בעלי חיים
חתולים במסמכי הגניזה
11 מסמכים באוסף נושאים את התגית הזו.
החתול היה נוכחות ביתית מובנת מאליה במצרים, ולכן הוא מופיע בגניזה רק כשיש סיבה: נזק שגרם, שאלה הלכתית, או דימוי במכתב. כאן ראוי לשים לב לדבר אחד. מה שמובן מאליו אינו נכתב, ולכן היעדרו של פריט מן התיעוד אינו מעיד על היעדרו מן החיים. בסביבה המוסלמית נחשב החתול חיה נקייה, בניגוד לכלב, וזה משתקף בטון שבו הוא נזכר. תפקידו המעשי היה שמירה על מחסני תבואה מפני מכרסמים, ולכן הוא מוזכר לעיתים בהקשר של אחסון סחורה.חתולים חיו בקרבת מחסני התבואה ובבתים, והמסמכים מזכירים אותם דרך אגב יותר משהם דנים בהם.
המסמכים
סיפור מתוך "כלילה ודמנה" בערבית-יהודית. כתוב בידו של יוסף בן יעקב ראש הסדר הבבלי (פעיל בשלהי המאה ה-12 וראשית המאה ה-13). צורף נפל לתוך בור (זִבְּיה) יחד עם קוף, נחש ונמר. עובר אורח חלף במקום, הציץ פנימה והוריד חבל כדי להציל את האיש, אך בכל פעם שהוריד את החבל אחת החיות עלתה במקומו. החיות הזהירו אותו שלא להציל את הצורף, משום שהן יביעו את הכרת הטוב שלהן בכנות בעוד שהצורף לא ינהג כך. עובר האורח לא שעה לאזהרתן והציל את האיש. כל החיות והאיש כיבדו את עובר האורח ואמרו לו שיעזרו לו אם אי פעם יעבור בעירם, נווארג'ור. הקטע מן הגניזה מסתיים בנקודה זו, אך את המשך הסיפור ניתן לקרוא בנוסחים של "כלילה ודמנה" הזמינים ברשת. כאשר האיש מגיע לעיר, הקוף מקבל את פניו ומביא לו פירות טריים. הנמר מקבל את פניו בכך שהוא הורג את בת המלך ומביא לו את תכשיטיה. עובר האורח מביא את התכשיטים לצורף בכוונה שזה ימכור אותם בשמו. הצורף בוגד בו, הולך אל המלך ואומר לו שתפס את האיש שרצח את בתו. בסופו של דבר הנחש מצליח בערמומיותו להציל את עובר האורח מגזר דין מוות, והמלך מוציא להורג את הצורף תחתיו כעונש על בגידתו במי שגמל לו טובה. מעניין לציין שבמהדורות המודפסות של "כלילה ודמנה" ובכתבי היד הערביים, החיה השלישית היא בַּבְּר (נמר/ברדלס/אריה), בעוד שבקטע זה היא מאויתת "נַבְּר", צורה שאינה מתייחסת לאף אחת מהחתוליים הגדולים על פי המילונים הערביים. ככל הנראה, האות הייתה ללא נקודות בכתב היד הערבי ששימש כתבנית ליוסף, והוא קרא אותה בטעות כנוּן, או לחלופין "נבר" היה שיבוש דיאלקטי. אי-התאמה מעניינת נוספת היא ששם העיר נראה כבעל ריבוי איותים כמספר כתבי היד: כאן הוא מאוית נווארג'ור/נוארגור/نوارجور. בצד האחורי של הקטע מופיע טקסט נוסף (שאינו קשור?) גם הוא בכתב ידו של יוסף ראש הסדר. הוא מקוטע וקשה להבנה; דורש בדיקה נוספת.
