הרמב״ם במסמכי הגניזה — עמוד 5

ככל הנראה אינו מן הגניזה. תחת סימן זה כלולים שישה פריטים נפרדים. 97/1: עניין קרימאי. סיפור בעברית על אירועים שהתרחשו בשנת 1760 ובהם מעורבים החאן קירים גיראי ושמואל אבא. הסופר כותב כי שמע את הסיפור מפי המנוח בנימין אגא בן דוד המשכיל. 97/2: העתק (מן המאה ה-18 או מאוחר יותר) בכתב עברי של הקולופון של כתב-יד סורי של הבשורות משנת 1518 לסה"נ שנכתב ברומא בידי הנזיר המארוני אליה בר אברהם, תלמידו של הפטריארך המארוני פטרוס שמעון השישי. כפי הנראה, אליה בר אברהם הגיע לרומא בשנת 1515 לסה"נ כשליח ממנזר קנובין שבהר הלבנון אל הוועידה הלטרנית החמישית. הוא שהה ברומא מספר שנים, העתיק כתבי-יד ולימד תלמידים, ובהם טסיאו אמברוסיו. הקולופון מציין כי אליה העתיק את הבשורות בביתו של הקרדינל ברנרדינו (לופס דה קרבחאל אי סנדה) מכנסיית סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה, מעבר לטיבר מול קסטל סנט'אנג'לו. בכתב-היד מופיעות הערות (גלוסות) בלטינית מעל כמעט כל מילה, וכן ציון אחד של נוסח חלופי שהופיע בשולי כתב-היד המקורי. ייתכן שכתב-היד המקורי שממנו הועתק זה עדיין נמצא בספרייה הלאומית הרוסית (בתרגומו של גריגורי קסל משנת 2006 לקטלוג של נ.ו. פיגולבסקיה משנת 1960 הוא רשום כ"Vostochniy fond 619, 113+1 fols., כתב עברי רש"י"). פריט זה קשור ליתר הפריטים שתחת סימן זה (97/2 עד 97/6), ובפריט 97/6 מופיעים תרגום או פרפראזה של קולופון זה, ככל הנראה בידי אותו אדם האחראי גם להערות הלטיניות. 97/3: קטע מתוך חיבור של אברהם אבן עזרא, עם הערות בלטינית מאת אותו חוקר בלתי-מזוהה כמו בפריטים 97/2 עד 97/6. 97/4: נוסחאות משפטיות בעברית ובארמית, עם הערות בלטינית מאת אותו חוקר בלתי-מזוהה כמו בפריטים 97/2 עד 97/6. 97/5: טיוטה בעברית של חיבור על נוסח המסורה. ככל הנראה קשור לפריטים 97/2 עד 97/6. 97/6: מחברת בת 16 עמודים בעלת תכנים מגוונים. כנראה שייכת לאותו חוקר בלתי-מזוהה כמו בפריטים 97/2 עד 97/6. נראה כי מדובר בהערותיו ורשימותיו של החוקר על קשת רחבה של חיבורים יהודיים ונוצריים, ובכללם "אפריון" שחיבר החכם הקראי שלמה בן אהרן בווילנה בשנות ה-1710 לסה"נ. בעמודים אלו מצויים טקסטים בלטינית, יוונית, ערבית, עברית, סורית ולפחות שפה נוספת אחת. הכתב העברי נראה כתוב בשתיים או שלוש ידיים שונות. באחד העמודים מופיעים תרגום או פרפראזה בשפה בלתי-מזוהה (אולי גרמנית?) של הקולופון מפריט 97/2. באותו עמוד מוזכרת גם הוולגטה של גידו פבריציוס (פריז 1584), הוא גי לפבר דה לה בודרי ומהדורת הברית החדשה הסורית שלו משנת 1584. בעמודים שלפני כן יש הערות בלטינית על פסוקים ומילים מסוימים בבשורות הסוריות. עמודים אחרים מזכירים את ספר הכוזרי וחיבורים של הרמב"ם. חלק מן המידע מבוסס על מאמריהם של קוקלי על הדפוס בסורית בשנים 1539–1985, ושל ברוק על תולדותיה הראשונים של ליטורגיית הטבילה הסורית-אורתודוקסית. תודה לד"ר ג'ורג' קיראז על תובנותיו בנוגע לקולופון של אליה בר אברהם.

