חמורים במסמכי הגניזה

מכתב מאלכסנדריה לפוסטאט בערבית-יהודית. שריד: רק החצי התחתון של המסמך. תיארוך: המכתב מזכיר אנשים שנתפסו לעבודות כפייה לשם חפירת תעלה סביב העיר. גויטיין ופרנקל הציעו שניהם כי האזכור הזה מאפשר לתארך את המסמך לשנת 1219 לסה"נ, בתקופת מסע הצלב החמישי. הצלבנים צרו על דמיאט ממאי 1218 ועד נובמבר 1219, אז כבשו אותה לבסוף. ככל הנראה, התושבים חששו שאלכסנדריה תהיה היעד הבא (ראו גם מכתב נוסף מאלכסנדריה מ-21 באוקטובר 1219). המכתב מדווח על מצב העיר: "העיר במצב חמור בשל חפירת התעלה. העיר סגורה ומסוגרת, ועבודת כפייה מוטלת על האוכלוסייה." בהמשך מוסר הכותב דיווח מפורט על מצבה הרפואי וטיפולה של אישה שנפצעה בתאונה שאינה קשורה למלחמה, דן בכמה שליחויות קטנות, ואחר כך בעניין משפחתי חשוב, ומסיים בדרישות שלום לכחמישה-עשר אנשים לפחות. בסוף המכתב נוספו שתי הוספות (פוסט-סקריפטום): "באשר לאבו אלעלא — בהגיעי מצאתי את העיר סגורה ומסוגרת; שום זכר לא יכול היה להופיע ברחובות, שכן היה נלקח [לחפירת] התעלה. לכן לא יכולתי להיפגש עמו. ובאשר למלחפה [שמיכה המשמשת גם כבגד עליון], השווקים סגורים ואיש אינו מוכר וקונה. אני מספר לך זאת כדי שלא תחשוב שאני מזניח את ענייניך." על אודות הפציעה של יֻמן: "בשובי הביתה מצאתי את יֻמן — שהדלת נפלה עליה — במצב חמור. היא חולה כבר ארבעים יום. באותה עת הייתה במצב טומאה ונשארה כך, וכך כל בני הבית נטמאו עמה. רק האל יודע מה מצבה; היא בוכה כל כך עד שאני שוכח את צרותיי שלי. ועם זאת, אם ירצה האל, סיכוייה להחלמה טובים. רגלה נתונה בתיבה (תאבות) שהוכנה במיוחד עבורה. רופא נוצרי (ערל) מטפל בה, ונאמר לי שלא לקח כל תשלום עבור הטיפול. הוא היה אז עסוק בטיפול בפצועים (אלמג'אריח). לא מצאתי בבית שום תחבושת (או מלאן/משחה) מסיבי דקל (מרהם אלנכ'לי) ולא יכולתי להזיזה, שכן אינה יכולה לקום או לשבת; היא מתכופפת מעט קדימה בלבד (קד אתג'הת קליל). כף רגלה ושוקה נפוחות (מנפוח')." המידע והתרגומים על פי גויטיין. משחת הדקל הזו מומלצת לטיפול בפצעים ומורסות בספרות הרפואית של ימי הביניים — חיפוש פשוט במונח مرهم نخلي יוביל לאזכוריו בכתביהם של האנדלוסים אחמד בן עיסא אלהאשמי (נפטר 1077) ואבן זֻהר (נפטר 1162). אצל אבן זֻהר, סמיכותה דומה לזו של דבש, וטובלים בה חוטים לפני שמשתמשים בהם לסילוק נוזלים מן הפצע. ייתכן אפוא שמדובר בחומר המופק מן הפרי עצמו, ולא מסיבי הדקל. פתרון אפשרי לעניין זה אולי מצוי במסמך נוסף שיש בו מתכון אפשרי ל"מרהם נכ'לי". יש לציין כי המילה "אתג'ה" בהקשר של פציעה או מחלה מתפרשת לרוב במשמעות "השתפר" (ולא "התכופף"), וחולים מתוארים לעיתים קרובות כמי ש"השתפרו מעט" אף אם הם עדיין במצב קריטי. כתב היד של המכתב דומה לזה של מסמך אחר שנכתב בידי דיין מאלכסנדריה.

מכתב מאת הרופא המצרי עפיף בן עזרא, השוהה בעזה (לאחר שנעצר שם בדרכו מקהיר לצפת), אל שמואל בן יקותיאל אלאמשאטי בקהיר. כתוב בערבית-יהודית עם פתיחה בעברית. תיארוך: ראשית המאה השש-עשרה. המכתב הוא קריאה נואשת לעזרה. עפיף מדווח כי מכתבו של שמואל הגיע ונקרא בקול בפני קהילת עזה, שהתפללה לשלומו (שו' 19–22 בצד הפנים). בהמשך הוא מתאר בפירוט את התחלואים הפוקדים את בני משפחתו (שו' 23 ואילך עד תחילת הצד האחורי), שעליהם כבר כתב במכתבים קודמים מבלי שזכה לתשובה כלשהי. המשפחה שהתה בעיר הנמל שבחוף הים התיכון כבר חודשיים במועד כתיבת המכתב, מעוכבת שם בשל המחלה. הבן היה חולה אנוש: סבל מ"בארדה" (צמרמורות), "סכונה" (אולי קהיון או טמטום חושים) ושטף דם מהאף שכמעט לא נעצר ("רעאף מפרט"). עפיף מספר שמכר הכול, ובכלל זה את בגדיו, לצורך טיפול בנער. אשתו הייתה מרותקת למיטה ("מרמייה"), חסרת יכולת לראות, לשמוע או לדבר — "כאבן המוטלת על הקרקע". שבע פעמים זועק עפיף "אדוני שמואל", ומתחנן לפניו להשיב על מכתב זה, שקדמו לו אחרים שלא נענו. הוא מבטיח שזהו המכתב האחרון, ומבקש מהנמען שלא יאלץ אותו לשלוח עוד אחד, שכן כתיבת מכתב כזה היא ייסורים ומציאת שליח שיוליכו היא משימה כמעט בלתי אפשרית: "השב לי תשובה בטרם לא תהיה לי עוד תשובה ולא צורך במכתב נוסף. אלוהים, אלוהים, אלוהים, נמסתי כשעווה. 'היה לבי כדונג נמס בתוך מעי' (תהלים כב, טו)... איני יכול לכתוב מכתב ולשלחו מבלי שלבי יימס... כל מכתב שאני כותב נכתב מתוך מצוקה גדולה. בקושי אני מוצא עם מי לשלחו, ולבי 'נכרת' (ינקטיע) מרוב טרחה." עפיף דוחה בכעס את הטענה שהוא הביא על עצמו את האסון הזה ("עמל ברוחה") באשמתו (כנראה בהתעלמו מן האזהרה שהמשפחה לא תוכל לעמוד במסע). הוא מדגיש כי עיסוקו ברפואה בצפת (אשר באותה תקופה החלה לתפוס את מקומה כעיר קודש מרכזית) נעשה "לשם שמיים". אין ספק שגם חוסר יכולתו להתפרנס בקהיר היה סיבה נוספת ליציאתו. עפיף מוסיף ומדווח כי ר' פרץ הצדיק נפטר באותו מסע עצמו. מלבד הבקשה המרומזת לסיוע כספי ישיר, מבקש עפיף משמואל לערוב לאחותו בפוסטאט, שאמורה למכור את חלקו של עפיף בנכס משפחתי המכניס שני חצאי דרהם ("מאיידיס") בחודש. עפיף מבקש לשוב לקהיר, אך אין בידו די כסף לשכור חמור. עפיף בן עזרא (המכונה גם יוסף המצרי), יחד עם בן לווייתו ר' פרץ, מופיע גם במסמך נוסף, בשורות 70–94.

