה אל-יהודי אל-מֻתַטַבִּב ("הרופא היהודי") אל אישיות נכבדת שזהותה לא ידועה. כתוב בכתב ערבי. תיארוך משוער: אולי המאה ה-12 או ה-13, על סמך כתב היד והסגנון. הטקסט השמור כולל את הברכה: افضل تحياته وسلامه على . . . وعلى ابائه الطاهرين ("מיטב ברכותיו ושלומותיו על... ועל אבותיו הטהורים"). ייתכן שהשולח הוא משה בן נתנאל הלוי, שידוע כי שימש כרופא בבית חולים ממשלתי (ראו גויטיין, וכן מחקרו של מ"ע פרידמן "הרמב"ם וזוטא: סיפור על שלושה חרמות", ציון ע"ד [תשס"ה], עמ' 473–527). עם זאת, מאחר שלא נשתמר די מן הטקסט, הזיהוי הוא בגדר השערה בלבד.
עדות בית דין בכתב ידו של יהודה בן טוביהו, שנכתבה בבלביס ביום חמישי, סוף כסלו ה'אלף 1530 למניין השטרות, היינו 20 בדצמבר 1218 לספירה, תחת סמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם. בעדות מצהיר סלמאן בן שלמה הלוי כי אחיו ברכאת ערך את צוואתו בתחילת חודש שבט ונפטר בכ"ו בטבת, וכי אלמנתו נִעַם/נֹעַם בת פֻתוּח הסכימה להפחתת מאוחר הכתובה לסכום של שלושים דינרים — כנראה משום הצורך לדאוג לפרנסתן של שתי בנות קטינות, סֻתות ונַעְמָה. (המידע מבוסס בעיקר על "החברה הים-תיכונית" של גויטיין ועל כרטיסיותיו.) שלושת הקטעים נושאים על גב הדף את אותו שימוש משני — סיפור יוסף המקראי.
טקסט ספרותי. מרשמים רפואיים בערבית-יהודית ובעברית, ובהם מרשם להשמנה. התיארוך מאוחר, על פי כתב היד. בדף 1r, תחת הכותרת "פזמון", מופיע שירו הקבלי של אברהם בן שמואל אבולעפיה לחג השבועות, "אשתעשע במש(א)ל קדמון", המסתיים בדברי שבח לרמב"ם (ראו שטיינשניידר, קובץ על יד, סדרה א, כרך א [1885], עמ' 4, 15). אחריו באות הוראות בעברית להכנת מרשם לסוגי צרעת. שני הקטעים יחד תופסים 17 שורות, ושאר העמוד ריק. בדף 1v מופיעים מרשמי רפואות שונים בערבית-יהודית. בדף 2v מופיע משקה בעברית המיועד לאיש או לאישה רזים המבקשים להשמין, ושאר העמוד ריק. המידע מבוסס על קטלוג פן.
מכתב שלא נשתמר במלואו, המופנה אל רבי משה בן מימון ומברך אותו על מינויו לראש יהודי מצרים. הרמב"ם כיהן בתפקיד זה לזמן קצר בתחילת שנות ה-1170, ומונה אליו שוב בשלהי שנות ה-1190, עד שנת 1198 או 1199 לספירה (לפי Goodman & Lieberman במבואם לתרגום "מורה הנבוכים", פרק 2). שמו של שולח המכתב לא נשתמר; פרידלנדר שיער שהמכתב נכתב בידי יוסף אבן עקנין. הכותב מביע דאגה מכך שחובות התפקיד החדש ימנעו מהרמב"ם להמשיך ולכתוב את ספריו. (המידע מבוסס על מאמרו של פרידלנדר "מכתב ברכה לרמב"ם", שראה אור בקובץ לכבוד יום הולדתו השבעים של הרמן כהן, ברלין 1912, עמ' 257–261.)
החלק העליון של רשימה, בכתב ידו של הדיין שמואל בן סעדיה, על גב מסמך שהוצא בסמכותו של הרמב"ם באביב 1172 (והועתק בידי מבורך בן נתן). התרומות הן בחלקן בדינרים (מרבע ועד שניים, הסכום האחרון מופיע ארבע פעמים) ובחלקן בדרהמים. כמעט כל השמות חוזרים ברשימות בנות הזמן של תורמים לצדקה, אך בשל מצבו הרעוע של כתב היד לא ניתן להסיק מסקנות כלליות. מתוך 16 האנשים ששמותיהם ניתנים לזיהוי בטור השמאלי, ארבעה תורמים יחד עם שותפיהם. הרשימה מתוארכת לשליש האחרון של המאה השתים-עשרה. לפי השערתו של גויטיין, רשימה זו ורשימות בודדות אחרות עשויות היו להיות חלק מאותה חוברת.
עצומה המופנית לאיש כבוד הנושא את התואר סיידנא, אולי רבי אברהם בן הרמב"ם. ביהודית-ערבית. נשתמרו רק 7 השורות התחתונות. ייתכן שהיא עוסקת בקבוצת אנשים הנרדפת על ידי גובה מסים. שארית הטקסט כוללת ביטויי הכנעה (שתי גרסאות של פסוקית הראי, ברכות לנמען). בגב מופיעה תחילת טיוטה של שאלה משפטית המופנית לנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם, שלאחר מכן נמחקה. טקסט זה בגב נכתב לא לפני 1213 לספירה, אז קיבל אברהם את התואר נגיד. מתחתיו מופיעים חשבונות בכתב ערבי המפרטים פירות וירקות, כגון: ביטיח אצפר, ח'וח', חומוס. השורה האחרונה כוללת את הביטוי 'עד ראש השנה (ראס אל-סנה)'.
מכתב כמעט שלם בערבית-יהודית העוסק בסכסוך פוליטי בתוך הקהילה היהודית, שבו הצדדים פונים לשלטונות. רובו בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-13 או ה-14. כתב היד מזכיר את כתבי היד של הנגידים המאוחרים מבית הרמב"ם. הכותב מברר אם אבן אלרפעה (ייתכן שמדובר במשפטן המפורסם) נמצא בביתו, ואם כן, עליו לקחת את התַוקיע (הוראה חתומה) ולהביאו לפקיד מסוים בשם אלסיפי. לאחר מכן, אנשים אמורים להתאסף יחד ולקרוא לעזרה (יע'את'ו) בשערו של אלסיפי. שאר המכתב סתום למדי ומזכיר את הוואלי (המושל) של פוסטאט, שאולי סירב לדבר עם מישהו עד שייפגש באופן אישי עם אלסיפי. דרוש עיון נוסף.
קטע ממכתב בערבית-יהודית. ככל הנראה מחוגו של רבי אברהם בן הרמב"ם או מן החסידים שבאו אחריו, ובו מוזכר (משה) הרמב"ם, עליו השלום. תיארוך: כנראה המאה ה-13. תרגום גס: "...השפע האלוהי שמורי השאיר אצלי... ומורי ידע את כל ה...יראי שמים, והעבד (=אני) מעתיק/מוסר זאת מ-[...] אשר אבותיי היודעים ב-[...] העתיקו/מסרו... ישראל, בקרב 'אנשי הדרך' (אהל אלטריק) אשר הם... בן מימון, עליו השלום, והעבד... ודעת העבד בנוגע ל-[...] של עבודה/ציות, ומורי... ולא 'יהדר פני גדול' (ויקרא יט:טו), וזה... פרחיה... הקהל, פן... ההידור שאינו לגיטימי... ואף שאין נעלם כי...".