פסק דין של בית דין שניתן בעשור האחרון של חודש אייר בשנת 1543 לשטרות (1232 לספירה), האוסר על שימוש בכלי קודש של בית הכנסת כערבון להלוואות של אנשי הקהילה, למשך עשרים שנה. הפסק מתואר כמי שנקבע על ידי בית הדין וגם על ידי "הזקנים החתומים מטה", ככל הנראה בהתייחס לשמות היחידים הנזכרים בשריד: "נתנאל בן סעדיה" ו"אליהו בן ר' זכריה, תנצב"ה". בהקשר זה, סביר להניח שהזקנים הללו פעלו בתפקיד הדומה לזה של amicus curiae ("ידידי בית המשפט") בימינו — אנשים שאף שלא נשאו במשרה שיפוטית רשמית, מילאו תפקיד חשוב ביחס לבית הדין בזכות מעמדם וכבודם בבית הכנסת ובקהילה. לאור מצב השימור הטוב יחסית של השריד, לא סביר שהחתומים היו בעצמם דייני בית הדין, שכן מופיעים רק שני שמות (בבית דין רגיל היו שלושה דיינים) — אם כי ייתכן שהסתפקו בחתימת שני דיינים בלבד, או ששמות נוספים בתחתית המסמך אבדו. האיסור בא בעקבות מעשיהם של פקידי הקהילה, שבשל מחסור בכספים משכנו רכוש של בית הכנסת לנושים, מה שהוביל לתפיסת החפצים החשובים הללו כאשר לא הצליחו לפרוע את חובותיהם. חפצים אלה, שכללו את מעטפות המשי הנהוגות לספרי התורה, טסי חושן חקוקים, פעמוני כסף ורימונים התלויים על הספרים, היו חיוניים לשימוש בבית הכנסת, והיעדרם היה מורגש מיד על ידי הקהל. הפסק מונה שני נימוקים לאיסור: האחד, כי היעדרם "גורם עגמת נפש לחלק מן הציבור"; והשני, כי אנשי הקהילה יימנעו מלתרום עוד חפצי קודש יקרי ערך לבית הכנסת אם יחששו שאלה ישמשו ערבון להלוואות של פקידי הקהילה. מעניין לציין כי בית הדין רק אוסר את השימוש העתידי בכלי הקודש כערבון, אך אינו מחייב את פקידי הקהילה להשיב או להחליף את החפצים שכבר נלקחו. בית הדין מטיל "חרם" על כל מי שיפר את הפסק בעתיד; בהקשר זה, חרם שכזה דומה לנידוי, והיה מוציא את המפר מחסות הקהילה. לא היה יכול להיכנס לשום עסקה או קשר אישי עם בני הקהילה, היה מקולל באופן פורמלי, רכושו עלול היה להיות מוחרם, ואפילו יכול היה להיענש בעונשים גופניים. ההכרזה הפומבית על החרם הייתה הכרחית לצורך אכיפתו, וככל הנראה הייתה יעילה מאוד. הפסק נזכר כאילו הוצא בשמו של אברהם מימוני, בנו של הרמב"ם המפורסם, ומכנה אותו "אדוננו, נגידנו". הנגיד תפקד כראש הדתי והמשפטי של הקהילה היהודית במצרים, והיה השופט העליון בענייני פלילים ואזרחות. בדומה לאביו, שאותו ירש כנגיד, היה אברהם תלמיד חכם ורופא, ואף טיפל בח'ליף אל-כאמל. (המידע מבוסס על מאמרו של דוד וורנר אמראם, "צו של בית דין יהודי-מצרי מן המאה השלוש-עשרה", שהתפרסם ביולי 1901 בכתב העת המשפטי The Green Bag, וכולל גם תרגום מלא מאת פרופ' ריצ'רד גוטהייל מאוניברסיטת קולומביה, לצד ניתוח נוסף.)

פנקס בית דין מפוסטאט. הדפים הגבוהים חריגים לפנקסי בית דין. הפנקס כולל 7 רשומות ומתוארך לשנת 1532 למניין השטרות, כלומר 1220/21 לספירה. נראה שהסופר סבל מדיסלקציה קלה (למשל, כותב פאדִיה במקום פאאִדה, וצַ'מאן במקום צ'אמין). (1) שותפות בחנות בין [...] פֻתוּח לסֻלַימאן. (2) חוזה חכירה. הנכס: טַבַּקַת אל-בֻּרג' (המתייחס למגדל? או לשובך יונים?). התקופה: 10 שנים. המחכיר: בו אל-פרג' אבן אל-אַבְּזָארי. החוכר: בו אל-עלאא אל-צַבַּאע'. דמי השכירות: 12 דירהם לחודש. (3) עוסק במַכַּארִם בן בו אל-רִצ'א. הפרטים קשים לפענוח; מעורבים בית, ירושה ומכר. רשומה זו חתומה: חלפון בן סעיד הכהן; עזראהל(??) בן יפת המלמד. (4) קשה לקריאה ומחוקה. אולי עוסקת בתשלום חלקי של חוב. (5) שידוכין. החתן: בו אל-[...]. הכלה: מֻדַלַּלַה בת מֻפַצַ'ל אל-צאאִע' (הצורף). דמי המוחר המאוחר (מֻאַח'ח'ר) הם 50 דינר. רשומה זו חלקית ומחוקה. (6) שטר חוב. אבו אל-עלאא ואסמאעיל, חוכר המסים של מִנְיַת עַ'מְר, מודים כי הם חייבים לבו נצר, גיסו של סַיִּידְנא (כנראה אברהם בן הרמב"ם), 773.5 דירהם. הם יפרעו את החוב במשך 4 חודשים. כפי הנראה ישלמו (הפועל המשמש הוא נק"ד, "לבחון") את 73.5 הדירהם עכשיו, כדי להותיר סכום עגול. אליהו (בן זכריה) ויחיאל (בן אליקים) היו הדיינים הנוכחים. (7) רשומה זו נדונה ותורגמה בידי משה יגור: בשולי הדף מופיעה פסקה על לידת מַמזרת (בת שיוחסה פגום על פי ההלכה הרבנית). פסקה נוספת, בכיוון ניצב, מבהירה את הסיבה למעמדה המשפטי של הנולדת, ומזכירה את המרת דתה של אמה. בכך משמש המסמך דוגמה לחלק מהבעיות החברתיות והמשפטיות שיכלו לצמוח מנישואיה של מומרת יהודייה. יתרה מזאת, המסמך רומז על קשרים מתמשכים בין מומרים לקהילתם לשעבר, לנוכח האפשרות שהבת ה"ממזרת" תבחר לשמור על מקומה בקהילה היהודית. תרגום: נולדה בת ל"בן הידוע" (אבן יַעְלַמוּ?) מבִּנְת טֻוַיְר אל-עַשַאא, והיא ממזרת. [המקרה אירע] בשנת 1532 [למניין השטרות, המקבילה ל-616–617 להג'רה / 1220–1221 לספירה]. [והיא ממזרת] מפני שאמה המירה את דתה בעוד היא נשואה לאפרים אל-דַמִירי, והוא לא כתב לה גט, והיא נישאה לבו עלי "בן הידוע" בבית דין מוסלמי [כלומר "בדין של גויים"]. באשר לשם המוזר טֻוַיְר אל-עַשַאא, אולי במשמעות "עש/פרפר של ערב", ראו את אותו שם בשני מסמכים אחרים משנים סמוכות ובכרטיס האינדקס של גויטיין (#19543), שם הוא תוהה אם אין מדובר במקצוע הקשור לארוחת הערב — אולם ברור מהופעת אותו שם עצמו בשלושה מסמכים בלתי-תלויים כי טֻוַיְר הוא חלק מן השם עצמו.