מכתב מיחזקאל, ככל הנראה מקלוב, אל אחיו חלפון באלכסנדריה. מתוארך לחודש אייר ד'תת"ק (1140). יחזקאל מתלונן באריכות וברהיטות מסוימת על שלל בעיותיו העסקיות: "אני עשוק, אך מוצג כעושק" (אנא מט'לום פי צורת ט'אלם) — כלומר, מאשימים אותי בדברים שאינם באשמתי. הבעיות הנדונות: עסקת הגבינה שלהם (ראו ח69, ח68, ח64) וההליכים המשפטיים הקשורים אליה, שבהם לא הצליחו הדיינים להגיע להכרעה; סחורות שנעצרו בבית הוכיל, ובהן ביקשו הדיינים שהצדדים יגיעו לפשרה; ותביעה משפטית הנוגעת למכירת בית, שבה הדיינים שוב לא יכלו להכריע — האם לפסוק על פי שיטת רב האי גאון או לפי שיטת ר' יצחק אלפסי? אחד הדיינים מציע ליחזקאל שחלפון היה צריך להשיג חוות דעת הלכתית (פתוא) מאת אבן מיגאש, אשר הייתה מחזקת את עמדתם. המכתב דן גם בסחר בחמורים (שנמכרו ללא ריתמה, שכן אחרת המחיר היה גבוה יותר), ומספר סיפור ארוך על הובלת משי מהכפר בנהא שבדלתא בלוויית חוכר מסים בשם אבו סעד (אולי אותו אדם המופיע 25 שנים לאחר מכן כחוכר מסים לשעבר). אבו סעד זה, הצ'אמן (חוכר המסים), עבד בצוות עם צ'אמן נוסף מקהיר, ולכן לא יכול היה פשוט להתייצב בבנהא כלאחר יד כדי לסייע ליחזקאל להעביר את המשי של אבו זכרי הכהן בחזרה לקלוב (מהלך של שמונה שעות הליכה לפי מפות גוגל). יתרה מזו, שני פקידי מסים — חוכר מסים עמית בדאר אלצנאעה, נקודת המכס המרכזית בכניסה לפוסטאט, והמושד (מונח איובי לגובה המסים בנמלים), אולי הכוונה לזה שעבד בדאר אלצנאעה — "אינם נותנים לו לקחת (אפילו) רטל אחד (של משי) כעמלה (או שוחד?), אלא נאמר לו: 'זה אינו שלך!' החמס פושה." לא ברור אם מדובר כאן בתמונה מפתיעה של חוכר מסים הרואה כעוול את העובדה שהממונים עליו אוסרים עליו לקבל שוחד; הוא משתמש במילה העברית "חמס", שבתקופה זו, לדברי פרידמן, היא מונח טכני לעוול שמטיל השלטון, ואולי הדברים נאמרים מתוך השוואה לתקופה מוקדמת יותר, שבה היה מקובל שגובי המסים יכולים להתעשר באמצעות תשלומי טובין. המכתב מזכיר את מותו של אבו נצר בן אלמנקאר, שהיה בן דודו של אבן יג'ו, בנה של דודתו מצד אמו. כמו כן מוזכר סוחר ההודו אבו עלי בן אלכרניב, המופיע גם בתשובות הרמב"ם. אף ששמות הכותב והנמען אינם מצוינים במפורש, מאחר שלמכתב אין כתובת חיצונית (כנראה נמסר ביד), זיהו אותם גויטיין ופרידמן על בסיס התוכן והפלאוגרפיה.