שטר נישואין. כתובה קרועה, דהויה ופגומה. השם שמריה השתמר, ככל הנראה שמו של אבי הכלה או אבי החתן. מתנת הנישואין (מוהר) עומדת על 50 דינרים. אף שהתאריך לא השתמר, ניתן לתארך את המסמך לשנת 1176 ואילך, וזאת הודות להופעת התניה בדבר טבילתה של הכלה לאחר נידתה — תקנה שהנהיג הרמב"ם בשנת 1176 (ראו מ"ע פרידמן, "המציאות החברתית במצרים ופסיקת הרמב"ם בדיני המשפחה", הרמב"ם כמחוקק [בעריכת נ' רקובר, ירושלים 1987], עמ' 230) — ומופיעה כמעט בכל כתובה משנה זו ואילך (לדוגמה כתובה אחרת מאותה תקופה). כאן השתמרו רק מספר מילים מתניה זו בשורה 11. עברית וארמית.
שתי הוראות אוטוגרפיות שנכתבו על ידי משה מימוניס במרווח הפנוי של קטע ספרותי העוסק בהלכות ברכות. ההוראה הראשונה היא שאבו אל-תמאם יעמוד בראש התפילה בבית הכנסת העיראקי בליל רביעי. דבר זה מספק עדות ייחודית על תפקידו של הרמב"ם בניהול הקהילה. ההוראה השנייה, הכתובה בשוליים, מופנית אל הדיין המשכיל (כלומר, שמואל בן סעדיה הלוי) בנוגע לתביעה שהגיש בו הבתאללה, ונראה שהיא מורה לו לדחות את המועד. פורסם על ידי אלוני, "שלוש הוראות אוטוגראפיות לרמב"ם", ושוב (עם הבדלים משמעותיים) על ידי פרידמן. חלק מהקריאות אינן ודאיות בשל הקיצוניות שבסתמיות הכתב.
מכתב שבעבר סברו כי נשלח מקהיר לבלביס ובו בקשה לסייע בתשלום מס הגולגולת (ג'אליה) עבור מלמד עני ובנו (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין). כתב היד של המכתב הוא של יהודה בן טוביהו, המֻקַדַּם של בלביס. ייתכן שהנמען נקרא אלישע. השולח מדווח כי שמע שרבנו משה (הרמב"ם) ביקש ממנו לעלות (ככל הנראה מבלביס לפוסטאט), אך אין הוא יכול לעשות זאת בשל קשיים הקשורים בבהמת רכיבה (אולי בעקבות מחלתו?). בהמשך הוא ממליץ על מוסר המכתב, אסמאעיל אבן אלמלמד אבן אלסדלו(?), ומבקש סיוע עבורו בתשלום מס הגולגולת. שם המשפחה הזה מופיע גם במסמך אחר מאותה משפחה.
מסמך משפטי שכותרתו "תזכיר עדות" (תד'כרת שהאדה). בית הדין התכנס בבית הכנסת, ובין הנוכחים היו בו אלעלאא בן אלות'יק וסולימאן אלצאיג', אשר ניהלו משא ומתן ממושך בעניין רבע מבית; בתו של מאן דהוא; וסכומים קטנים של דרהמים. תאריך המסמך: העשור האחרון של חודש שבט [ה']קמ"א = ינואר 1381 לסה"נ, אם כי הקריאה וההבנה של התאריך קשות למדי. למשל, אם הסופר כתב ק' ותיקן לה' (וכך זה אכן נראה במידת מה, חרף קיומו של תג יורד), הרי שיש לתארך את המסמך לינואר 1281 לסה"נ. כתב היד מזכיר את כתב ידו של הרמב"ם, אך אינו שלו. (חלק מן המידע מבוסס על קטלוג CUDL.)
רשומה מנהלית בכתב ערבי. לא ברור בדיוק כיצד היא קשורה לשאר החומר הנוגע לרבי אברהם בן הרמב"ם המצוי בתיקייה זו. ייתכן שזהו כתב ידו של אברהם עצמו (יש להשוות לשאר הדוגמאות), כתב ידו של פקיד יהודי אחר, או אפילו קבלה מרוכזת של ג'הבד' (חלפן/גובה מסים). הרשומה רושמת הוצאה של 2005 קראריט (=83.5 דינרים) עבור דמי חכירת הקרקע (חִכְּר) של יהודי קצר אלשמע העניים, עבור חודש צפר 615 להג'רה (=אפריל/מאי 1218 לסה"נ). פרגמנטים ff.3–6 מהווים אשכול אחד (קבלות חִכְּר?) ו-ff.1, 2, 7, 9 ו-10 מהווים אשכול אחר (קבלות ג'אליה?). כל הקטעים זקוקים לבדיקה.
קטע ממכתב בכתב ידו של פרחיה בן יוסף יג'ו, הממוען לאברהם בן אהרן הכהן, ובו דרישות שלום לבנים אבו עלי ואבו אל-סרור. במכתב מוזכרים: עלבון שספג הכותב; סכסוך הכרוך בסכום של שלושים דינרים ותכנית לכתוב מכתב אל הראיֵס; "הוא אמר לאבו נצר ולאבו אל-פרג', שכל רצונו היה להשיג את החתימות ולשולחן אל הראיֵס, מפני שאתם מצווים על הטוב ואוסרים את הרע..."; פקיד ממשלתי (חאג'יב) בשם עז אל-מלכ; ו"רבנו סיידנא משה" (כנראה הרמב"ם). על הכתובת מופיעה ברכה למי שיביא את המכתב ליעדו ("מוצלה ברוך יהיה") וקללה למי שיסיט אותו מנמענו ("מצייעה ארור יהיה").
שאלה הלכתית המופנית אל רבי אברהם בן הרמב"ם, הנושא בתואר "נגיד" — ולכן השאלה מאוחרת לשנת 1213. ראובן בן יעקב נשא אלמנה לאישה. הוא חלה ונפטר כאשר אשתו הייתה בחודש השישי להריונה. הוא הותיר אחריו חפצי בית, ובהם כלי חרס וסירי נחושת (בִּרָאם). אביו יעקוב תובע את חפצי הבית לעצמו, ואילו אלמנתו של ראובן מסרבת למוסרם לידיו, בטענה שנאלצה למשכן אותם כדי לגייס כסף לתשלום עבור שיקויים ותרנגולות שנדרשו לראובן בימי חוליו, וכן כדי לפרוע את חובותיו. יעקוב ממשיך לדרוש את החפצים, והיא ממשיכה לסרב. השאלה הנשאלת היא כיצד יש לפסוק במחלוקת זו.
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לסה"נ). בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש לתת דירהם אחד לשליח שעלה לקהיר כדי לטפל בעניין מול הממונה (נאט'ר אלמוארית'), הוא המפקח על לשכת הירושות. השוו לפתק נוסף מאותה קבוצה. על צד הרקטו מצויות מספר מילים ממסמך ממשלתי בכתב ערבי. הקובץ הכולל מורכב מהוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שניתנו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
מכתב מאת רבי אברהם בן הרמב"ם, בכתב ידו (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). בערבית-יהודית. נפתח בפסוקית המוטו "הנה אל ישועתי". המכתב ממוען אל החבר, מורנו ורבנו, יוסף. זהו מכתב המלצה עבור יעקוב בן דניאל: "הוא נתון במצוקה קשה" (פַהֻוַ פִי ضַ'רוּרַה אַכִ'יד'ַה וַעִנְדַהֻ קַטְעַה(?) וַקִלַּת חִילַה); "מַנֵּה עליו אפוטרופוס" (? תַוַצַּא בִּהִ); "הוא ראוי לכך"; מוזכרים פרחיה ואנשים נוספים בשוליים; ובהמשך: "עוֹרֵר אותם לסייע לו ככל יכולתך" (תֻחַרִּכְּהֻם פִי חַקִּהִ חַסַבַּ טַאקַתִכַּ). המידע נשען בעיקרו על מילונו של פרידמן.