מכתב מאת דיין, ככל הנראה מפוסטאט או קהיר, אל חזן ותלמיד חכם השוהה במטרייה או בסביבתה. בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה ה-13 או המאה ה-14, על סמך מספר גורמים — בהם הביטוי "ראש ישיבתה שלתורה" המתייחס לנגיד שנפטר; כתב היד והמתכונת המזכירים את מסמכי הנגידים המאוחרים מבית הרמב"ם (ייתכן אף שאחד מהם הוא הכותב, עוד לפני שהתמנה לנגיד?); והתואר "מלך אלאמראא", שהיה נפוץ בתקופה הממלוכית ונדיר או בלתי נמצא לפניה. אותו כתב יד ואותה עלאמה ("בייי בטחתי") כמו במסמך נוסף. השולח מבקש התערבות לטובת סאלם, חוכר המסים (צ'אמן) של מטרייה. סאלם זה רכש את זכויות חכירת המסים תמורת 40 דרהם נֻקרה מצ'אמן אחר בשם נאצר אלג'זאר (הקצב). אדם בשם מכארם בן מנצור אלסמאך (מוכר הדגים) הציע מחיר גבוה יותר, 60 דרהם נֻקרה עבור החוזה, ובכך הפר הן את שבועתו החמורה של עצמו והן את פסיקתו של הנגיד הקודם, שלפיה אסור ליהודי לפגוע בפרנסתו או במחייתו של יהודי אחר באופן זה. לפיכך הטיל השולח חרם נידוי על מכארם, בהתאם לפסיקת הנגיד. עתה מאיים מכארם לפנות אל נאצר ולחשוף בפניו שהקהילה היהודית הענישה אותו על שהציע מחיר גבוה יותר על חוזה של סאלם, דבר שעלול לגרום בעיות לקהילה היהודית אם ייוודע. הנמען מתבקש אפוא להקדים ולפנות אל נאצר ולספר לו סיפור (כפי הנראה אמיתי רק בחלקו), שלפיו מכארם הוחרם בעצם משום שסירב לפרוע חוב שחב לסאלם, וכי מכארם הציע מחיר גבוה יותר על חוזה חכירת המסים של סאלם רק בשל הסכסוך ביניהם בעניין החוב הזה. בצדו האחורי שימוש משני לרישומי חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות.