רקטו: מכתב מרופא בשם אבו זכרי אל עמית בכיר, אבו עלי. אבו זכרי כותב, ככל הנראה מן הריף, ומבקש עצה בנוגע לטיפול בשלושה מטופלים. למטופל הראשון יש כיב בקרנית ("מן הסוג השלישי"), לוקומה דמוית-שיש, ודלקת עיניים חריפה דמית וצהובה-מָרתית. אבו זכרי ניסה הקזת דם וניקוז של הכיב באמצעות לכסניית סיגלית ריחנית, אך ללא הואיל. למטופל השני יש דלקת עיניים חריפה ביותר, דמעת, ופריחה קשקשית עיקשת בעין ("מן הסוג הרביעי"). למטופל השלישי ניקוב בלתי-מוגדר "כמו זה של המטופל שאותו טיפלת". אבו זכרי גם מבקש מאבו עלי שישלח לו תרופת עיניים עשויה עופרת שחורה מן המלאי שלו עצמו, מאחר שכל תרופות העיניים שאביו של אבו עלי שלח לא הועילו. הוא מזמין את אבו עלי לבלות אצלו זמן-מה מחוץ לבירה, ושולח דרישות שלום לאמו של הנמען, לאביו ולאבו אלחסן. בוורסו: אבו עלי משיב לשאלותיו של אבו זכרי, וכותב במרווחים סביב שלוש שורות של כתב דיוואני ערבי גדול. החלק העליון של הדף פגום. אבו עלי קובע כי מדובר במצבים חמורים מאוד. באשר למטופל הראשון, אבו עלי ממליץ על שימוש ב"לבן" (תרופת עיניים), על מריחה הדרגתית וזהירה של לבונה לניקוי הכיב, ולאחר מכן על בליעת אבקה מן ה"שנג" השטוף (Cytinus hypocistis לפי אפרים לב, המסתמך על עיסא בק), ואחר כך על מתן שלוש אונקיות, בוקר וערב, של משקה סיגלית ושושנת מים או משקה דובדבן. על המטופל להימנע משינה בשעות היום. אבו עלי ממליץ שאבו זכרי יביא אליו את המטופל כדי שיוכל לבחון אותו בעצמו. באשר למטופל השני, אבו עלי אומר כי הריפוי משתנה לפי השאלה האם דלקת העיניים פשוטה או מורכבת. אבו זכרי אינו רשאי להזניח את הפריחה הקשקשית, שכן שימוש מופרז בשמן בן או בשושנת מים או באלום לבן עלול להחמיר אותה. באשר למטופל השלישי, אבו עלי מציע להשתמש בתרופת העיניים מעופרת שחורה, שרופה, יחד עם שמן בן וקמפור או כל דבר אחר שאבו זכרי ימצא לנכון. אבו עלי ממליץ להקל בתזונה ככל האפשר. הוא רומז למשקה שאבו זכרי כבר מכיר, ומציע שהמטופל ייהנה מריחו של הדס, שושנת מים או תמרים. אם המצב עיקש, אבו זכרי רשאי לתת שקדים או משקה של סיגלית ריחנית. לבסוף, הוא מבקש לקבל דיווח האם תרופות אלה הועילו, והאם סובלים המטופלים מכאבי ראש אם לאו.

מכתב עסקי שנשלח מטריפולי שבלבנון, בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר שפל כלכלי חמור במזרח התיכון (אלשאם) ומבקש מהנמען לשלוח את מכתביו לעיר צור. הכתובת על גב המסמך כתובה בכתב ערבי, אך נראה שמדובר רק בברכות לנמען ולא בשמו (בקאהֻ ואדאמַ עזּהֻ — "ישמרהו [האל] ויאריך את כבודו"). המסמך זקוק לשימור; חלק מהטקסט מוסתר מתחת לקפלים. ציטוטים נבחרים: "[כבת אללה] אעדאה מן אטראבלס" (יכניע אלוהים את אויביו, מטריפולי) . . . "וקד כאן תקדם מני [כתאב ול]ם יצלני גואב לה" (וכבר שלחתי לפני כן [מכתב] ולא הגיעה אליי תשובה עליו) . . . "מולאי פי חייז אל[סלאמה]" (אדוני יהיה במצב של שלום) . . . "מן קצדך . . . עליך ואנת תעלם אנך קד . . . כתאבך בחאגאתך ותשרפני בהם ואנת תעלם מא" (מכוונתך . . . עליך, ואתה יודע שכבר . . . מכתבך בעניינים שאתה זקוק להם ותכבדני בהם, ואתה יודע מה) . . . "כאן סמעת אן תכון לי עין(?) רגעת עלי וכאפוני(?) . . . מא פעלו" (אילו שמעתי שתהיה לי . . . שבה אליי . . . מה עשו) . . . "אן תעלמני . . . מן אלאכבאר . . . עליך אלא בכתאב פאן סהל אללה לך" (שתודיעני . . . מן החדשות . . . עליך אלא במכתב, ואם יקל אלוהים עליך) . . . "לא חילה לי ומא כפי ען מולאי כיף כרגת מן" (אין לי תחבולה, ולא נעלם מאדוני כיצד יצאתי מן) . . . "ואנא אעד אלאיאם חתי יצלני כתאבך לא [יע]דמני אללה חיאתך ובקאך ואן ירזקך ילדים זכרים" (ואני סופר את הימים עד שיגיע אליי מכתבך, אל יחסר ממני האל את חייך וקיומך, ויעניק לך ילדים זכרים) . . . "ולא יעלם מולאי אחד . . . שאם כסאד עצים לא ינחל אנסאן פי בצאעה כאן שרק(?)" (ואל יידע אדוני איש . . . בשאם שפל גדול, אין אדם מרוויח בסחורה שהייתה במזרח?) . . . "אסאל מן תפצל מולאי אן ינפד כתאבה אלי צור" (אני מבקש מטוב לבו של אדוני שישלח את מכתבו לצור). ייתכן ששני מסמכים נוספים נכתבו באותו כתב יד.

מכתב מיהודה בן אהרן אבן אלעמאני, באלכסנדריה, אל אבו אלמג'ד מאיר בן יכין ("הוד החזנים ועוזם"), בפוסטאט. מתוארך: כ״ב בשבט אלפה תקכ״ה למניין השטרות, היינו בראשית 1214 לסה״נ. במכתב מובאות ההשלכות של בואם של רבני צרפת לאלכסנדריה. נראה כי הקהילה שרויה במשבר חמור בעקבות היעדר הנהגה (לפי פרנקל). יהודה אף מברך את אבו אלמג'ד על החלמתו (שו׳ 7–12) ומסכים עם הדעה שמחלתו נגרמת בעיקר משתיית יין מופרזת ושעליו למתן את שתייתו (שו׳ 22–24). הוא מזכיר אישה חלושה (שו׳ 14–15). הוא מדווח כי אחיו של אבו אלמג'ד, אבו אלנג'ם הלאל, חולה: הוא לא החלים לגמרי מאז שמסמר נכנס ברגלו לפני חודשים, ואינו פותח, או אינו מסוגל לפתוח, את פיו (שו׳ 15–19). הוא מדווח על כך רק משום שאומרים שהלאל אולי על ערש דווי. (השווה למכתב אחר של יהודה אל אליהו הדיין, ובו הוא כותב כי "[הלאל] הלך לנוח בערב ולא קם בבוקר. היה זה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום; הותיר אחריו נער יפה בן שש־עשרה, הלומד אצלי". אולם המחלה הקטלנית של הלאל הייתה שונה מזו המוזכרת במכתב זה, שכן הלאל היה עוד בחיים בדצמבר 1214 כאשר כתב מכתב נוסף, לאחר שזה לא כבר נסע מאלכסנדריה לפוסטאט וחזרה.) יהודה מקדיש מקום נרחב לדיון בפיוטים ששני החזנים הללו שלחו או עתידים לשלוח זה לזה (שו׳ 25 עד צד שני שו׳ 9); נוזף באבו אלמג'ד על שאינו מתארך את מכתביו (צד שני שו׳ 1–4); מזכיר את הקשיים הכלכליים במשק ביתו (צד שני שו׳ 9–10); מזכיר את אבו אלפרג' בן אלריס (=אליהו הדיין) ואת מאמציו לאיסוף תרומות עבור ירושלים (צד שני שו׳ 10–13); ומסיים בהמלצה על ר' שמואל, שפנה אליו בשעה שכתב מכתב זה ונראה כי בכוונתו לנסוע לפוסטאט. ר' שמואל אינו דובר ערבית ותלוי בסיועה של הקהילה (צד שני שו׳ 13–21).