חשבונות, אולי בכתב ידו של אחד מפועליו של אבן יג'ו; לא בכתב ידו שלו. דומה למסמך מקביל. החשבון נכתב ללא ספק בהודו, שכן המחירים נקובים במטבעות הודיים — פילי כולמי (כלומר, מעיר הנמל קוילון שעל חוף מלבאר) ובפנם. בן-בריתו האנונימי של הכותב, שחשבונו רשום כאן, חויב על קבלתם של מצרכים שונים, ובהם הן מוצרים הודיים והן פריטים שהיו מיובאים בדרך כלל לשימוש אישי מתימן וממדינות המערב. ככל הנראה היה מדובר באדם תימני, או מאדם אחר ממדינות המערב, אשר שהה בהודו באותה עת. הסחורות הנזכרות: זבד (חתול-מושק), ששר (סינבר), סיר נחושת, כלי זכוכית, צימוקים, מנורה (או אולי ערמון הודי? קנדלי), סוכר, דבש, מור (מירה), שרף לבונה (סטוראקס), וסוכר מצרי. אחד הנתונים החשובים העולים מן המסמך הזה (בהנחה שהסוחר היה מדויק בחישוביו) הוא שהפנם לא היה בדיוק רבע פילי אלא מעט פחות מכך: כאן היחס הוא 0.236. לא נערך במהדורת ספר הודו: על גב הדף מופיעה רשימת חשבונות נוספת, כתובה בכתב ערבי ובמספרים יווניים/קופטיים, ובראשה גליף (סימן). אחד הפריטים ברשימה זו הוא זבדה (חתול-מושק), דבר המעיד על כך שהיא קשורה כנראה לחשבון הכתוב ביהודית-ערבית. ייתכן שגם המילה "פילי" בכתב ערבי מופיעה בפינה השמאלית התחתונה.
מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (1100–1138). החיבור בין שני קטעי הגניזה נעשה בידי אלן אלבאום. המסמך מזכיר צוואה (אלצואה אלמדכורה); אבו אלברכאת; יעקוב אללבדי; וסכום של 50 דינרים שקיבל מזין בן ג'מיע אלצירפי, דבר שהעידו עליו שני עדים נגדו ונגד אביו לטובת בני המשפחה/חבריו של אבו אלרצ'א. שני העדים הם אבו סעד הששי בחבורה ואבו אלחסן אלתלמיד, והעדות נמסרה בשנת 509 להג'רה (1115/16 לסה"נ). הם בדקו את פנקס החשבונות של המנוח (דפתר אלמתופא) לשנת 510 להג'רה (1116/17 לסה"נ), שבו תועד כי שילם שתי ברניות (כדי חרס) של זבד (מושק/חתול הזבד). בהמשך מוזכרים יוסף בן עלוש וסכום של 205 דרהמים. הקטע השני הוא מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה, שתאריכו זמן קצר לאחר שנת 511 להג'רה (1117/18 לסה"נ) — תאריך המופיע בשורה 3. המסמך מזכיר שלוש ברניות של בושם זבד (הכתוב בצורות זבד וזבדה; השוו לתעודות נוספות מספר הודו). בין האנשים הנזכרים: מוסא אלנפוסי, אלפקיה אלסקלי, ואבו סעיד ח'לף בן יצחק (ראש הקהילות). הסכומים הכספיים המופיעים במסמך הם בעשרות דינרים.
בצד הרקטו טבלה מתמטית של חזקות 2 עד 2^15 = 32768, כולן בספרות עבריות. בצד הוורסו חרוזון בלאדינו חתום בידי משה חדאד, שניתן לקרוא בכתיב ספרדי מודרני בערך כך: "Metralla me demandas metralla te daré / y si no la ficieres azotes te daré / anda gato por tejado sin orejas y sin rabo." קריאה זהירה של הטקסט: "אם תבקש ממני קרטשים (כדורי תותח), קרטשים אתן לך. וגם אם לא תבקש, מלקות אתן לך. לֵךְ, חתול, על הגג, חסר אוזניים וחסר זנב." או לחלופין: "החתול הולך על הגג, בלי אוזניים ובלי זנב." תיארוך משוער: ככל הנראה המאה ה-18 או ה-19.