דף מתוך כרך שו"ת בכתב ידו של יוסף בן שמואל בן סעדיה הלוי (לערך 1181–1209). השאלה הראשונה עוסקת באלמנה ובשלושת ילדיה הגרים בחצי דאר (בית) שהיה הנכס היחיד שהותיר אחריו בעלה המנוח. המנוח היה חייב שמונה דינרים לבעל חוב, ואילו שווי הנכס הוא שבעה דינרים בלבד. בני המשפחה מכרו את הנכס כדי להתפרנס, אם כי נראה שעודם מתגוררים בו. השאלה היא האם רשאי בעל החוב לתבוע את הנכס מחמת החוב המגיע לו. התשובה היא שיוכל לעשות זאת רק לאחר שהיתומים יגיעו לבגרות, אך לא כל עוד הם קטינים. מובאת הפניה לערכין כב ע"א. השאלה השנייה מתארת היבט משפטי אחר של אותו מקרה עצמו: האלמנה איבדה את כתובתה. השאלה היא האם יש לה זכות תביעה כלשהי על הנכס מכוח כתובתה האבודה (שבה היה אמור להיות מצוין סכום העיקר ותוספת הכתובה המגיעים לה). התשובה היא שאין באפשרותה לתבוע דבר מכוח זכויות כתובתה בלא שתציג את שטר הכתובה המקורי, תקיימהו בבית הדין, ותישבע שבועת אלמנה. השאלה השלישית עוסקת באדם שרכש מוסלמים ספר מקרא (מצחף כתיב) מתוך השלל והביזה (נוהבה) של פוסטאט (ככל הנראה התייחסות לאירועי שנת 1168). הוא מצא כתוב בו שהספר שייך להקדש. הלה שרוי במצוקה כלכלית בשל חובות הג'זיה (מס הגולגולת) ומבקש למכרו. השאלה היא האם יש בידו רשות למכרו או למשכנו. ראו תשובה דומה מאת הרמב"ם (מהדורת בלאו, סימן רט). חלק מן המידע מבוסס על מהדורת מ"ע פרידמן. יש לציין כי הקטע הסמוך הוא דף נוסף מדיון ספרותי-הלכתי בכתב ידו של אותו סופר, אך אינו קשור ישירות לקטע זה.

מכתב פגום מאוד מאת משה בן לוי הלוי, כנראה מקליוב, אל בן משפחה — קרוב לוודאי אביו בפוסטאט. הכותב שלח סכום כסף עם נושא המכתב, ומוסר הוראות מפורטות ביותר לגבי התרופות שיש לקנות בו, ובכלל זה מאיזו חנות ומאיזה רוכל — למשל גרגרי רימון מן המחלה ותרכובת של ריבס וברבריס. בצד השני (verso) הוא מבקש מבני משפחתו לשלוח לו דבר־מה הקשור ב"ר' משה". ייתכן שמדובר בשאלה הלכתית (פתווא) שהוא שלח כדי שהרמב"ם ישיב עליה (כמו למשל מסמך אחר בכתב ידו), אך אפשר גם שהכוונה לאדם אחר ושמו ר' משה. עוד הוא מזכיר אדם בשם אסמאעיל מן המחלה, המכונה אבן אלמעלם. בסוף המכתב הוא מבקש מן הנמען לנהוג באסמאעיל זה בטוב לב, מאחר שהוא עני וזר ומבני משפחה טובה. לאסמאעיל מחברת המוחבאת אצל אדם בשם אבן אל־[נמחק], והנמען מתבקש להשיג אותה ולאתר בה את הפרקים העוסקים באהבה (לחשי אהבה?). לאחר מכן על הנמען "לעשותם" לכמה נשים במשפחת דודו של משה מצד אביו (כלומר אחיו של הנמען המשוער), ובהן אשת הדוד, אִמהּ, ובתה של אותה אם (אולי אשתו של משה?). הקריאה אינה ודאית, אך מתוך מכתבים אחרים של משה ששרדו עולה תמונה של יחסים מורכבים לעיתים בינו לבין אשתו וכן של בעיות בית במשפחת דודו מצד אביו. ייתכן שמדובר בניסיון יוצא דופן להשכין שלום במשפחה (או לעורר את חשק אשתו אליו).

מסמך משפטי. תיארוך: ככל הנראה סביב 1185 לספירה. זהו המסמך היחיד הידוע המזכיר את המג'לס של הרמב"ם. מדובר בטיוטת הצהרה (תקראר) שהיתה אמורה להיחתם על ידי הרמב"ם, הדיינים והזקנים, ולפיה אברהם בן יחיא הלוי, המכונה אלנג'יב, יקבל את תשלום מס הגולגולת שלו (ג'זיה) בסכום של 1 2/3 דינרים מתוך ההכנסות של דמי השכירות של "גוש" בניינים (רבע) שהיה הקדש המיועד לעניים. כך ישולם מס הגולגולת של אברהם מהכנסות הקודש, לא כצדקה, אלא כפיצוי על שכר טרחה שעליו ויתר בעבר עבור פיקוחו על תיקונים בפונדק (פנדק). הטקסט מדגיש את התועלת הרבה שתצמח מהמשך נוכחותו בעבודות תיקון מסוג זה. תשלום זה היה אמור לבוא במקום משכורת יומית של חצי דרהם שאלנג'יב היה זכאי לה בעבור פיקוחו על בניית הפונדק ('מלון' או חאן לשיירות), אשר הוקם בידי אבו עמראן בחיר הכהנים — מן הסתם אף הוא מבנה ציבורי. תגמול של חצי דרהם זה שולם בדרך כלל מתוך שכר יומי של שני דרהם שקיבל הוכיל (Wakīl), הוא מנהל המבנה. ההצהרה אינה חתומה, אולי משום שהרמב"ם התנגד להסכם מעורפל שכזה הנוגע להוצאת כספים שיועדו לעניים. (המידע מהערות גויטיין ומגיל.) בצד האחורי (verso) שש שורות של חרוזים בכתב ערבי.