שטר מכירה של נכס בצד הפנים (recto), עם מספר מסמכים נלווים ומשלימים בצד האחורי (verso). מתוארך ב־2 במוחרם 777 להיג'רה (3 ביוני 1375 לסה"נ) על פי הצד הפנים. בהקדמתה למהדורה מציינת ג'יין הת'אווי: במסמך זה מבית הדין השרעי, השרוי במצב של בלאי חמור ומתוארך ל־2 במוחרם 777 להיג'רה / 3 ביוני 1375 לסה"נ, אישה אלמונית מעבירה רבע מבית גדול לבנה שרף אלדין מוסא. רוב צד הפנים של המסמך מוקדש לתיאור הנכס וגבולותיו. הבית ממוקם בחארת זווילה, שכונה בצפון־מערב העיר הפאטמית המקורית אלקאהרה, דרומית־מערבית לבאב אלפתוח וצפונית־מערבית לבאב זווילה — שעריה הצפוני והדרומי של אלקאהרה בהתאמה. חארת זווילה הפכה למרכז ההתיישבות הקופטית באלקאהרה בעקבות מהומות הדת הקטסטרופליות בין מוסלמים לקופטים בשנת 721 להיג'רה / 1321 לסה"נ. מהומות אלה, שפרצו לאחר שהסולטאן הממלוכי אלנאצר מחמד הרס כנסייה קופטית כדי לפנות מקום לבריכה הקרויה על שמו (אלברכה אלנאצריה), הביאו להתאסלמות המונית של קופטים. בעקבות כך השתקע הפטריארך הקופטי דרך קבע בחארת זווילה, שבה ניצבה אחת משתי הכנסיות הקופטיות באלקאהרה שנבנו מחדש לאחר המהומות. (אולם במאה השבע־עשרה עברה הפטריארכיה לחארת אלרום.) על כן אין זה מפתיע במיוחד שהנכס שבמרכז משפט זה היה תחילה "מוקדש לנוצרים" (מוּוַקַּפַה לל־נצראניה), ככל הנראה לנוצרים קופטים. בסך הכל, המסמך ממחיש שינוי מהותי במעמדו של נכס שעוד למעלה מחצי מאה לאחר מהומות 1321 ההרסניות עדיין היה מוקדש לקהילה הקופטית, גם אם לא לכנסייתה העתיקה ביותר. ואולם, במהלך שלושת רבעי המאה שלאחר מכן הוא הוצא מן הוקף הקופטי והפך לרכושם הפרטי של שורה של בעלים מוסלמים, או למצער מוסלמים ברובם.

אחד מתוך זוג מכתבים שכתבה אֻם סת אלנאס לבני משפחתה לאחר שגורשה מבית בעלה וחמותה. הזיהוי שמדובר בזוג מכתבים נעשה על ידי עודד צינגר. המכתב השני ממוען לאחיה אבו עמר אבן סברה. המכתב הנוכחי מופנה אל אבו אלפצ'ל אבן סברה, שלפי גויטיין היה דודה מצד אמה, והוא מבורך בן אברהם בן יצחק אבן סברה. במכתב היא מתארת חלק מהרקע למצבה הנוכחי: חמותה (אחות הנמען) טיפחה כלפיה איבה ממושכת. בשלב מסוים נאלצה אם סת אלנאס לעזוב את מקום מגורי משפחתה ולעבור לגור עם בעלה וחמותה. "תחילה עברנו כולנו לבית אחד. עד מהרה החלה חמותי לפעול נגדי, לבודד אותי מכולם ולנטוע איבה כלפיי בלב בנה. המעט שעשתה היה שאמרה לי: 'הסתלקי והיי כמו אמך המפורסמת לשמצה'." לאחר מכן היא רומזת ככל הנראה לאמה (אחותם של הנמען ושל החמות כאחד), כשהיא כותבת: "אתה זוכר היטב כיצד הגיבו הכול לאחותך בקאא'." אחר כך אדם כלשהו — אולי בעלה של הכותבת או אולי חמיה (כדעת גויטיין) — האשים את אם סת אלנאס בניאוף עם בן דודה (אבן עם). בסופו של דבר גורשה מהבית "עירומה ואבודה." היא שוהה כעת בביתה של אלמנה שהכניסה אותה אליה, וברצונה לנסוע אל דודה ולהתגורר אצלו, שכן אין לה לאן לפנות זולתו. היא מבקשת 20 דרהם, גלימה (רדאא') וכן "כובע נשים" (? מערקה). גויטיין שיער שהיא סובלת מ"שיתוק חמור" (שלן שדידה), אך אין דבר בהקשר המעיד על מחלה, והמילה שדידה נדירה הרבה יותר מהאפשרות החלופית אורידהֻ. ייתכן שמשמעות המשפט היא פשוט שבבית האלמנה אין באפשרותה להשיג אפילו פקעת חוטים (פירוש המתאים גם לעיסוקה בחוסר הביגוד שלה). לעיון נוסף, ראו את התרגום והדיון של גויטיין, וכן את המכתב המקביל הממוען לאחיה.