צו? בכתב ערבי, כתב קנצלריה, אותיות גדולות ורווח עצום בין השורות. שמורים שורה וחצי. קשה להבין דבר מעבר למספר מילים: انفاذه... والى... الكشف... على المصلى.... בגב ישנן הוראות מאגיות ביהודית-ערבית בכתב יד גולמי להבטחת ההפרדה (bāb furqa) בין שני אנשים לנצח. חלק מהלחש כולל לקיחת שערה של כלב ושערה של חתול, שריפתם יחד, ואמירת 'כשם שאלה השניים לעולם לא יתאחדו, כך פלוני ופלוני לעולם לא יתאחדו עד יום הקיאמה.' כמו כן ישנן מספר מילים בכתב עברי בפנים.
הבלוק העיקרי של הכתיבה הוא סיפור עממי בערבית-יהודית על איש עני מאוד ("שעבד תמורת שני דרהם בכל יום") שחזר הביתה יום אחד ללא פרוטה. "החתול בא וישב לפניו, לא הייתה לו אוכל להאכילו." ישנו פתגם מסוג כלשהו בעמוד הנגדי. באותיות ערביות ענקיות המכסות את הסיפור העממי מופיעה חתימתו של מישהו: אל-עבד אל-מַמלוּכּ... אבו יוסף אל-[...].
רשימת הזכרה לעילוי נשמתם של רב האי גאון, ראש הגולה יחזקיהו ובנו דוד. בהמשך מופיעה רשימת הזכרה נוספת (דוכרן טב) לעילוי נשמתם של אברהם אלוף הישיבה ושני בניו סהלאן ונחמיה. בצד האחורי ישנם שרבוטים: שורה בכתב ערבי, ומזמור צ"א בתהלים (יושב בסתר עליון) בצורת ראש של חתול. הרשימה ממשיכה בקטע נוסף.
לחשים וטקסים קסומים בעברית וביהודית-ערבית. מוזכרים תוכן אסלאמי כולל קריאת סורת אל-איח'לאץ ו'אל-לוח אל-מחפוז'. כולל גם שמות כישוף וכישוף הכולל חתול שחור. פרק אחד נקרא 'אימון שתי הצפרדעים'. תיארוך: ככל הנראה לא לפני המאה ה-13.
רישום משפטי (מס' 48) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לכ"ג באייר ה'תמ"ג, הוא שנת 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 48) יישוב סכסוך מורכב ומקיף הקשור לאותו הסדר כתובה, ירושה ובעלי דין מתוך מסמך מס' 46 (PGPID 40924): סת אלבית בת יוסף פנג'י(?), אלמנתו של שמואל טייב המכונה חאג', יחד עם ארבעת בניה החיים — יוסף, יצחק, יעקב וחיים (הבן אברהם כבר נפטר). השורות הפותחות של התיק מסבירות כי בעלה של סת אלבית הותיר במותו חובות בלתי מסולקים אצל גוי אחד שאינו מצוין בשמו, "סכום גדול הרשום בדפתר... קרוב ל-20,000 מדין", שעל בניה היה לסלקו ולשלמו בבית המשפט. האחים זכו גם בתביעה שנייה שהוגשה נגדם על ידי גוי בלתי מזוהה, אשר טען כי בית הדירות הגדול שהיה כלול בעיזבון משפחת טייב הוא למעשה רכוש הקדש (וקף) ושהם אינם הבעלים החוקיים שלו. תיק שני זה בבית הדין של הקאדי עלה למשפחה 10,000 מדין, אותם הוציאו על שיפוצים בנכס (מתוך הוכחת בעלותם דרך החזקה והאחזקה) ועל השגת ח'ג'ה (תעודה משפטית) שאישרה כי לא קיים מסמך וקפיה התומך בכל טענה נגדית כלפי בעלותם החוקית. האחים שילמו את האגרות בשני התיקים מנכסיהם הפרטיים, ולא באמצעות מימוש חלק כלשהו מעיזבון אביהם. דף 13r (המשך מסמך מס' 48): לאחר שסילקו את חובות