קטע של מכתב רשמי (החלק השמאלי העליון). בכתב ערבי. לאחר הבסמלה נקרא: ʾaṭāla llāh baqāhā wa-ʾadāma taʾyīdahā wa-ʿalāhā (שורה 2), ʿārafahu bi-mā li-l-ḥadra al-sāmiyya al-ʾaǧalliyya al-raʾīsiyya (שורה 3), ʿalā al-ḥadrat al-mawlā al-ʾaǧall waladihā (שורה 5), taḥmīl (או: bi-jamīl) al-raʾy al-šarīf, ǧaʿala llāh al-riyasa ʿalā al-ṭāʾiʿīn (שורה 6), ʾinnī iǧtmaʿtu bi-ḥadrat mawlāya al-šayḫ al-ʾaǧall (שורה 7). בשורה 12 מוזכר דבר־מה ש"ראוי לתוספת" (istaḥaqqa או astaḥiqqu l-ziyāda) — ייתכן שהשולח מבקש העלאה בשכר. בשורה 14 מוזכרת mukātaba ʾilā al-ḥadra al-ʾaǧalliyya al-raʾīsiyya. (המידע מנעים ונתיגם.) האזכור של הנשיאות בשורה 7 נראה כתודה לאיש מעלה על שהעניק לכותב את "הנשיאות על שתי הכתות" (הרבנים והקראים?). המסמך נעשה בו שימוש משני לפיוט עברי, אולי בכתב ידו של יהודה בן טוביהו (פעיל בערך 1170–1220). אם הזיהוי נכון, הנשיאות הנזכרת במסמך זה עשויה להיות קשורה לרבי משה בן מימון, לשר שלום הלוי, או לרבי אברהם בן הרמב"ם.

מכתב/עצומה מאדם בשם יצחק אל הנגיד דוד הראשון בן הרמב"ם. בערבית-יהודית. מתוארך: י' בסיוון ד'תתקצ"ט לבריאת העולם, היינו 1239 לסה"נ. (מישהו, אולי אלקן נתן אדלר, רשם בטעות על כתב היד "1339".) המכתב מדווח על אדם שהגיע מאלכסנדריה וטען כי יש לו דין ודברים עם אשתו, וכי תבע את אשתו בהסתמך על תשובות של רבי יוסף (?) כדי שתתגרש ללא תשלום כתובה. הפסק התבסס על הרעיון שמכיוון שאין לה וסת, היא אסורה על בעלה וצריכה להתגרש ללא כתובה. ואולם יצחק, שכפי הנראה היה הדיין המקומי, פסק על פי שיטת הרמב"ם (בהלכות אישות כ"ה, י"ג) שדין זה חל על אישה שהייתה במצב כזה מתחילת הנישואין, אך אם הדבר אירע לאחר הנישואין חייב הבעל לשלם לה את כתובתה (נסתחפה שדהו). כששמע הבעל את הפסק רצה לשוב ולחיות עמה כאיש ואשתו, אך נמנע ממנו הדבר בגלל תנאי שהיה כתוב בכתובתו לפיו לא יישא [ככל הנראה: אישה אחרת מבלי] לשלם לה את המאוחר שלה, אפילו אם היא זו שביקשה להתגרש. בהמשך הטקסט נראה שמועלית טענה כי היה כאן קניין בטעות.

מכתב/עצומה. טיוטה. מאת אבו עלי בן אבו אלעז' אל רבי אברהם בן הרמב"ם, הנושא את התואר "נגיד" (לאחר 1213). ברקטו מופיעים שני ניסיונות לאותו מכתב, ואפשר לראות את הכותב מתלבט ומגבש את הניסוח הטוב ביותר. הפרוזה מורכבת ולעיתים קרובות מחורזת ("הסיבה ל[איזושהי תקלה] היתה החובות (אלדיון) ולא השיגעון (אלג'נון)"). בשורה 13 הכותב מגיע לעיקר: הוא מבקש סליחה על דבר מה, ומבקש "חיזוק לבו" (אג'באר קלב אלממלוך) ומשהו ש"ינחם" את הכותב (יסלוה) לאור מה שאיבד — ביטויים אופייניים בהקשר של אבל ומכתבי תנחומים, אך ייתכן בהחלט שמדובר פשוט בבקשה לכסף. בוורסו מופיעה טיוטה של מכתב בכתב ערבי אל "אחי" — כלומר לא אותו מכתב. רק הפתיחה הפורמולית השתמרה. בוורסו מופיעה גם רשימת שמות בערבית-יהודית: אבן אלעודי אבו אלחסן ואחיו אבו אלפצ'ל ואבו אלעז', וסבו אבו אלרצ'א. כמו כן אבו אלמג'ד בן הבת אללה.