ביפוליום שכנראה מקורו בפנקס קהילתי או של בית דין. התיארוך: ככל הנראה ראשית המאה ה-13. כתוב בתערובת מרשימה של כתב ערבי וערבית-יהודית (ובמספרים יווניים/קופטיים). שלושה מתוך ארבעת העמודים כוללים רשימות של שמות וסכומים: אלשיח' אלרשיד בן אבו עלי ובנו מכארם; אלשיח' אלעלם(?) בן אלעודי; בנו של אלשיח' אלמעתמד(?) בן עמר; אלשיח' אלברהאן אברהים בן אלשיח' אלתלמיד סלימאן בן דאוד ("לא נקבע דבר בשמו והוא מחצית מן... מהותו(?) והוא יעשה את אשר מוטל עליו"); ישועה בן מצ'מון; אבו מנצור אלצאיג'; אלשיח' אלמכין בן מרדוך; בנו של אלשיח' בו אלפצ'ל בן אחיו; אבו אלפח'ר בן בו עמראן (ואמם?); אלשיח' אלכהן בו אלפח'ר ובנו אבו אלמג'ד; אלשיח' אלנג'יב מנג'א; בו אלפרג' בן נעמאן; צפי בן אבו אלברכאת; מופק; מכרם(?) בן אבו אלח'יר; פאצ'ל; מוסא בן [...]; בני אלצפי בו אלעלא; מנחם בן אברהים; בנו של אלעפיף(?) מנחם; אלכעכי; כהן; פאצ'ל; בני הבה בן אבו אלחסן(?); אלמכין בו אלפרג' בן עבד אלעזיז ובניו; ابن الىعىوع; בו אלחסן בן נאג'י; אבו אלמג'ד בן אלאסעד(?) אלסכרי ובנו עלם(?); אבו אלמ[...] בן בו מנצור; סעיד בן עבד אלואחד. העמוד הרביעי הוא קטע ממסמך של בית דין יהודי (טיוטה או העתק) שנכתב בכתב ערבי, ובו רק הצירוף "חרם חמור" כתוב בכתב ערבי. מדובר בחרם כללי כנגד כל מי שיימנע מלהעיד בפרשה, הנוגעת לאבו סעד ולסכום כסף בדרהמים מסוג נֻקְרַה.

העתק של מכתב ארוך שנשלח על ידי חנניה בן יוסף הכהן, אב בית דין. התיארוך: בערך 1020 לספירה, לפי גיל. ככל הנראה ממוען לקהילה בפוסטאט. המכתב מזכיר את טבריה וחרם נידוי שהוטל בהר הזיתים. הכותב מתנצל על העיכוב בתגובתו למכתב הקודם, שכן באותה עת שבה התקבל המכתב סבל מהתקפה חמורה של מחלתו. גיל מסכם את תוכן המכתב כך: בראשית המאה האחת-עשרה מכתבי הגניזה חושפים בבירור כי טבריה כבר אינה מקום מושבה של הישיבה. אב בית הדין של הישיבה, חנניה הכהן בן יוסף, מזכיר במכתבו את החילוקים החמורים בתוך קהילת טבריה ואת התערבות הישיבה. מסתבר כי אחיו של חנניה שימש כדיין בטבריה, ולאחר מותו ביקשו אנשי טבריה מהישיבה לשלוח להם מי שימלא את מקומו. אכן נשלח אדם, לאחר שקבוצה של נכבדי טבריה הבטיחה כי ינהגו בו כראוי, אך אותו אדם ניסה ככל הנראה להשתחרר מסמכותה של ירושלים, ואף נטל לעצמו את החירות לעבר שנים מעוברות(!), ועל כן הטילו עליו הגאון והישיבה חרם נידוי. אף על פי כן הוסיף לעשות כראות עיניו, אף ארגן סיעה של תומכים, ונראה כי לקחו לעצמם גם את ההכנסות מהשחיטה שנועדו לירושלים. [שני אחים בפוסטאט סייעו לו ככל הנראה.] נראה אפוא שהיה זה מעין מרד בטבריה אשר ביקש להשיב את הסדר הישן על כנו. על תולדות חנניה הכהן אב בית דין, ראו אצל גיל. ראו גם מכתב שנשלח אליו מסיציליה, ומסמך שנערך בבית דינו משנת 1007 לספירה.

recto: מכתב ממנהיגי הקהילה באלכסנדריה אל הדיין שמואל בפוסטאט, בערבית-יהודית. התיארוך אינו ברור; ככל הנראה מתחילת המאה ה-13, על בסיס כתב היד וזיהויו של גויטיין את הדיין שמואל עם זה הנזכר במכתב אחר. המכתב עוסק באישה באלכסנדריה שבתה הקטנה חולה, ובעלה ברח מנושיו ועבר לבירה. במכתב מתואר כי האישה ננטשה זה זמן רב, נאלצה לפרנס את עצמה ואת בתה הקטנה, לשלם שכר דירה, ומעל לכל זאת — נושהו של בעלה תבע אותה לדין בבית המשפט. כותבי המכתב מבקשים בלשון המנומסת ביותר ששמואל יפנה אל הנגיד כדי שיפעל בעניין. verso: מכתב מהדיין שמואל אל הנגיד. הכותב מדווח כי שלח כמה הזמנות לדין אל הבעל הנמלט, אך מאחר שחלפו הן הימים הנוראים (סביבות ספטמבר) והן חנוכה (סביבות דצמבר) ללא כל תגובה מצידו, נדרשים עתה אמצעים חמורים יותר, ולמורת רוחו של הדיין יש להטריד את הנגיד בעניין. חומרת העניין רבה במיוחד שכן האישה האלכסנדרונית טענה כי בעלה נשא אישה אחרת והוא חי עמה בקהיר. ברור היה שיש להורות למשטרה להביא את האיש לבית הדין בכוח, אך רק הנגיד, בתוקף תפקידו כנציג הרשמי של השלטון, היה מוסמך לתת הוראה כזו.

