כלבים במסמכי הגניזה

רובה של איגרת ארוכה ומלאת מצוקה ממנחם, הכותב מפוסטאט/קהיר, אל שותף עסקי שמשפחתו מתגוררת בפוסטאט/קהיר והוא עצמו נמצא בנסיעה. פרטי המקרה קשים למעקב וראויים לבחינה מעמיקה יותר. אויביו של מנחם גברו עליו והם שמחים לאידו עד בלי די, והוא איבד סכום כסף ניכר. במה שנותר מן האיגרת, הוא מזכיר תחילה את ביקורו של לולו ("יאבדו אויבי ישראל"), שאולי יש לזהותו עם אלרקי, בבית סוהר (שבו היה מנחם כלוא?). שאר הסיפור כולו עוסק במעלליהם של אלרקי ואבן כאתב אלערב, שאותם מכנה הכותב "כלבים" (והם מכנים אותו באותו האופן). האחרון "עומד בלב השווקים [של פוסטאט וקהיר] ועורך מפגשים גדולים (? מחאפל), גדולים אף יותר מאלה של אלרקי. הוא אמר שאני אויבו ושהעדתי נגדו בפני נציג הסולטאן" (שו' 12–15, 29 בצד recto). ככל הנראה הנמען בדרך כלל מקובל על אבן כאתב אלערב, ולכן דבר מכל זה לא היה קורה אילולא נאלץ הנמען לצאת לדרך "בעוונותיי" (r24–25). מנחם כותב שוב ושוב שהוא "באש" ושמוטב לו למות (r25–31, v21–25). דודו (עם) אבו אלפרג' מסית את אלרקי, ועומד בשוק ו"על בית המטבחיים" (?) ומקלל את מנחם ואת הנמען בפני היהודים והמוסלמים. אבו אלפרג' מורה לאלרקי לא "לשום את המשכונות הללו" (הד'ה אלרהונאת לא תקומהם) (האם מנחם מנהל בית עבוט?) (r32–36). רשעותו של אבו אלפרג' עמוקה אף יותר, שכן הוא "יושב בבית עם יוסף ואחיו ובניו, רוקד (רקץ) ומאזין למוזיקה (טרב)" (rm22–33). חלק הסיפור הממשיך בצד verso עוסק בטענת אלרקי שמגיעים לו 1000 נֻקְרַה (דרהמים) מן הנמען. מוצגים מסמכים משפטיים שונים ועדים (שקריים?) (v1–15). מישהו אומר: "כך אובדים הון ורכוש בגלל לשון הרע" (v12). מנחם מרחיב על מצבו האומלל. הוא מתפלל לאל שיצווה על "מלאך פגעי" להניח לו. כל יום מסתיים בדמעות ובהמסת כבדו, פירור אחר פירור (v19–32). הוא מסיים בהפצרה בנמען לבוא במהירות ולבקש סיוע מאיש רב־עוצמה ("נשק עבורי את רגליו של מי שאתה יודע", v33–34). הוא מתנצל על העניין המעיק שבאיגרת (v35–37). ר' דוד שולח דרישת שלום ונזיפה; ר' שלמה בקו הבריאות, מתאושש וחזר לעצמו; אשת הנמען וילדיו בריאים (v37–40). בנוסף בשוליים: "שמעתי שמהד'ב בן אלעודי במצב אנוש ושהחיטה יקרה. יחוס האל".