אביהם, אחד מחמשת האחים טייב נפטר והותיר אחריו שלושה ילדים ואלמנה — אסתר בת שלום טייב (שככל הנראה הייתה בת דודתו מצד האב). כאשר סת אלבית ניסתה לראשונה להישבע שבועת אלמנה ולקבל את מלוא ערך כתובתה (70,000 מדין), פרצה מריבה משפחתית בינה לבין ארבעת בניה הנותרים וכלתה אסתר. סת אלבית מינתה שני אנשים בייפוי כוח לייצגה בתיק: יוסף הכהן וחתנו נתן בן אפרים. שני הצדדים הגיעו לפשרה בנוגע לערך כתובתה של סת אלבית, לפיה היא קיבלה 50,000 מדין אך ויתרה על כל תביעה ל-20,000 מדין שערכם חתולי מושק (זבאד) ונכסים ברובע הקראי (רכוש המוזכר גם במסמך מס' 46). הבעלות על חתולי המושק והנכסים חולקה לחמישיות בין ארבעת האחים לבין אסתר אלמנת אברהם. ארבע נשות בניה של סת אלבית והאלמנה תרמו כל אחת 4,000 מדין מנדונייתן (סך הכול 20,000 מתוך 50,000) כחלקן בפשרה עם חמותן. דף 13v (המשך מסמך מס' 48): השורות האחרונות של יישוב הסכסוך בין סת אלבית לבניה וכלותיה. חלק זה כולל את שמות אבותיהן של ארבע כלותיה האחרות של סת אלבית: מרים בת משה טייב (אשת יוסף), אסתר בת יהודה הכהן (אשת יצחק), רחמה בת דוד טייב (אשת יעקב), וחביבה בת אברהם [ללא שם משפחה רשום] (אשת חיים). לאור החזרה של שם המשפחה הלא-שכיח, סביר להניח כי שלושה מן האחים טייב נשאו את בנות דודיהם מצד האב (אסתר בת שלום טייב, מרים, ורחמה).
רישום משפטי (מס' 77) בפנקס בית דין קראי בקהיר (בדף 27r). מתוארך לאב ה'שכ"ה (1565 לסה"נ). הסכם רכישה ושיתוף ברווחים הנוגע לחתול ציבט (קט זבאד) שצדקה בן יוסף, המכונה אל-נקאש, רכש מן המוכר יעיש בן עבד אלכרים הכהן, המכונה אל-מוורדי. המחיר הכולל של חתול הציבט נקוב ב-35 אשרפי זהב, סכום ניכר. נראה כי הקונה אינו מתכוון לקחת את החיה לרשותו ולטפל בה, שכן אחד הסעיפים קובע שהיא תישאר אצל יעיש, אשר מסכים לספק לה "מזון ומשתה" ולשלם לצדקה תשלומים חודשיים בסך 28 מדין — סכום ה"מקביל לרווח שיוצא מחתול הציבט" (ודלך פי נציר אלרבח אלדי יטלע פי אלקט אלזבאד). חוב זה רובץ על יעיש "בין אם [חתול הציבט] ימות ובין אם יחיה" (ואן מאת ואן עאש עלי דמת יעיש). לבסוף, נקבע בהסכם כי יתרת הרווח החודשי, "בין שיעלה ובין שיפחת" מ-28 מדין, תעבור ליעיש המטפל בחיה.
רישום משפטי (מס' 46) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 11v-12r). בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך כ"ג באייר ה'תמ"ג, הוא 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 46) השורות הראשונות של שבועת האלמנוּת שנשבעה סת אלבית בת יוסף פנג'י(?), אלמנתו של שמואל טייב המכונה חאג'. סת אלבית נשבעה בפני בית הדין ובפני ארבעת בניה: יוסף, יצחק, יעקב וחיים. חלק מהסכום המגיע לה מכוח כתובתה קשור לבעלות על חתולי זבאד (החתולי זבאד) ועל נכסים ברובע הקראי בקהיר, ובפרט בדרב אלחדאד.