שריד מראש כתובה (או שטר אירוסין?). הכלה: רתב או רותב (רתב) בת [...] בן יצחק הכהן השר. החתן: ישועה הכהן [בן ...]. המקום: פוסטאט. התאריך: חשון א'תר"ד למניין שטרות = אוקטובר/נובמבר 1292 לסה"נ, תחת סמכותו של דוד הראשון בן הרמב"ם, עם ברכה גם לבנו אברהם. גויטיין מציין כי המסמך מבחין בין התארים "מרינו" ו"מורינו" — הבחנה שאבדה בתקופות מאוחרות יותר (לרבות בעברית המודרנית). שמות העדים לא השתמרו. בראש המסמך כותרת מעוטרת באותיות גדולות, שרבות מהן מקושטות בפרחי ליליות (fleurs de lis) בעיצוב גס. (חלק מן המידע מבוסס על CUDL)
דף קרוע ופגום. בצד הפנים ככל הנראה סופו של רספונסום המצטט פסחים מ"ט ע"א, ולאחריו מופיע המספר 11 שהוא כנראה הרספונסום הבא. מדובר בשאלה הנוגעת לתקפותו של חוזה ('כתובתה') שבו יש עדות וקניין מוטלים בספק. הרספונסום נמשך בצד האחור ומזכיר שבועה שלא להעיד בכתב ולא בעל פה, ועדות שניתנה לפני שהושבעה השבועה. הפסיקה שניתנה: ניתן לאשר את העדות רק באמצעות מעשה קניין. הסוף חסר. הועתק על ידי מאיר בן הלל בן צדוק מאלכסנדריה (התאריך: 1160–1175). מאיר היה בקשר עם הרמב"ם, ולכן ייתכן שהשאלות הללו נשלחו אליו, אך אין לכך עדות ישירה.
רקטו: שריד של מכתב, ככל הנראה בכתב ידו של הדיין מאיר בן הלל בן צדוק, הממוען לרבי משה בן מימון (הרמב"ם). בערבית-יהודית. המכתב מדווח על בואו של אבו אלמֻפצ'ל; השולח מגלה כלפיו רגשי איבה, ולכן הוא מצמיד לשמו את הכינוי "אבו עֲבֵרָה" — כינוי שאינו שם אמיתי אלא עלבון שמשמעו "אבי החטא". אבו אלמֻפצ'ל הביא עמו מכתב המיועד לאבו אלפח'ר אלצ'יראפי בן סעיד, ובו דברים הנוגעים לתשלום מס הגֻלגולת (ג'זיה) של אביו המנוח של אדם כלשהו. בעקבות זאת השביע השולח שבועה בעניין. שאר פרטי המכתב חסרים. (המידע נשען בעיקר על מהדורת פרידמן.)
ורסו: פקודת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237). על החזן (אבו אלמג'ד?) למסור לטאהר השמש (אלח'אדם) 2.5 דרהמים. מסמך זה הוא חלק מאוסף פקודות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, להעברות חודשיות שמומנו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) 'חצר העניים', או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב'. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. הפקודות עוסקות בתשלומים חודשיים שיועדו לנזקקים ולעובדי הקהילה, ומשקפות את שיטת חלוקת הצדקה בקהילה היהודית במצרים בתקופת רבי אברהם בן הרמב"ם.
בצד ב': הוראה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237) אל החזן אבו אלמג'ד. אבו אלמג'ד מתבקש להעביר את עשרת הדרהמים הנותרים שחייבים לאבו אלפרג' לצורכי מזונותיו, מתוך דמי השכירות של החצר. באופן תמוה, מעל הקיצור שצ (המעיד שהוא בחיים) נכתב גם נע (המעיד שאבו אלפרג' נפטר). המסמך כולל אסופה של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
שאלה הלכתית המופנית לרבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן כנגיד בשנים 1205–1237) בעניין אדם שנטל הלוואה בסך 200 דינר ומינה את הוריו כערבים לחוב, תוך שהוא מעמיד לרשותם בית מנכסיו ששוויו שקול לסכום החוב. במהלך עשר השנים שנקבעו לפירעון ההלוואה, נשא הלווה אישה במצרים ולאחר מכן יצא למסע להודו (שורה 11r), בעודו מותיר את אשתו במצרים. בתום תקופת עשר השנים, וכאשר החוב לא נפרע, ביקשו הנושים למכור את הבית שבנכס כדי להיפרע מכספם. השאלה המונחת לפתחו של רבי אברהם בן הרמב"ם היא האם נתונה לאישה שנותרה במצרים הסמכות למנוע את המכירה.
רקטו: כתב יד אוטוגרף של הרמב"ם. רשימת תורמים, ככל הנראה בקשר לאיסוף כספים לפדיון שבויים. בין השמות המוזכרים: ברכאת בן טייב, בקאא אלעצאר(?), אבו אלמנא אלמסתעמל, מכארם שותפו של בקאא, אבו אלפצ'ל אלמסתעמל, אבו מנצור בן נציר, אבו סהל בן איוב, אלחמדת, סאלם אלבייאע, הבה אלצבאע' וילדיו. הרשימה נכתבה על גב עצומה (פטיציה) בכתב ערבי (ראו רשומה נפרדת), שנכתבה על ידי אישה המבקשת סיוע כספי, ככל הנראה ממוענת לרמב"ם עצמו. כדרכו, חתך הרמב"ם את המכתב לרצועה קטנה והשתמש בצד האחורי לרישום הרשימה. הקטע התגלה על ידי אמיר אשור.
חשבון שהוגש לרבי אברהם בן הרמב"ם: לחזן 'אלמכין' מגיעים 9 דרהם עבור 6 שבועות, ולאבו אלטאהר מגיעים דרהם וחצי עבור 3 שבועות. רבי אברהם בן הרמב"ם כתב בעצמו "הסך הכל: 7.5" ובצד האחורי הוסיף "ישולם מדמי השכירות של המתחם". הכול נכתב על פיסת נייר ממוחזרת מתוך מסמך קודם בכתב ערבי. המקבץ כולל פתקים קטנים של הוראות תשלום, חלקם בעברית וחלקם בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שהוצאו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה 'חצר העניים' או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מן האביב והקיץ של שנת 1218.
קטע ממכתב בערבית-יהודית. מופיעה בו התייחסות ל"רבינו המעוז המגדול" — תואר שיוחד בדרך כלל לרמב"ם או לבנו. בין היתר נכתב: "ומא גא מן רבינו המעוז המגדול גואב אן כאן בקית לה שי קבל אבני יערפני" — כלומר, לא התקבלה כל תשובה מרבינו המעוז המגדול, ואם עדיין חייב לו בנו של השולח דבר־מה, מבקש השולח שיודיעו לו. השולח מבקש גם חדשות בנוגע למס הגולגולת (אלג'ואלי), ומזכיר אמיר. בצד האחורי מופיעות מספר מילים בכתב ערבי (على الحكيم . . . على معارضته . . .). ייתכן שמדובר באותו כותב (או בצירופים עקיפים) של מספר קטעים נוספים.