שלושה או ארבעה טיוטות של שירים בערבית-יהודית. השיר ברקטו הוא המעובד ביותר ובראשו הכותרת "עלא [...] הארץ המיוחדת", שעשויה להיות תיאור הנושא (משהו הקשור ב"ארץ המיוחדת", כלומר ארץ ישראל) או הפניה ללחן. זהו קינה על הפורענויות שפקדו קבוצת אנשים ("צרות באו עלינו... ולא מצאו שום סיבה למבוכתנו... השמש נעלמה והירח לקה..."). השיר מזכיר גם קבוצה אחרת של אנשים אשר "אינם מוצאים שום ארץ מבלי לקחתה בשבי (או: לכבוש אותה)". מפתה לקרוא זאת כקשור למסעי הצלב. הוורסו מכיל שתי או שלוש טיוטות נפרדות של שירים. זו שבפינה הימנית העליונה השתמרה בקושי. זו שבפינה השמאלית העליונה מתארת את המשורר פונה לחבורת רעים. הוא מתלונן על דמות מסוימת ו/או מלגלג עליה — אולי הגורל (דהר/זמאן) — אשר "שותף בכל תועבה... הוא משוטט תמיד בבתי המרחץ(?)... הוא מוכר בכינוי אבו אל-דם (Abū l-Dam; לחלופין: אבו אל-ד'ם / Abū l-Dhamm, "אבי הגנאי")... פניו כפני כלב צהוב... גופו שמן וטחולו נפוח... רשע ומשוגע בלי ספק... טיפש יותר משהוא נבון... וענו לי חבריי ואמרו: 'האם איננו רוכב על פרת (yarkab baqara) ברדויל?' (או 'האם איננו מורכב מן הקור (yurakkab bi-qirra) של ברדויל?') (אמא ירכב בקרה ברדוילי)". האזכור עמום מאוד, אך ייתכן שהוא רומז לבלדווין הידוע גם בשם ברדויל. המשקל עשוי לסייע בקביעת הניקוד הנכון. כל החרוזים של החלק העליון חוזרים בחלק התחתון (שורות 1–10 של החלק התחתון מקבילות לשורות 1–14 של החלק העליון), והחלק התחתון ממשיך לאחר מכן בחרוזים נוספים (שורות 11–20) הזהים כמעט לחלוטין לשיר שברקטו (שורות 14–23). ישנן מספר מילים שנמחקו והוחלפו באחרות. ישנן גם הערה אחת או שתיים בשוליים. בשולי התחתית רשומים חישובים בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות. הכתב הערבי בוורסו מזכיר רוקח (אל-עטאר), אדם בעל התואר תאג' אל-מלכ, וייתכן [...] אל-עדני.

מכתב הממוען לרופא משה בן צדוק הדיין הכהן. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת על המכתב כתובה הן בערבית-יהודית והן בכתב ערבי. הנייר כהה והכתב דהוי (אולי בשל נזק שנגרם מכריכת ספר). הנמען זוכה לתארי כבוד מפוארים כגון "משה הרב המובהק הפטיש החזק דגל הרבנים", ושני בניו מתברכים. לאחר פתיחה מלאת כניעות והערצה, השולח מביע את חרטתו וצערו העמוקים (אלנִיראן ואלנדאמה) על שהזניח דבר מה. כשני שלישים מטה בעמוד הראשון מופיע רווח קטן, והשולח עובר לפנות אל אישה (סביר להניח שמדובר באחותו ואשת הנמען; אין זו אשתו שלו, שכן בהמשך הוא מזכיר את בעלה). הוא ממשיך לפנות אליה עד סוף המכתב. הקטע הבא פגום מכדי שניתן יהיה לקראו. בתחתית העמוד מופיע הביטוי "אל נאבלוס". בהמשך מתחיל השולח לדווח על מסע עלייתו לקברי הצדיקים המקראיים בארץ ישראל. הוא מזכיר את כפר חאריס ואת עווארתא ואת קברי אלסיד אלעזר, איתמר ופנחס; וכפי הנראה כפר נוסף ובו קברי אלסיד יהושע, אביו נון, וכלב בן יפונה. ישנם תיאורים נוספים של מקומות ואתרים שבהם ביקר יחד עם בני לווייתו (ובכללם קבר יוסף בבל[אטא]), אך הנייר קרוע ורוב השמות חסרים. הוא מוסיף ומציין: "לא סיפרתי לך דברים אלה אלא משום ששלחת מכתב המאשים אותי...". בצד האחורי הוא מתייחס אל "[...] שהותך שם, מלבד בעלך". ייתכן שהדברים מתייחסים לכך שלקתה בדלקת עיניים (ואנתי רמדה, שורה 8 בצד האחורי). מספר שורות בהמשך: "אין בידי כסף ואיני מוצא איש... בן דודך (אבן עמّך)... אל תנתקי (מכתבייך ממני)...". יש לציין שהקטע הראשון תחת מספר שמורה זה אינו קשור למכתב. המכתב טעון בדיקה נוספת, ורצוי באמצעות צילום רב-ספקטרלי.