שאלה משפטית המופנית לרבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). בערבית-יהודית. עניינה של השאלה בקבוצת אנשים החולקים חדר אחסון תת-קרקעי(?) של חיטה בחצר אחת; חלקם אחסנו כמויות קטנות יותר וחלקם כמויות גדולות יותר. אחד מהם מתגורר באותו בית. או אז "התנפל" נציג שלטוני על רוב הבתים בעיר ודרש את מלאי היבול "לשם חיזוק הארצות". (בתחילת הקטע הזה מופיע ביטוי סבוך: הנציג מכונה לכאורה "בליל", שעשוי להיות בֻּלַיְל — צורת הקטנה של בִּלאל; ייתכן באופן רחוק ש"בליל חמס" מציין את "הספוג חמס/עושק"; וייתכן גם שמדובר במשחק מילים או בכינוי מוצפן ל"בעל המס", גובה המס, והשואל לא רצה להציב את הביטוי הזה במפורש במסמך.) מסתבר שהאיש שגר באותו בית מסר חלק מהחיטה, וכעת מתעוררת שאלה משפטית כיצד יש לחלק את ההפסדים בין השותפים.

קטע מכתב (חציו התחתון) בערבית-יהודית, ממוען לאישיות חשובה (אולי רבי אברהם בן הרמב"ם). מתוארך לעשור האמצעי של חודש אלול שנת 1541 למניין השטרות = אוגוסט 1230 לספירה. המכתב נפתח באזכור של החֻשָּׁאר (גובי מס הגולגולת) של אלכסנדריה ושל אדם מסוים שביקשו לכלוא. מוזכרת קהילתה המכובדת של בלביס. נראה שמדובר במכתב המלצה עבור איש נזקק. בצד ה-verso: רשימת שמות, ובהם אבן אל-לבּאן אבו סעד; אל-רייס אבו אל-רצ'א אבן אל-שלישי ובנו; אל-רייס אבו מנצור ודוד ונתנאל ויעקב. כן מופיעים שרבוטים שונים בכתב עברי, ערבי-יהודי וערבי. ראוי לציין במיוחד ששרבוטים אלה כוללים את חמש קטגוריות פסיקות השריעה (אחכּאם), אך בערבית-יהודית: מפרוצ' (חובה); מנהי ענה (אסור); מכרוה (לא רצוי); מסתחבּ (מומלץ); מבּאח (מותר/נייטרלי).

מכתב מיהודה אבן אלעמאני באלכסנדריה אל אליהו הדיין בפוסטאט, בערבית-יהודית. מתוארך: כ"ג בניסן 1532 לשטרות, היינו 1221 לספירה. המכתב נפתח בפתיחה ארוכה ובה ביטויי געגוע ודברי נימוסין. הכותב מבקש מהנמען להעביר שאלה הלכתית (פתווא) לרבי אברהם בן הרמב"ם. יהודה מדווח על מות הילאל בן ת'אבת בן מניר, אחיו של החזן בו אלמג'ד (מאיר בן יכין). "[הילאל] שכב לישון בערב ולא התעורר בבוקר. זה היה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום עצמו; הוא הותיר אחריו נער מצוין בן שש-עשרה, הלומד אצלי" (בתרגום גויטיין). קיימים פוטוסטטים ומהדורה בעיזבונו של גויטיין (טרם הועלו).

רשימת ספרים בערבית-יהודית ובכתב ערבי, עם חפיפה מסוימת בין שני החלקים. אולי מספרייתו האישית של רבי אברהם בן הרמב"ם? אלה רק כמה מהם: אלאדויה של [...] (על תרופות); אלמיאמר ('ספר ההמיות'); מנאפע אלאעד'ה; המקאמות של אלחרירי; [הטיפולים של גלנוס ל]גלוקון; שרח אלעקאר מאת אבן גנאח; ניהאיה אלאקדאם מאת אלשהרסטאני (על תיאולוגיית כלאם); שרח אלח'טאבה (על נאום); אלחמאיאת ואלבוחראן (על חומות ומשברים); אלתיסיר מאת אבן זוהר; אלכאפי פי אלטב; תדביר אלצחה (על משטר); אלמעיאר [פי אלעלם] מאת אלע'זאלי (על לוגיקה); יצחק בן עמראן 'על הראש'.

מכתב מנתנאל ב' חלפון למשה מימון. ביהודית-ערבית. תאריך: א' ניסן 1485 לשטרות = 1174 לספירה. מתאר את מצוקתו של נושא המכתב ישועה ומבקש צדקה בעדו. משבח את נדיבות הרמב"ם ומתפלל שה' יהפוך אותו ל'מַלְג'ַא' לְכֻלּ מַלְהוּף וְסַתְר לְכֻלּ מַכְשׁוּף...'. נערך אצל ישראל לוי, Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 69 (1925), עמ' 375-377; השווה Med. Soc., כרך 2, עמ' 498, נספח ג' 82a (1174). מידע חלקי מאת כהן, 'עוני וצדקה', עמ' 43. השולח כנראה זהה לשולח T-S NS J384 + T-S AS 151.33, מכתב קודם יותר.