קטע קטן משאילתה משפטית שנשלחה לרמב"ם, העוסקת בראובן שנפטר והותיר אחריו בית ושני בנים. נזכר בה גם "בו שיא" (כקריאתם של פרידמן ובלאו) או "בּוֹשֵׁיָּא" (= מומר לאסלאם, לפי קריאתו של צינגר), שקיבל רבע מבית. כמו כן מוזכרים מחלה ואח גדול שנפטר. פרידמן הצביע על דמיון מסוים בין שאילתה זו לבין שאילתה אחרת שפורסמה בתשובות הרמב"ם של בלאו (מס' 282). אותו סופר כתב גם קטעים נוספים שפורסמו על ידי צינגר במאמרו על סכסוך משפחתי מגניזת קהיר, שכותרתו "שעה אחת הוא נוצרי ובשעה הבאה הוא מוסלמי!" (Al-Masāq, 2019, כרך 31).
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אלמכין (=אבו אלמג'ד?) מתבקש לתת 3 דרהמים לקרובו של הרב האנדלוסי (המילה "הטולדני" נמחקה) ו-2 דרהמים לזקן הפרסי. ההוראה נכתבה שלושה שבועות לפני הוראה דומה אחרת, אשר אף היא ניתנה עבור קרובו של הרב הטולדני (שם המילה "הטולדני" לא נמחקה). מדובר בקובץ של הוראות תשלום קצרות בכתב, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
כתובה. תיארוך: בערך 1337 לספירה, מאחר שאותם עדים מופיעים על מסמך נוסף משנה זו. החתן: עובדיה בן אברהם בן שלמה. הכלה: ט'ריפה בת יהושע. לפי גויטיין, הגברים נושאים כמה תארים מפוארים. עבור הנדוניה מופיעה רשימה ארוכה של תכשיטים, בגדים וחפצי בית, רוויה במונחים מאוחרים. הדינר מוערך כשווה ערך ל-13 1/3 דרהמים מכסף מלא, כפי שהיה מקובל במאות ה-13 וה-14. הכלה מחויבת לטבול במקווה לטהרה מנידה (בהתאם לתקנת הרמב"ם בעניין זה). הכלה זכאית לשמור לעצמה את הכנסותיה. חתומים כעדים: אלעזר בן משה הכהן ואלישע בן חנניה הלוי.
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). רובה בכתב ערבי ובתוספת מעט כתב עברי. אבו אלמג'ד מתבקש למסור לנושא ההוראה, אלשיח' אלרשיד, סכום מסוים. המסמך נמנה עם אוסף הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, שעניינן תשלומים חודשיים שהיו אמורים להיפרע מהכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים", או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. (המידע מבוסס על גויטיין וכן על כהן, עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.)
מכתב מאת אברהים בן מצבאח אל אליהו הדיין (הנכתב "אליהוא"). בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. השולח שלח קודם לכן באמצעות הנושא איסמאעיל שאלה הלכתית (פתווא) ומסמכים נוספים (מסאטיר). ככל הנראה אליהו הביא אותם אל רבי אברהם בן הרמב"ם (סיידנא אלרייס), שכתב את תשובתו בתחתית השאלה אך לא חתם על המסטור או על פסקי הדין. כעת מבקש השולח מאליהו לפעול אצל אברהם כדי שיוסיף את חתימתו על המסמכים הללו. שנות כהונתו של רבי אברהם בן הרמב"ם כראש היהודים (רייס אליהוד) תומכות בטווח תיארוך משוער של 1205–1237 לסה"נ.
חשבון (טיוטה) של הקודש משנת 1213 לערך. החשבון נכתב על גבי ה-verso וגם בשטח הפנוי שנותר ב-recto של מסמך הנוגע למכירת שפחה לאלעזר הכהן. סוגים שונים של הכנסות והוצאות נרשמים יחד. בין הסעיפים: דברי צדקה לעניי המקום ולעניים זרים, תיקונים במבני הקודש, וכן בבתי הכנסת בפוסטאט ובדמוה. נכללים גם כמה סכומים ששימשו כמשכורות לתלמידי חכמים. רשומות הכנסות מסוימות משכר דירה, כמו גם הכנסות מאיסוף תרומות לצדקה, וביניהן דינר "קל" אחד ששולם על ידי הראיס, דהיינו הנגיד אברהם מימוני, בנו של הרמב"ם. (המידע על פי גיל)
מסמך משפטי שנכתב ונחתם בידי מבורך בן נתן. נערך בפוסטאט, בעשור האמצעי של חודש אייר בשנת 1484 למניין השטרות, היא שנת 1173 לספירה, תחת סמכותו של הגאון שר שלום בן משה הלוי. זהו המסמך המוקדם ביותר הידוע מתקופת כהונתו השנייה של שר שלום, לאחר שהרמב"ם נשא בתואר בערך בשנים 1171–72. אבו אלמערוף צדקה בן שמריה לקח תחת חסותו את הנער היתום היבּה, בנו של אחיו המנוח אבו סעד אלמצרי, ופונה לבית הדין בבקשה שיקצה לו כסף לכלכלת הילד. בית הדין נענה לבקשה ומאשר להעניק 10 דרהמים בחודש מתוך העיזבון המופקד על שם היתום.
שאלה הלכתית המופנית אל יהוסף ראש הסדר. עניינה במֻקדּם (ראש הקהילה) שדרש כי שמו ייכלל בקדיש כפי שנהוג היה לעשות עבור קודמיו בתפקיד (מן תקדמה מן אלמקדמין). "חלק מבני הקהילה התנגדו לו, מסיבותיהם שלהם" (מ"א פרידמן הציע כי מדובר היה גם במתנגדיו של רבי אברהם בן הרמב"ם, ראו מאמרו על מחאה מרה כנגד ביטול הפיוטים בתפילה — בקשה לפנות אל הסולטאן, פעמים 1999). אחת הקבוצות החרימה את הקבוצה שכנגד. השם אלעזר הכהן ב"ר אהרן החבר מופיע בפינה השמאלית העליונה (ואולי גם בתחתיתו של מסמך נוסף שהיה במקור מעל מסמך זה).
מסמך משפטי. הודאה על הלוואה. תיארוך: פברואר 1135, בקהיר (החדשה). המסמך מתעד הלוואה בסך 10 דינרים שנתן יוסף הלוי ליפת בן יחיא לתקופה של שנה אחת, החופפת במדויק לתקופת השותפות ביניהם ("ראש אדר ב'", שנת 1446). על פי הרמב"ם, בכל מקרה שאדם נותן כספים לזולתו לצורך עיסוק מסחרי, מחצית מן הכספים נחשבת כהלוואה שעליה השותף הפעיל אחראי באופן מלא, אפילו במקרה של אונס שאין להימנע ממנו. הזמניות המקבילה של ההלוואה ושל השותפות שעליה רומז הסכם ההלוואה מצביעה על יישום עיקרון זה, וכך גם העובדה שיפת אחראי לחוב.
פקודה בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ), המורה לאבו אלמג'ד לתת לנושא המכתב, סעדיה אלנאט'ר, שהוא חולה, 5 דרהמים מן הווקף של אלמהד'ב. המסמך כולל פקודות כתובות קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שיינתנו מהכנסות השכירות של ההקדש (ווקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין הפקודות מתוארכות לשנים 1210–1225, ולפי כהן ההקשר הוא מערכת הצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.