מכתב מיוסף בן אַרַח' אל אבו אלפצ'איל בן עמרם, בערבית-יהודית. ראו גם מכתב נוסף מיוסף אל ("התלמיד") נתנאל בן עמרם — אולי אותו נמען כמו כאן? יוסף בקושי מצליח לרסן את תדהמתו ומורת רוחו ממה שעשה אבו אלפצ'איל לבגד, ומכך שכנראה לא קיבל את שני מכתביו האחרונים של יוסף, או שלא קרא אותם כראוי, והמשיך וגזר את הבגד. הוא אומר שמעולם לא אירע דבר חמור כל כך, ושאפשר היה אולי לצפות לכך מאדם צעיר אך לא מזקן "אשר שוחח עם יסודי עולם" (? wa-taḥaddath maʿa yesodei ʿolam). מופיע כאן גם אוצר מילים מקצועי נוסף מתחום תעשיית הטקסטיל. בשוליים העליונים של recto מתגונן יוסף מפני האשמתו של אבו אלפצ'איל שקלקל עסקה הקשורה באבו סעיד. הוא שולח דרישת שלום לאבו אלפצ'ל, מנחם, נתן ויהודה. כמו כן הוא מצרף מכתב מטוביה אל נתן ששכח ממנו עד כה, ומוסיף את ברכותיו שלו לחגים, וכן בקשה משלו שנתן ישיג עבורו הדס (? marsīn) בשווי שני דרהמים מן הפרנס או ממישהו אחר (לסוכות?) וישלח אותו עם כל אדם — בין אם יהודי, מוסלמי אמין, או אפילו רב-החובל של הספינה. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב מאת (אולי) שלמה בן משה לאניאדו אל שמואל לאניאדו. נכתב בחודש שבט ה'תפ"ה לבריאת העולם, היינו 1725 לסה"נ. המכתב כתוב בערבית-יהודית, אך משתמש במילים הלאדיניות "סניור" ו"סניורה" ובצירוף "איל שי״ת" (=אל שם יתברך; ה"א הידיעה היא ככל הנראה לאדינו, שכן הכותב כותב באופן עקבי "אל" כתחליף לה"א הידיעה הערבית-יהודית). הכותב מדווח על מחלה קשה שפקדה אותו, על מצוקתו הכלכלית, על הרעב שהוא סובל ממנו ועל חובותיו. אדם בשם יצחק שלום סייע לו בעת מצוקתו. הוא עדיין במצב של מחסור חמור ומבקש מן הנמען לשלוח לו כסף שמא ימות ברעב. ניתן להבחין באופן שבו קופל המכתב ובמה שנכתב על כל קפל. על הקפל האמצעי מופיע השם שלמה בן משה לאניאדו; זאת בכתב יד שונה משל גוף המכתב. ייתכן (אך אין הכרח) ששם זה הוא שמו של הכותב. הכתובת אל שמואל לאניאדו מופיעה על הקפל החיצוני ביותר. בצד הפוך מופיעה חתימת בעלות (אקס-ליבריס) של הנמען, המצטטת ברייתא: "תנו רבנן שראוי לאדם להניח שמו על ספריו/מכתביו...".

שאילתה משפטית מוסלמית בצירוף תשובה (פתווא). השאלה עוסקת בצעיר יהודי אשר העליב רב יהודי נכבד (ḥākhān ʿālim al-yahūdī) וכינה אותו "כופר (kāfir), ארור (malʿūn), חזיר (khinzīr) ובזוי (zarbūn)" בנוכחות עדים מוסלמים. הפסיקה היא שהצעיר ראוי לעונש חמור (taʿzīr shadīd) על פי שיקול דעתו של הקאדי (ḥākim) היושב בדין. התשובה העיקרית נכתבה בידי המֻפְתי השאפעי מחמד אל-מניאוי (או אל-מנבאוי?), והיא מאושרת בידי המֻפְתי החנפי מחמד בן [...] אל-דין והמֻפְתי המאלכי מחמד בן סאלם אל-סנהורי. מקורות ספרותיים מעידים על פקיה מאלכי בשם סאלם אל-סנהורי, שמת בשנת 1010 להג'רה (1601/02 לסה"נ), כך שתיארוך לסביבות שנת 1600 לסה"נ עולה בקנה אחד עם כתב היד ועיצוב המסמך. לגבי הקללה zarbūn (לפחות בזמן המודרני), ראו את עבודתה של סוזן סליומוביץ' על משורר אפי הילאלי מצרי, שם מגדירים מוסריה את המונח במשמעות "שחור עמוק, חסר נימוס, וחסר משפחה וייחוס".

חשבון של הקֹדש: הוצאות בנייה והכנסות משכר דירה, בערך 1037 (מפורטות הוצאות לשנים 426–430 להג'רה = 1034–1039 לספירה). ההוצאות הרשומות הן עבור עבודות חרסית, נגרות ועבודות ביוב. כבר בתקופה מוקדמת זו הקֹדש אחראי על פעולות ניקיון ופינוי אשפה. חלק מההוצאות, כגון אלו של הפמוטים, קשורות ככל הנראה לבית הכנסת, אך רובן מתייחסות למתחמי הקֹדש. ההכנסות הן ברובן עבור תקופות ארוכות, ובמקרים מסוימים אף שנה שלמה. נזכרים מספר עיסוקים של אנשים שניהלו את עסקיהם בחנויות של הקֹדש: צורף, נהג חמורים, יצרן פלכים וסנדלר. נכתב בידו של יפת בן דוד בן שכניה. (המידע על פי גיל.) חיבור: אלן אלבאום. קרוב לוודאי שמדובר בחיבור עקיף לקטעים נוספים השייכים לאותו מסמך.

בקשת רחמים מאת חזן, בנו של דיין, שחלה ונקלע לעוני, ופונה לאל ולנשיא בבקשת סיוע. לפי זיהויו של גויטיין, הנמען הוא הנגיד מבורך. הכותב מתאר במילים נרגשות את מצוקתו: "נעשיתי חולה כרוני. איני יכול לזוז ממקומי יותר מטפח בלי כאבים וצעקות. האל עדי, איני יכול אפילו לעמוד להתפלל. נכנסתי למיצר חמור בשל חוליי ועוניי. במשה ואהרן, אין לי כסף מלבד מה שאני מקבל מבית הכנסת בימי שני. מחלתי דורשת ממון רב. אני מתחנן בפניך לסייע לי ולטפל במצבי, כשם שאתה מטפל במצבם של זרים, גרים ושבויים. אם תתמהמה — אאבד ואמות, אבוד." הזכרת המקבץ הקבוע שהוא מקבל בימי שני שופכת אור על מערך הצדקה הקהילתי בקהילה. ראו דיון אצל עודד צינגר, וכן אצל גויטיין.