רקטו: מכתב אל אלעזר החסיד תפארת החסידים, בערבית-יהודית. תיארוך: המאה ה-13. כתב היד כולל אלפי"ן בסגנון אנדלוסי, וחלק מהמילים דומות כמעט לכתב ידו של הרמב"ם. ייתכן שמדובר בטיוטה. נזכר בו עניין 'חברינו שבדירה הקטנה' (אלקויעה), ומוסבר מדוע דבר מה אינו אפשרי (ומאנע ד'לך מן וג'הין — "והמונע לכך משני פנים"). נראה שהמכתב נקטע באמצע משפט, ושתי השורות האחרונות כתובות ביד אחרת. ורסו: מכתב נוסף בערבית-יהודית, ככל הנראה ביד שונה. זוהי טיוטה של מכתב בקשה לעזרה או צדקה. (חלק מהמידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

קטע (חלקו העליון) של מכתב בערבית-יהודית הממוען לרבי אברהם בן הרמב"ם מאת אלמהד'ב הכהן בן מנצור (או מריות?) הכהן. מתוך גוף המכתב שנותר, מתאר אלמהד'ב את מצוקתו בשל המס (אלמס) שהוא חב. בצד האחורי מצוי גם קטע ממכתב נוסף (אולי תוספת בסוף — postscript?) הכולל ברכות לאליה השר; כמו כן השתמרה הכתובת "למסור לאליה הדיין", המפוצלת לשני חלקים בעקבות האופן שבו הנייר הודבק ונקרע בעת פתיחתו. רבי אברהם בן הרמב"ם מכונה במכתב בתואר "נגיד", ולכן יש לתארך את המסמך לסביבות השנים 1213–1237 לסה"נ.

מכתב מאב, ככל הנראה בפוסטאט, אל בנו אסחאק בן סעיד, ככל הנראה בריף. בערבית-יהודית. תיארוך: כנראה המאה ה-14. כתב היד דומה במידה רבה, אם לא זהה, לזה של הסופר של יהושע בן הרמב"ם. הכותב שמע שאסחאק חלה שוב במחלתו: "חלית באותה מחלה שחלית בה בפוסטאט". הכותב נתון במצוקה לנוכח הבשורה ומבקש מאסחאק לשוב מיד אל משפחתו, והם יביאוהו אל הרופאים (אלחכמאא'). אלמלא חולשתם שלהם (ולולא אנא קליל אל-[נהצ'ה או דומה]), היו באים בעצמם לאסוף אותו. המכתב מסתיים במילים: "[בוא] מיד. אל תזלזל בחייך".

מסמך מסתורי. ייתכן שמדובר במקורו במכתב — נראית בו כתובת ובה מוזכרים אבו אלמג'ד ויצחק(?) בן שמואל. באותו צד של הדף חתם שלמה בן אליהו את שמו מספר פעמים והעתיק את פתיחתה של כתובה (תחת רשותו של רבי אברהם בן הרמב"ם, שכיהן בשנים 1205–1237) בדפוס זיגזג חריג. נוספים על כך טיוטות של טקסטים ספרותיים. בצד השני של הדף מופיע טקסט מקראי בכתיבה קליגרפית. ניכרים על הדף סימנים לכך שבשלב כלשהו שולב בכריכת ספר — שרידי דבק בצד אחד ודפוסי דהיית צבע אופייניים.

קטע משאילתה כפולה שהוצגה בפני רבי אברהם בן הרמב"ם (הנגיד), ובה שתי שאלות הלכתיות: (1) אודות אדם המחזיק שפחה — לא לצורכי שירות — אף שהוא נשוי ואב לילדים. (2) אודות אדם שגרם לשפחה נוצרייה לקבל עליה את היהדות, אך חי עמה ללא נישואין. נראה שמדובר בנוסח נוסף של אותן שתי שאלות המופיעות במסמך מקביל. רבי אברהם בן הרמב"ם כיהן כראיס אל-יהוד בין השנים 1205–1237 לסה"נ, ונשא גם את התואר נגיד החל משנת 1213 לסה"נ. המידע מבוסס על כרטסת גויטיין.

רקטו: איגרת חוזרת בשמו של רבי משה בן מימון אל קהילות מצרים (בקירוב 1168–1204 לספירה). בצד הרקטו השתמרה רק פתיחה רהוטה ומליצית. בצד הוורסו מופיע שמו של רבי משה בן מימון, ונשמרה הכותרת המופנית אל נכבדי דמירה, ג'וג'ר, סמנוד, דמסיס וסנבאט. כמו כן מופיעה בוורסו, בכיוון הפוך (180 מעלות), הערה בערבית-יהודית הנוגעת לסיפור יעקב ולאה. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.) קיימים שלושה עותקים נוספים של אותה איגרת עצמה במקבץ הגניזה.

שטר כתובה, קטע. מקום: קהיר. תאריך: 1310–1355, על פי סעיף הרשות שמזכיר את הנגיד יהושע (בן אברהם השני בן הרמב"ם). הכלה: סת אלכרם בת מנשה. תשלום הנישואין אינו ידוע. פריטי הנדוניה שנשתמרו בקטע זה מוערכים בלמעלה מ-65 דינרים. חתומים על השטר: משה בן אלעזר המלמד ומנחם בן מבורך הכהן. בנוסף יש אישור קיום החתום בידי יצחק בן נתנאל הלוי ואהרן בן מנחם הכהן. מופיע גם השם [...] בן חלפון הלוי. לפרטים נוספים ראו את כרטיסיית גויטיין.