רקטו: כתובה לנישואין מחודשים של זוג גרושים. המקום: פוסטאט. התאריך: כ"ה בטבת א'תרכ"ב למניין השטרות (= 17 בדצמבר 1310), תחת סמכותו של אברהם השני בן הרמב"ם (מיימוני). החתן: אלעזר בן ישועה הלוי. הכלה: שמסיה בת מרדכי בן יעקב. שמורה לה הזכות לבחור את מקום מגוריו של הזוג, אך היא מוותרת על הכנסותיה כנגד התחייבותו לספק לה ביגוד. עדים: [...] בן יהודה ועובדיה בן בנימין. ייתכן שמסמך נוסף (המתוארך כנראה ל-1339) עוסק באותו זוג עצמו. ורסו: רשימה קצרה של ספרים. (המידע מבוסס על CUDL וכרטסת גויטיין.)
בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד מתבקש לשלם למוביל המכתב, נסים המלמד, סך של 6 דרהמים תמורת 6 שבועות של הוראת ילדים. המסמך הוא חלק מאוסף של הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב ומקיץ שנת 1218. לפי גויטיין וכהן, פרק זמן ההוראות מתוארך באופן רחב יותר לשנים 1210–1225.
מסמך משפטי בכתב ידו של מבורך בן נתן. מתוארך: יום חמישי, י"ז בניסן א'תפ"ג למניין השטרות (1172 לסה"נ). אינוונטר של עזבון הרופא אבו אלרצ'א הלוי, אשר יועד לטובת בתו היתומה של עִמראן בהוראת "הרב הגדול משה" — הוא הרמב"ם, שזה מקרוב התמנה לראש היהודים. המסמך מזכיר גם את שפחתו של המנוח, ששמה מוסְּכּ (Musk). צירוף הקטעים נעשה בידי ש"ד גויטיין, והוא עדיין ממתין לתעתיק. לפי הערותיו של גויטיין, קטע נוסף הוא העתק נוסף של מסמך זה, אך נראה כי מספר השמורה שלו השתנה מאז, ולא ניתן לאתרו כיום בוודאות.
ורסו: שלושה מסמכים בלתי קשורים הודבקו יחד לצורך השימוש החוזר בעברית שברקטו (קינה עם דברי תנחומים לסעדיה ואברהם). מלמעלה למטה: (1) קטע ממכתב בכתב ערבי הכולל סכומי כסף וקבלות (מס?): וַאלְוُصُولَאתּ... וַמַבְלַגֻהּ.... נדרשת בדיקה נוספת. (2) רצועה מצידו השמאלי של מכתב ביהודית-ערבית המופנה לאיש נכבד, המזכיר את אלשיך אלמכין, דמות מוכרת ממעגלו של רבי אברהם בן הרמב"ם. מתייחס גם לצוקתו של השולח בשם סאלם אלאעמא ("העיוור"). מבקש עזרה. (3) קטע מראש מכתב בעברית וביהודית-ערבית המופנה לאיש נכבד.
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. החזן הנכבד (=אבו אלמג'ד?) מתבקש לתת 5 דרהמים לקרובו של הרב מטולדו (אלרב אלטֻלַיְטֻלי). המקבץ כולל הוראות תשלום קטנות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" (וקף) או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. לפי גויטיין, מדובר במסמכים מהשנים 1210–1225, וההקשר הרחב נדון גם אצל כהן בספרו על עוני וצדקה בקהילה היהודית במצרים בימי הביניים.
חתימה של ראש הגולה דוד. חתימה על דף נייר ריק לחלוטין מלבדה, שייתכן שמדובר בכתובת בעלות (ex libris) שנרשמה בעמוד הראשון של קודקס. הכתב הוא קורסיב גס, ונוסח החתימה הוא: "הודו לי'י כי טוב \ מרשות אדוננו \ דוד הנשיא הגדול \ ראש גליות כל ישראל \ יעזרהם אלהים על כלל". ייתכן שמדובר בדוד בן זכאי, שכיהן כראש הגולה בין השנים 917 ל-940, אך סביר יותר שמדובר בראש הגולה המאוחר יותר מהמאה ה-12, שנזכר אצל רבי אברהם בן הרמב"ם. לפי גיל, מדובר ככל הנראה בדמות המאוחרת יותר. הטקסט מנוקד באופן ספורדי.
קטע ממכתב מאת עובדיה לנמען לא ידוע, בערבית-יהודית. נזכר בו אבו אלפרג', והכותב מבקש מהנמען לסייע לאלשיח' אלרשיד במחלוקת משפטית כלשהי בשמו, מאחר שכך ייחסך מהכותב הטורח של מסע מתיש. כן מוזכרים סיידנא אלריס, שלמה, ור' שמואל הדיין — ייתכן שמדובר בשמואל בן סעדיה הלוי, ששימש בבית דינו של הרמב"ם בפוסטאט ומופיע במסמכים מהשנים 1165–1203. (חלק מן המידע מתוך FGP.) הערה: או שתמונות FGP או שהמטא-דאטה של Halper 380 ו-Halper 381 שויכו לסימני המדף הלא נכונים; לתיאור של 380 יש לעיין ב-381 ולהפך.
חמש רשימות אזכרה. (1) שורות 1–16: גאוני ישיבת ירושלים (ולאחר מכן בגלות), משנת 1046 ועד כ-1138 לערך, השושלת המשתרעת משלמה הכהן ועד מצליח הכהן. (2) שורות 17 עד 9: גאוני הישיבה בפוסטאט. (3) שורה 10: שושלת הנגידים של מצרים, ובכללה מבורך בן סעדיה (1094–1111). הרשימה מסתיימת בנתנאל, אשר כיהן מיד לפני הרמב"ם (ראו מאן וכן כהן). (4) שורות 11–20: רשימה של משפחת חכמים. רובה בלתי קריא. (5) שורות 21–11: ראשי קהילת פוסטאט; הרשימה מסתיימת בתפילה לשלום הקהילה, שממנה שרדה שורה אחת בלבד.
בצד האחורי: תשובתו של הרמב"ם אדיבה אך נחרצת — הוא מותש, חלוש וחולה, ואין לו פנאי או כוח להיפגש עם הכותב. עם זאת, ייתכן שיוכל לראות את בן-שיחו בשבת בבית המדרש. הוא ממליץ לכותב לאכול שקדים, צימוקים ודבש תמרים. ייתכן שהמכתב מתוארך לתקופה המאוחרת בחייו של הרמב"ם, אך אפשר בהחלט שמקורו בתקופה מוקדמת יותר. כפי שמציין קרמר, הרמב"ם נהג מדי פעם להישען על טענות של חולשה ועייפות כדי להרחיק מבקרים ולשמור על פרטיותו. תיארוך: בקירוב 1168–1204 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל הרמב"ם במצרים.
רשימה של 67 תורמים לצדקה, ובראשם "אדוננו ירום הודו", הוא הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (נפטר ב-1237), אשר תרם שלושה וחצי (דינרים או דרהמים). מצורפת רשימה נוספת ובראשה הכותרת "ש" (היינו "שני"), הכוללת 13 אנשים שכבר הוזכרו ברשימה הראשונה ושתרמו תרומה שנייה. הרשימה מכילה אנשים רבים המסודרים לפי "כתובות עסקיות", דהיינו השווקים שבהם היו לבעלי המקצוע השונים חנויות סמוכות, או המקומות שבהם היו לבעלי המלאכה שדות סמוכים. עובדה זו מלמדת שפנו אליהם לתרומה בעת ובעונה אחת, במקום עבודתם.