מכתב מאת מרדכי בן שמחה, השוהה בעיר הפרסית כאשאן. כתוב בעברית. תיארוך: ייתכן שמדובר במאה ה-17. השולח חותם את שמו גם כמרדכי צפתי הכהן. הוא מבקש: "אתחנן לאדון לדבר עם פרנסי הקהילות שייתנו לי כפי שיראו לנכון, די צרכי הוצאות הדרך, שכן בעזרת ה' בכוונתי לעלות לארץ ישראל. שיעשו עמי לפחות כפי שעשו עבור ההודי הגוי עובד האלילים" (סופקו לו חמור וכסף). "שיעשו עמי כפי שעשו עבור הצ'לבי — 'גרושו רבים — אף שהוא היה יוצא אל מחוץ לארץ, אל פרס (ארץ העג'ם), על מנת לאכול בשר ולשתות יין...". בצדו השני של המסמך מוסיף הכותב נספח המתאר את שאירע עם הפרנס יחזקאל (סוג של סכסוך שבמהלכו הוטחו עלבונות הדדיים). המכתב יצא לאור במהדורת שמחה אסף.

מכתב מטאהר, השוהה בקוץ, אל אמו באלכסנדריה. כתוב בכתב ערבי, באותיות גדולות וסדורות מאוד. התיארוך האפשרי הוא המאה ה-11. גויטיין מציין כי הקטע הוא פלימפססט, אך ייתכן ש"הטקסט התחתון" אינו אלא חותם ראי של הכתב מן הצד השני. השולח שכר בהמות לנסיעה (חמורים או גמלים) כדי להגיע לעידאב, תמורת 8 דינרים. הוא מקווה להפליג בים בסוף חודש רג'ב. חלק נכבד מן המכתב מוקדש לדרישות שלום לכל בני הבית ולבקשות לתפילות עבורו. הוא מדווח שאדם בשם [...] אלפארסי (או אלקֻרשי?) סיפר לו כי בני דודיו (אולאד עמי) שלומם טוב, והם מתגוררים במקום בשם תבליה ?נבאיה? בתימן. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין וההערות המצורפות לה.)

מכתב מצדוק, איש ציבור בולט באלכסנדריה, אל הסוחר הנכבד משה הכהן אבן ע'לייב בפוסטאט. מתוארך לחול המועד סוכות שנת ד'אלפים ת'תק"ס + קס"א = ד'תתקס"א לבריאת העולם, היינו ספטמבר/אוקטובר 1200 לספירה. במכתב מדווח הכותב על רעב נורא ועל מחסור חמור במים ובחיטה באלכסנדריה. מכאן עולה כי אלכסנדריה סבלה ממחסור חמור במזון עוד לפני הרעב הגדול שפקד את מצרים בשנים 1201/02. הכותב מזמין עשרה אִרְדַּבּים של חיטה ושולח דרישת שלום אישית לרמב"ם ולרב הצרפתי אנטולי. (המידע על פי הערותיהם של פרנקל וגויטיין; ראו גם תרגום חלקי אצל גויטיין.) מצורף לקטע נוסף שזיהה מ"א פרידמן במאמרו "הרמב"ם ומינוי של אנטולי".

מכתב של אישה חולה אנושות אל אחותה, ובו בקשה לדאוג לחינוכה ההולם של בתה הצעירה. באשר למחלתה היא כותבת: "ברצוני להודיעך כי חליתי במחלה קשה, וסיכויי להחלים מועטים. חלומותי מבשרים שקיצי קרב... שיבוא אבו אלברכאת ויטפל בי, שכן מצבי חמור... האל יודע באילו תנאים כתבתי שורות אלה." באשר לחינוך בתה היא מבקשת: "בקשתי הדחופה ביותר ממך, אם יגזור האל על מותי, היא לדאוג לבתי הקטנה ולעשות מאמץ להעניק לה חינוך." היא חוזרת ומדגישה כמה פעמים שאין להפריד בין השפחה הסודאנית לבין הילדה הקטנה, ושאין לתת לבת הבכורה, סת אלסר, דבר מלבד השפחה הצעירה יותר. "ארור יהיה כל מי שיפעל בניגוד לצוואתי האחרונה."

שני מכתבים. (א) מכתב מיעקב בן יוסף [..]אן אלברקי אל שמריה בן שמואל. הכותב מתאר את החורף הקשה שעבר עליהם, מלבד מחלתו ואלאנכסאר (חובות לדיואן?) של נסים; מחלתו של עזרא; "הגעתה של אותה [אישה]" וההוצאות שהוציאו עליה. הוא מזכיר את הגעתו של ברכאת בן ח'ליף (הנזכר במכתבים נוספים) ושרכש שתי גלימות (שֻקַתַיְן) עבור הנמען. גם עוואצ' חולה אנוש, וכן בתו הבכורה. ככל הנראה הוא נזקק לקופת הצדקה הציבורית (אנכשף), ואף הוציא את עבדו (ע'לאם) למכירה, אך אין קונים. פצ'ל קנה חמור ויצא לשוטט במקומות שונים. "ובאשר לעוואצ' [המבקש הקלה?], כאן אין [נוסעים?] נכנסים ואין יוצאים." מוסא בן עלוש ברח ממשפחתו.

ורסו (שימוש מקורי): מכתב בכתב ערבי. שריד (חלק תחתון בלבד). השולח מתנצל בלהט על כשלון כלשהו שאינו מפורש, ומאריך בתיאור מצוקתו בעקבותיו: "פוואללה אן כנת אלא עלי אלנאר ואללה מא ארדת אלא אחרק ראסי כלהא בלסאני" (חי האל, לא הייתי אלא על האש, וחי האל, לא רציתי אלא לשרוף את כל ראשי בלשוני). הוא אומר שאינו מתגאה במה שעשה, וייתכן שהוא מכנה את טעותו "ראש של חמור" (לא אפתח'ר איש עמלת ראס חמיר), ומביע נכונות להישאר בפוסטאט אם הנמען יראה זאת לנכון. מוזכר סכום של 1000 קטעה (לא ברור למה הכוונה) והשם אבו עבדאללה מחמד אבן אלכופי. בשוליים ח'סבלה משורבטת.