מכתב שנכתב מטעם גיורת ביזנטית בשם רחל, השוהה באלכסנדריה, אל אליהו הדיין בפוסטאט. עיקר המכתב (בערבית-יהודית) נכתב בידי המלמד וסופר בית הדין יהודה ב"ר אהרן אבן אלעמאני, ובסופו תוספת (בעברית) מאת שמואל (המכונה גם כלב) ב"ר יעקב. המכתב מתוארך לי"ט באדר א'תקל"ח לשטרות, היינו שנת 1227 לסה"נ. נושא המכתב הוא בעלה של רחל, יוסף מברצלונה, העומד לשאת אישה מקומית ובכך להותיר את ילדיהם יתומים בחיי הוריהם וכ"חתיכות בשר". אליהו מתבקש להעביר את עניינה אל הנגיד רבי אברהם בן הרמב"ם (1205–37), כדי שיתערב וימנע מיוסף לעשות זאת לה. ביהודה עובר לכתוב בקולו שלו בשורה 3 של ה-verso, מוסר דרישות שלום שונות בלשון כבוד, ומוסיף כי עיניה של רחל (או שמא של אמה?) חלו בדלקת (רמד) מרוב בכייתה. התוספת בכתב ידו של הרב הצרפתי שמואל ב"ר יעקב, החתום עליה, מאששת את הסיפור המופיע בגוף המכתב, ומטילה את האשמה על אמו של הבעל, אשר פיתתה אותו לעשות מעשים רעים אלה, וכן על "אשתו, הנחש, שנישאה לו בעל כורחו" — דבר שיוצר רושם כי יוסף כבר נשא את האישה המקומית. נראה כי שמואל מסיים בכך שהוא קיבל על עצמו את השם "כלב" (או להיפך?) בשל מחלתו, ככל הנראה במאמץ לשנות את מזלו על ידי שינוי שמו.

מכתב ממשה בן לוי הלוי, היושב בקליוב, אל הגאון שר שלום הלוי בפוסטאט. כתוב בעברית. לאחר שיר שבח לגאון וברכות פתיחה ארוכות, מספר משה את סיפורו של אדם בשם יפת בן שלמה הרופא, המכונה אבן אלטפאל ("בן הכובס"), שהגיע לקליוב ובידו מכתב משר שלום שלכאורה ממנה אותו למוהל הבלעדי של "כל הכפרים". משה לא הצליח למצוא במכתב את הסימן המיוחד של שר שלום, ולפיכך הכריז שהמכתב מזויף. בנו של מעני העני נימול במקום זאת בידי יפת הקצר, ללא תשלום. כעת מגיע משה לעיקר מכתבו: נודע לו כי אבן אלטפאל הוציא עליו דיבה לפני שר שלום, וטען שאמר דברים נגד הגאון שמעולם לא אמר. בסיומו של המכתב מתחנן משה לרחמים: הוא מצהיר שלא חטא בדבר, שאל לו לשר שלום להאמין לדבר ללא עדים והוכחות, ולבסוף — מי הוא בכלל שהגאון יכעס עליו? "אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד" (שמואל א' כ"ד, י"ד). בצד השני של הדף הוא מתנצל על איכותו הירודה של הנייר, ומציין שזה הטוב ביותר שהצליח להשיג, וכן על איכות כתיבתו הגרועה. הוא היה מתייצב בעצמו, אך בקושי הצליח אפילו לכתוב מכתב. הוא כתבו בשכבו, מוטל למשכב מחמת חולי במעיו ובעיניו.