רקטו: מכתב אל הרמב"ם, עם תשובתו בכתב ידו בוורסו (ראו רשומה נפרדת). הכותב מציין כי רכש ידע בסיסי בפילוסופיה, אך זקוק למורה שינחה אותו כדי להתקדם הלאה. לאחר שקרא חלק מ"מורה הנבוכים" של הרמב"ם וגילה שאינו מבין אותו עד תום, הוא מבקש לדעת אם יוכל להיפגש עם הרמב"ם עצמו, או לחלופין עם אדם אחר שהרמב"ם ימליץ עליו. בנוסף הוא מבקש המלצות תזונתיות שיסייעו לו בשאיפתו לרכישת הדעת. תיארוך משוער: 1204-1190 לערך לספירה, על פי מועד השלמתו המשוער של "מורה הנבוכים" ושנת פטירתו של הרמב"ם.
רקטו: חלקה התחתון של איגרת מאת ברכות, ככל הנראה אל רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). האיגרת עוסקת בענייני ציבור ומבקשת ממנו לפעול בעניין סכנות מסוימות הנובעות משני מקורות: התקבצותם של צעירים (יהודים) במקום אחד, והשכרת בתים ברובע היהודי לדיירים מוסלמים. המעורבים בפרשה: מוכר כחול עיניים (אלכחאל), שמתיר לצעירים להתאסף במקומו; אבן רומאן ואמו, שהם בעלי הדירות המושכרות לדיירים המוסלמים; ואביו של הכחאל, הוא ברכאת אלצירי. בסוף האיגרת נמסרות דרישות שלום לבנים משה ועובדיה.
איגרת חוזרת בנוסח חריף ששלח רבי משה בן מימון (פעל בערך 1168–1204 במצרים) לקהילות הכפר ברחבי הארץ, ובה הוא מבקש את תרומתן לפדיון שבויים. שני הדיינים הבכירים של פוסטאט, חייא בן יצחק ואפרים בן משולם, נשלחו לארץ ישראל, ככל הנראה כדי לפנות אל הצלבנים (הפרנקים), שייתכן ולקחו שבויים בעת שבזזו את בלביס ב-3 בנובמבר 1168. בין שורות האיגרת, ברווחים הרחבים, נכתבה דרשה בעברית. בצד האחורי טקסט בעברית שאינו קשור לעניין. לפי גויטיין, קיימים שלושה עותקים של אותה איגרת בכתבי יד שונים.
מכתב מדוד בן מימון, השוהה בעיידאב, אל אחיו רבי משה בן מימון (הרמב"ם) בפוסטאט. תיארוך משוער: 1170 לסה"נ לערך. זהו המכתב האחרון שכתב דוד לפני שטבע בים בדרכו להודו. הרמב"ם הורה לאחיו להגיע עד עיידאב, הנמל הסודאני, ולא להמשיך משם בהפלגה להודו. אולם דוד, שזה עתה השלים בהצלחה הרפתקה נועזת — חציית המדבר שבין הנילוס לים סוף לאחר שנפרד משיירתו, כשלצדו רק יהודי אחד נוסף — ושלא מצא בעיידאב סחורות שכדאי לרוכשן, היה נחוש להפליג להודו כדי שמסעו יישא רווח. המידע מבוסס על גויטיין.
ורסו: פקודה אוטוגרפית בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד נדרש לתת למוסר הפתק, ר' יפתח, את 12.5 הדרהמים המגיעים לו כתמיכה (מזונות) עבור 5 שבועות. המסמך כולל פקודות תשלום קטנות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים, המשולמים מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל הפקודות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218. בסך הכול מתוארכים המסמכים לתקופה שבין 1210 ל-1225.
חלקו התחתון של מכתב בערבית-יהודית, כנראה בכתב ידו של חננאל בן שמואל (חמיו של רבי אברהם בן הרמב"ם). עם זאת, השולחת היא אישה ("מא אשתהי אלא אן תרוני פרחאנה" — אין משאלתי אלא שתראני שמחה, בלשון נקבה); ייתכן שביקשה מחננאל לכתוב בשמה. המכתב גדוש בביטויי תלות ברצון האל. הכותבת מסבירה גם כי קבעה (על ידי סוג כלשהו של ניחוש?) שתנועה מסוימת (חרכה, חרכיה) הייתה לטובה, ולכן פעלה בהתאם. כמו כן היא מזכירה כי 'אלכהן' עשה לה דבר-מה יפה (כרג כטך(?)) שאת כמותו ניתן למצוא רק בשוק.
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן בשנים 1205–1237 לסה"נ). אבו אלמג'ד מתבקש למסור למוביל המסמך (ככל הנראה גם הוא בשם אבו אלמג'ד?) שני דרהמים עבור אפיית מצות (ח'ביז פטיר) לחג הפסח. בתחתית המסמך מופיעה שורה אחת בכתב ערבי. המסמך הוא חלק מקובץ הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בעברית וחלקן בערבית, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) "חצר העניים" או מן ההקדש שיסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
מסמך משפטי שנערך בבלביס בעשור הראשון של חודש סיוון בשנת 1564 למניין השטרות, היא שנת 1253 לספירה, תחת רשותו של דוד הראשון בן הרמב"ם. המסמך עוסק בהסדר פשרה בין סלימאן בן יעקב ואחיו נפיס בן יעקב לבין דאוד בן יוסף בנוגע לתשלומים עבור יין שהותיר אחריו המנוח אבו אלוחש בן סלימאן, אשר מצא את מותו לאחר שקבר התמוטט עליו. על השטר חתומים אברהם בן אלעזר ויחיא בן טהור הלוי. (המידע מבוסס בין היתר על מחקרו של א' שטראוס-אשתור על תולדות היהודים במצרים וסוריה בתקופת הממלוכים.)
מכתב, ככל הנראה ממשרדו של יהושע מימוני, שבו מבקש הנגיד מן הקהילה בפוסטאט לערוך מגבית צדקה למען תלמיד חכם בשם דוד, שנמצא בדרכו לירושלים וממהר להשיג שיירה היוצאת לדרך. בשולי המכתב נרשמה הערה המבקשת לזרז את ביצוע המגבית ולא להשהותה. לפי גויטיין, המסמך משקף את פעילות בית מימוני בתחום הסעד והסיוע לעניים ולעוברי דרכים, ואת מעורבות הנגיד בארגון התרומות בקהילה. המכתב נזכר גם במאמרו של גויטיין על "דמדומי בית הרמב"ם" ובדיונו של מארק כהן על קולם של העניים בימי הביניים.
מכתב משלמה, שוחט במחלה, אל הדיין זכאי (ככל הנראה אביו של שלמה בן זכאי שפעל בתקופת הרמב"ם). השולח חשש לאבד את משרתו לאחר שדיין חדש בשם מנחם הגיע למחלה, משום ששלמה הסתפק בשינון של חיבור הדרכה במקצועו במקום ללמוד את המקורות עצמם. צדו השני של המכתב מכוסה ברישומים שונים, ובהם תאריך אפשרי להגעת המכתב: י"ב במרחשוון א'תס"ב לשטרות, הוא 3 באוקטובר 1150. (המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל מאמרו של פרידמן על זוטא.) ככל הנראה קשורים לכך מסמכים נוספים מאותה פרשה.