עלים מטיוטת הרמב'ם בערבית-יהודית של חיבורו הערבי על יחסי מין, שהוזמן על ידי הנסיך האיובי תקי אלדין עומר. הרמב'ם רושם תרכובות שונות להגדלת כוחו של תקי אלדין עומר וממליץ על דיאטה הנמנעת ממזונות 'מצננים' (פלפל ארוך, גלנגל, זנגביל, אריסטולוכיה, קינמון, אניס, ציפורן, מאצ'ה ואגוז מוסקט מומלצים אך עדשים, תלתן ומאכלים קרים כמו מלפפון, מלפפון חמור, מלונים, מלוח, תרד ובמיוחד חסה יש להימנע מהם). מוצעת שתייה של מי ברזל מבושלים עם עשב לשון שור, קליפת לימון, ציפורן כתושה, יין ודבש. הוא גם ממליץ על מתינות, שכן מעשה המין עצמו היה 'מחליש'.

קטע של מכתב (החצי הימני של הצד הקדמי והחצי השמאלי של הצד האחורי) ממשה בן לוי הלוי בקליוב אל בן משפחה בפוסטאט. עיקר המכתב עוסק בסחורות של זעפרן (סאפרון) וחריע (ספלאואר), ובפרט בכך שהטוחן לא ירמה אותם בכמות הזעפרן או ידלל אותו בחריע, יחד עם דיווח על מוצרים שטחן הטוחן לפי הזמנה. (המידע מבוסס על Mediterranean Society של גויטיין, כרך ב', עמ' 270–272, 585.) בשוליים מופיעים שרבוטים באותיות עבריות ובערבית. משה מזכיר אדם בשם אלצקלי (הסיציליאני); עיר (חמור צעיר, ג'חש); שלושה ילדים שחלו; ו"דם האחים" (דם אח'וין, חומר רפואי).

מכתב מאברהם ב"ר נתן אב הישיבה, ככל הנראה מפוסטאט, אל החזן יצחק ב"ר אברהם בדמסיס. חלק נכבד מן המכתב עוסק בהדגשת סמכותו של אברהם, ובכלל זה אזהרה חמורה שהוא מפנה לאדם בשם זיאד ("זה שם של חמור") היושב בשׁוּבְּרא דמסיס, שעליו לחדול מיד משחיטת עופות, שאם לא כן יועמד לדין. עוד מורה אברהם לנמען למכור את חפציו (?תרכּה) של ר' מתתיה ולשלוח את ההכנסות עם צבאח או עם כל אחד אחר מן הסוחרים. אברהם עצמו כבר קיבל את שווי חפציו של מתתיה שהושארו בדמירה.

עצומה ציבורית. בקשתו של אדם המצהיר שאין לו קורת גג ושהוא מתגורר באורווה של חמורים ללא מזון. הוא פונה אל הנמען בבקשה שיוציא מאדם אחר את החוב של 13 5/8 דינרים המגיעים לו, ומתנצל על שאינו יכול להשתתף בתפילת הציבור בשל מצבו הנוכחי. וכלשון הכותב: "כבר חודש שלם, שלושים יום, אני שוכן באורווה של חמורים, לבדי, מורעב וחולה; את מרבית הזמן אינני אוכל ואינני שותה. בשר, דג או מאכל משובח אינם באים אל פי. כוחי כושל בשל חטאיי".

בצד ה-verso: שאילתה משפטית הנוגעת למקרה שבו מעורבים שני שותפים, שאחד מהם נסע למַליג' באזור הרִיף. המחלוקת בין השותפים נסבה על עלויות הובלה — וליתר דיוק, על חמור שערכו 5 דינרים. החמור אבד במהלך הנסיעה למליג'. השואל ביקש לשלם רק 2 דינרים. לאחר מותו, בנו שירש אותו אמור היה לשלם את החוב. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

שבר ממכתב מאת אדם בשם יעקב המספר על האירוע שהביא אותו לפרק את השותפות שלו עם אחרים בבית בד ליין. בעת שעסק במסחר במשי באלכסנדריה, מכרו שותפיו חמור ופרד ורימו אותו, אך הוא בחר שלא להביא את הפרשה לבית הדין. בהמשך הוא מזמין את הנמען לבלות עמו את החג. במכתב מוזכרים אבו אלחסן, אבו אלפצ'ל, זכרי, אחיינו של זכרי, וחסן השליח.

לחשים מאגיים — האחד לעורר אהבה (תהייג') והשני לקשירת לשונו של אדם (עקד לסאן). ככל הנראה בכתב ידו של אבו סהל לוי (ראו תגית). הלחשים כתובים בסגנון ציורי ומלא חן: "תהי אהבתו של פלוני שוכנת על לבו של פלוני, כצל על תפוח, כשושן המפיץ ניחוח" — ובהמשך תיאור פיוטי-חושני נועז. בלחש הבא: "יעשה ממך האל חמור".

גב: קטע מכתב ביהודית-ערבית עם עברית מסוימת. רווחים רחבים. ייתכן בכתב ידי נתן בן שמואל. כולל שורות חריפות: 'הטעמנום חמים השאול המגיע להם... לקחנום בעונש חמור... והשארנום חרפת עם.' פנים: קטע מכתב עברי בכתב יד שונה. ברכות למשה ולפרחיה 'אחיו'.

מכתב מאת אבון בן צדקה, מירושלים, אל נהראי בן נסים בפוסטאט. אבון מוסר סיפור מפורט על סכסוך חמור שפרץ בינו ובין סוחר אחר, ומפציר בנהראי שלא להתרועע עמו. אבון מתאר את אורח חייו המתבודד בירושלים (v25–30) ומזכיר אגב אורחא שחלה (r7–8).

ביפוליו מספר חשבונות של סוחר. תיארוך: המאה ה-11 או אולי ה-12. מזכיר סחורות כגון קרטם, כרפס (קראפס/כרפס?), מי ורדים, קוסטוס, קפור, תמרהינדי, 'אבן יהודית' (חג׳ר אל-יהודי) ומחלב. מזכיר שמות כגון ברכאת וקטוס אל-חמאר (ספן החמורים).

רקטו: תמציות מסמכים משפטיים בכתב ערבי. לפחות שבעה רישומי מכירה ושטר הודאה אחד (אִקְרַאר) בראש. לא חתום. עצם המכירה האחרון הוא חמור. ורסו: בתי שיר מחורזים של שיר ליטורגי עברי.