מכתב משופט אל רבי אברהם בן הרמב"ם, ובו דיווח על מקרה שהובא בפניו באדר א' של שנת 1529 למניין שטרות (היא שנת 1218 לספירה). המכתב מכיל כ-32 שורות, מחוקות בחלקן אך ברובן עדיין קריאות. בתחתית המסמך נוספו 6 שורות של תשובה בכתב ידו של אברהם עצמו (אוטוגרף), אך רובן קרועות או מחוקות. בין הנזכרים במכתב: אסמאעיל בן מעאלי ואבו אלחסן הלוי, וכן נזכרת שיבתו הראשונה של אדם כלשהו מארץ לבנט. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

רשימת תורמים. תיארוך: מתקופת הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (1205–1237). ארבעה עמודים של שמות, זהים ברובם לאלה המופיעים ברשימות בנות התקופה, עם תרומות בסכומים של 1/4, 1/2, 1, 1 1/2, 1 3/4 ו-2 (דרהמים?). אחדים מן התורמים נותנים יחד עם פועלי בתי המלאכה שלהם: אבן אלשאער (בן המשורר, שם משפחה) וצֻנַّאעֻה, סעיד וצֻנַّאעֻה. בסך הכול ניתן לקרוא כ-214 שמות. ה"רצוי" מופיע כאן שוב, ששי בטור הראשון, אך עם הסכום הגבוה ביותר.

שבר גדול המכיל סוגים רבים של רשימות. סעיף אחד מכיל רשימת שמות בכתב עברי, הנראית בראשה 'קראיין'. מתחת ישנה התייחסות למסכת עדויות עם פירושו של 'הנשר הגדול' הרמב"ם. מתחת לכך ישנה דיון הלכתי. השבר מכיל גם תרגילי כתיבה לאלפבית הערבי ולספרות ערביות מערביות. הוורסו מכיל חשבונות נוספים בשוליים. הטקסט הראשי בוורסו הוא תמצית של עקרונות הרמב"ם לסדר טהרות. רשימות נוספות כוללות את השמות משה קולון ושמואל עמאני.

מכתב שכנראה ממוען לרבי אברהם בן הרמב"ם — "[בן] אדוננו ורבנו משה הרב הגדול (ז"ל)". בערבית-יהודית. המכתב נכתב על מסמך מדינתי ממוחזר בכתב ערבי, שממנו השתמרו ראשי שלוש שורות. החלק השמור של המכתב מרמז כי מדובר במכתב תנחומים לרגל מותו של אלצאדק אלחסיד אלשיח' [...] (אולי אדם הקשור לצד החסידי של משפחת הרמב"ם). בצד השני (ורסו) מופיעים ניסיונות קולמוס ורישומים מפוזרים (או אולי חשבונות מבולגנים?) בכתב ערבי.

מכתב מיחזקאל בן שמואל אל נמען לא ידוע. בערבית-יהודית. הכותב מדווח כי סת ענבר חולה מאוד, ופיתחה דמיון שווא (תח'יול פאסד) בנוגע לנמען, היינו שגם הוא בוודאי חולה. יחזקאל מבקש ממנו לחזור או להשיב במהרה בידיעות על מצב בריאותו כדי להקל על סבלה. כמו כן הוא מבקש שהנמען יברר עם אבו אלמג'ד בנו של הדיין האם אבו אלעז הותיר אצלו את עותק הכותב של הפירוש על המשנה (של הרמב"ם?), ואם כן — שישיג אותו ויחזירו אליו.

תיאורי תכולת אוסף ספרים בשני כתבי יד שונים: הראשון, מסודר יותר, מזכיר יהודה ב' יחיא וטקסט ה'תאג'' ובראשית רבה והתורה וחמש המגילות ובאר היטב וגמרא חולין והלכות שחיטה. הבלוק השני בכתב יד גולמי קשה יותר לקריאה, מזכיר: עין יעקב, פסיקתא הנשיא הגדול, חומש הגדול ורב אלפס ו'שלושה קטעים מהרמב"ם'. חותם 'אני מנ[ח?]ם ב' יהודה אל-מוג'הד (?)'. ככל הנראה מאוחר, לפחות מהמאה ה-16.

מכתב רשמי ביהודית-ערבית. ממשרד אחד מנגידי משפחת הרמב"ם המאוחרים, מופנה ל'קהילה'. בראשו 'אמת' עם זנב ארוך החוצה את הטקסט הראשי. קאצ'י המפקח על פיקוח השוק (חסבה) בקהיר החדשה הודיע לשולח שהקהילה חייבת לגייס סכום כסף גדול. השולח מדגיש שהקאצ'י/מוחתסב הוא בעל ברית של הקהילה היהודית וניסה להתערב, אך לא היה מה לעשות, וכסף זה חייב לגייס מיד.