שטר משפטי ייחודי: אדם ממנה את אביו לגבות 200 דינר מחייבו. החתן נראה חייב אותו סכום לכלתו העתידה, לשמש כסף קידושין (קידושין במלווה). על פי ההלכה היהודית קידושין כאלה, שבהם כסף הקידושין הוא הלוואה, פסולים (רמב"ם, אישות, ה:יג), אך אם ההלוואה היא למשכון הם כשרים (רמב"ם, שם, ה:יד). המשך השטר אינו ברור: נראה שהחתן קידש את הכלה בסכום נמוך יותר, ואביו ערב לשאר הסכום. נכתב על קלף, בעברית. כנראה מספר שטרות משפטיים, אך ייתכן שהוא העתק של מקרה אמיתי. המאה ה-11. AA
שאילתה משפטית המופנית למשפטן מוסלמי (מֻפְתִי) בנוגע לשינויים שהנהיג רבי אברהם בן הרמב"ם בריטואל בית הכנסת. שולחי השאילתה מתנגדים לחידושים ומקווים כי גם השלטון המוסלמי יסתייג מהם ויפסול אותם. קיימת גרסת טיוטה נוספת של אותה שאילתה במסמך אחר. בצד השני (verso) מופיע טקסט ליטורגי עברי, ייתכן שבכתב ידו של ידותון הלוי — השוו לכתב יד נוסף הכתוב בידו, אשר נחשב לאחד המסמכים המרכזיים בפולמוס תיקוני התפילה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיס המפתח של גויטיין ועל ח'אן.)
שטר נישואין. כתובה קרועה ופגומה. כוללת מספר שורות מתוך רשימת הנדוניה, תניית המונוגמיה (שבועת הבעל שלא לשאת אישה נוספת), תניית הנאמנות, וכן התניה בדבר חובת הטבילה של הכלה לאחר הנידה — תקנה שהנהיג הרמב"ם בשנת 1176 (ראו מ"ע פרידמן, "מציאויות חברתיות במצרים ופסיקת הרמב"ם בענייני משפחה", בתוך: הרמב"ם כמחוקק של הלכה יהודית, בעריכת נ' רקובר, ירושלים 1987, עמ' 230). בצדו האחורי של המסמך שרידי קישוט צבעוני. השפות: עברית, ארמית וערבית-יהודית. תיארוך: לאחר 1176.
מכתב תודה הממוען לנגיד ובו הזכרה של המלצות שהוענקו על ידיו. הכותב משתמש בכינוי "מרדכי הדור", ביטוי המקובל לתיאור מנהיגי קהילה ורופאי חצר. לפי גויטיין ולפי אלישע רוס-פישביין בספרו על רבי אברהם בן הרמב"ם והחסידים שבמצרים של ימי הביניים, מדובר בכינוי נפוץ בהקשרים אלה. המכתב נכתב על ידי אדם בשם דאוד, דמות המתועדת היטב בתקופה זו. בצד השני (ורסו): רישומי חשבונות בערבית עם ספרות יווניות/קופטיות, הרשומים בכמה זוויות שונות ביחס לכיוון הדף. ראוי לבדיקה נוספת.
מכתב מתיק בית הדין של רבי אברהם בן הרמב"ם. בצד הפנים (recto): מכתב מאישה גרושה, אשתו לשעבר של מנצור, אל הנגיד, ובו היא מבקשת את התערבותו לאחר שגרושה לקח את ילדם. היא מבקשת שהנגיד יאסור על הבעל לשעבר להינשא מחדש בטרם ישלם לה את חיוביו הכספיים מכוח כתובתה. הן הבעל והן אביה של האישה הם חוכרי מסים (multazimūn), כאשר האב מחזיק בחכירת המסים של מחלת אל-יֻמְן. בצד האחור (verso): נספח או תוספת שנכתבה כנראה בעת העברת המכתב הלאה, בכתב יד שונה ובעיקר בעברית.
טיב הטקסט אינו ברור — הכתב כהה מאוד וקשה לקריאה. בצד ה-Verso מופיעים מספר שמות, ביניהם יצחק בן ברוך, וכן מוזכרת סביליה. נראה שהמסמך נכתב בידי אבו נצר בן אלטביב (השווה למסמך שבו חתם בראש העמוד), שפעל בתקופת הרמב"ם: באחד המסמכים הוא מזכיר אותו בברכת החיים. הוא העתיק עשרות חיבורים הלכתיים, תשובות הגאונים ואסופות תשובות נוספות, ובכללן תשובותיו של ר' יוסף אבן מיגאש (ראו אשור, "תשובות ר' יוסף אבן מיגאש מגניזת קהיר", קובץ על יד כא [לא], עמ' 1–24, 2012).
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אבו אלמג'ד מתבקש למסור לנושא המסמך 30 דרהם מהקדש (וקף) אלמהד'ב עבור אדם פלוני, לצורך לימוד ילדים עניים ויתומים. ר' ישועה ז"ל מעורב באופן כלשהו בעניין. המקבץ כולל הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, המורות על תשלומים חודשיים מתוך הכנסות השכירות של ההקדש (וקף) המכונה "חצר העניים" (דאר אלמסאכין), או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
מסמך משפטי המתעד הלוואה של 200 "מטבעות שחורים" שניתנה על ידי מלמד תינוקות, שתיפרע בתשלומים חודשיים של 40 מטבעות. תאריך המסמך: יום חמישי, כ"ח באדר ב' ה'תקל"ה למניין השטרות, שהוא שנת 1224 לסה"נ, תחת רשותו של רבי אברהם בן הרמב"ם. חתומים על השטר יחיאל בן אליקים ונמיר בן אליה. בצדו האחורי של המסמך מעיד בית הדין כי הלוואה זו לא תיבטל בשנת השמיטה. על עדות זו חתומים יצחק בן חלפון, חננאל בן שמואל ויחיאל בן אליקים. ראו גם את הערותיו המצורפות של גויטיין.
הסכם פשרה בין בעל לאשתו. נכתב בפוסטאט, בתאריך א' באלול א'תרמ"ה לשטרות, הוא 3 באוגוסט 1334. שמואל בן עבדאללה הכהן מקבל על עצמו לספק לאשתו (ששמה אינו מוזכר) ביגוד, סכום של 5.5 דרהמים נֻקרה, ובנוסף 0.5 דרהם נֻקרה ליום עד למועד שבו יעברו לגור יחדיו. המסמך נפתח במילה "אמת" ומסתיים ב"ושלום" במקום בחתימות עדים — דבר המרמז שמדובר בתכתובת משפטית-מנהלית ולא במסמך משפטי פורמלי. כתב היד מזכיר במקצת את כתב ידו של יהושע בן הרמב"ם, אך ככל הנראה אינו שלו.
מכתב מאדם בשם דאוּד אל אליהו הדיין. כתוב ביהודית-ערבית. עניינו דמי מזונות (15 דרהם ושלוש וויבות בחודש) ששולמו לאשתו של פרח' בתקופה שבה הניקה ילד. לאחר שגמלה את הילד הודיעו בני משפחתו של פרח' שיסכימו לשלם רק את הסכום הכספי ולא את החיטה, והשולח מתעמת עמם בנוגע לכך. סלים, אחיו של פרח', עזב ויצא אל המחנה הצבאי (אל-עסכר). השולח מבקש מאליהו להעלות את העניין בפני "סיידנא" — ככל הנראה רבי אברהם בן הרמב"ם. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)
ורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לספירה), בערבית-יהודית. אבו אלמג'ד מתבקש לתת לשליחו של החבר יחזקאל 13 דירהם, בנוסף למה שהוציא על ספרים. המסמך הוא חלק מאוסף הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן באותיות עבריות וחלקן באותיות ערביות, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות השכירות של ההקדש "חצר העניים" (ידוע גם כ"דאר אלמסאכין"), או מתוך ההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב ומקיץ שנת 1218.
מכתב כנראה מאת אחד מן הנגידים המאוחרים לבית הרמב"ם (פחות סביר שמדובר ברבי אברהם בן הרמב"ם עצמו). בערבית-יהודית. בראש הדף מופיע מוטו "אמת", שזנבו חוצה את השורות הראשונות של הטקסט. השולח מבקש מאלשיח' אלמכין למסור לקהל שהוא מתגעגע אליהם, ומפציר בהם לשקוד על עניין הסיום(?) הנכבד עבור העניים(?). הוא גם מזכיר להם לשלם את הסכומים שהתחייבו להם במגביות מסוימות (פורים ויום נוסף?). ככל הנראה אותו כתב יד כמו שני מכתבים נוספים המיוחסים לאותו כותב.
קטע קטן הכתוב בערבית-יהודית ובכתב ערבי כאחד. באחד הקטעים בערבית-יהודית נזכרים השמות אלשיח' אלמכין ואבו אלמנא, שניהם מוכרים מחוגו של רבי אברהם בן הרמב"ם (לאברהם עצמו הייתה הכוניה אבו אלמנא). הכתב הערבי קשה לקריאה ונותר ברובו לא מפוענח, אך באחד מגושי הטקסט בערבית בשוליים נכתב "12 רטלים בכל חודש" מתחת לקטע בערבית-יהודית שבו רשום "שבוע אחד: 3, שבוע אחד: 3, שבוע אחד: 3, שבוע אחד: 3". ייתכן שאין לכך קשר לטקסט המרכזי. דרושה בחינה נוספת.
טיוטה של מכתב שנכתב על ידי רבי אברהם בן הרמב"ם או על ידי בנו דוד הראשון בן אברהם מימוני (כתבי היד שלהם כמעט זהים). העובדה שמשפט הפתיחה (גרץ תסטירהא וכו') זהה לזה של מכתב אחר מאוסף הגניזה (PGPID 7489) עשויה להטות את ההסתברות לטובת דוד ככותב. המכתב כנראה ממוען לרופא הידוע בכינוי אל-רשיד ("אל-חצ'רה... אל-חכימיה אל-רשידיה..."). הוא עוסק באל-שיח' אל-ת'קה הבה, אולי הבת[אללה בן אבו] אל-פרג'. הטיוטה חוזרת על עצמה גם בצד האחורי של הדף.
מכתב מאליהו הדיין בפוסטאט אל בנו שלמה בן אליהו, בקליוב. בערבית-יהודית. תיארוך: ראשית המאה ה-13. המכתב נועד להימסר תחילה לאבו אל-מנא אל-עטאר, שיעבירוֹ ליעדו. פתיחת המכתב כוללת ברכות לרגל חנוכה או פורים. אליהו מוסר דיווח על הילאל ועל מתחם (דאר) ושני בתים קטנים (דווירה) השייכים להקדש. אם הילאל נמצא בקליוב, על שלמה לעכבו שם כדי שאליהו יוכל לצאת לשבת ולטפל בעניין זה. ההוראה ניתנת בפקודת 'הרֵיִיס' (ככל הנראה רבי אברהם בן הרמב"ם).
בצד הוורסו: הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם. אבו אלמג'ד מתבקש לתת 9 דרהמים ל"אלתלמיד אלאג'ל אלרצוי" מתוך דמי השכירות של החצר. רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר את הסיבה: "סיוע לעובר אורח ראוי". המסמך הוא חלק מאוסף הוראות תשלום קצרות, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, לתשלומים חודשיים שמומנו מהכנסות השכירות של ההקדש (וקף) הקרוי "חצר העניים" או מההקדש שייסד הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
מכתב בערבית-יהודית מסוף המאה ה-12 או מהמחצית הראשונה של המאה ה-13. מוזכר בו "סיידנא ירום הודו" ("Sayyidnā may he live forever"), ייתכן שזהו אזכור של רבי אברהם בן הרמב"ם. עניינו של המכתב הוא חוב בסך 100 דרהם שיש לגבות מאדם בשם מועמר (Muʿammar). סיידנא אמר שמועמר ניחן ב'גבריות' (מורווה, muruwwa) רבה. הערה קטנה בתחתית הדף חושפת כי אדם בשם חלפון שימש סופר ורשם את המכתב עבור השולח. על גב הדף מופיעים בכתב גס פסוקים מן המקרא.
שטר משפטי. רק שורות הפתיחה נכתבו; המסמך נזנח באמצע השורה החמישית. מתוארך ליום ראשון, א' בסיון א'תקל"ט למניין השטרות, היינו 1228 לסה"נ, בתקופת סמכותו של רבי אברהם בן הרמב"ם. הצדדים: אברהם בן שלה ומֻבחר בן תקוה, שניהם מוכרים כבניו של מצבאח. בצד האחורי (verso) ישנן מספר שורות בערבית-יהודית, אולי שירת הִג'אא (שירת גנאי): "יא ג'אהל באלי ויא ח'בית' אלטויה כם...". מתחתיהן ישנן כמה מילים בכתב ערבי יחד עם ספרות יווניות/קופטיות.
הוראת תשלום בכתב ידו של רבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237 לספירה). אבו אלמג'ד מתבקש לתת למוסר הכתב, שהוא חזן אלמחלה (או אולי "אלמג'לס"?) החולה, סכום של 5 דרהמים מתוך הקדש (וקף) אלמהד'ב. המסמך כולל אוסף של הוראות תשלום קצרות בכתב יד, חלקן בכתב עברי וחלקן בכתב ערבי, עבור תשלומים חודשיים שנעשו מתוך הכנסות שכר הדירה של ההקדש "חצר העניים" או מתוך ההקדש שהקים הרופא אלמהד'ב. כל ההוראות הנושאות תאריך הן מאביב וקיץ שנת 1218.
פיוט מאת גמליאל בן משה לרגל החלמתו של רבי אברהם בן הרמב"ם ממחלה. לפי גויטיין, הנוהג היה שבמשתאות מעין אלה היו מקריאים שירים לכבוד האירוע, ובידינו פיוט מן הגניזה שחובר לציון החלמתו של אברהם מימוני ממחלה קשה (בגניזה ישנן התייחסויות אחדות למצב בריאותו הרעוע). הפיוט שמח וצוהל, ומשבח כמובן גם את אביו הדגול המנוח של אברהם, אבות אחרים במשפחתו, את שני בניו (שבאותה עת היו ודאי עוד נערים צעירים), ואת הקהילה המאושרת שלמענה ניצל.
רשימת כבוד לאברהם הנגיד ולמשה הנגיד. ידוע לנו מעט על הנגידים המאוחרים ממשפחת הרמב"ם. נכדו דוד בן אברהם היה אב לבן בשם אברהם, שכיהן בעצמו כנגיד עד שנת 1300 לערך. לאברהם זה היו שלושה בנים: משה, עובדיה ויהושע, שכיהן כנגיד. חוקרים העלו את השאלה כיצד ייתכן שדווקא הצעיר שבאחים זכה לכהונת הנגידות, ולא אחד מאחיו הבכירים ממנו. מסמך זה מהווה אפוא ראיה חזקה לכך שגם משה שימש בתפקיד הנגיד. ראו גם מסמך נוסף שבו מוזכר מוסא אלנגיד.