צד הוורסו: טיוטות של לפחות חצי תריסר מכתבים וטקסטים נוספים בכתב ערבי. אחד המכתבים (כתוב בין השורות של מכתב אחר) מופנה לדודתו של הכותב מצד אמו (ח'אלתי סיידתי אלעזיזה), ואינו מכיל אלא ביטויי געגועים. המכתב שסביבו מופנה לאישיות נכבדה, וייתכן שהוא מדווח על תפיסתו של אדם פלוני (קֻבִּצַ עלא X ג'זאה אללה), ומבקש שאלוהים יחשוף את מעשיהם של "חבורת כלבים" אחת (ג'מאעת אלכלאב). מכתב נוסף נכתב על ידי פקיד שתוארו "נאצר לדין", והוא פונה אל הוזיר — שהוא גם השופט העליון וראש הדאעים — ומתחנן בפניו שיגן עליו. בלוק טקסט אחר הוא תחילתה של המֻעַלַּקַה של אִמְרֻא אלקַיְס ("קִפַא נַבְּכִּי..."). בלוק טקסט נוסף, הממוקם בשוליים בזווית של 90 מעלות למעלקה, מזכיר את שמו של אחד הצדדים במסמך המשפטי בערבית-יהודית שבצד הרקטו, או אולי את אחיו: "...והעבד הועסק אצל אבו אלחסן עלי בן סהלויה בן חוסיין בצינאעה (בית-נשק? בית-מלאכה?)". תיארוך: צד הרקטו מכיל מסמך משפטי משנת 1057 לסה"נ, ולכן צד זה הוא ככל הנראה מאוחר יותר. המסמך ראוי לבחינה נוספת. (חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

מתכונים בערבית-יהודית ובעברית. מספר השורות משתנה לפי התוכן; הפסקות בטקסט בדפים 1–3 מסומנות בשלוש נקודות. בדף 1r מופיעות סגולות המופקות מכלבים ומשועלים, בעברית, הפותחות במילים "סגולות השועל". בדף 1v סגולות המופקות מברווזים, בעברית. בדף 2r שני קטעי ריפוי בערבית-יהודית. בדף 2v רישום של מילים, אולי לחש או מנטרה מאגית, בארמית. בדף 3r הוראות בערבית-יהודית להכנת סגולות שונות, ולאחריהן הוראות בעברית להכנת קמיע החקוק בצורת לב. בדף 4r, שנכתב בכתב יד אחר, מצויות הוראות בעברית להכנת קלף לספר תורה. הקטע נושא את הכותרת: "עיבוד גויל של ספר תורה מן מעשה". המונח "מעשה" מתייחס בדרך כלל ליחידה של הלכה למעשה שעברה במסירה, והוא נפוץ במיוחד בספרות המסורת הארץ-ישראלית. גם כאן אין מדובר בחיבור הלכתי מונוגרפי, אלא בנוסח של מתכון בלשון נוכח: "תקח עפץ". זהו חיבור שלם ועצמאי, המסתיים סמוך לתחתית הצד הקדמי במילים: "תם תם". בדף 4v, באותו כתב יד של הצד הקדמי, מופיע אותו טקסט עצמו בערבית-יהודית, תחת הכותרת: "הדא עמל אלריק".

ספרות עממית בערבית-יהודית. הטקסט מספר את סיפורו של חכם המפליא את המלך פעם אחר פעם בכוח הסקת המסקנות שלו. כך למשל, הוא מסוגל להבחין במבט אחד בסוסו של בדואי שהסוס יָנק מכלבה, וכן הוא מצליח לזהות מתוך בדיקה מקדימה של שפחה (תַקְלִיבּ, דֻח'ול אליד) הנעשית טרם הקנייה כי כלל אינה שפחה. בכל פעם שהמלך מקשה ומבקש הסבר, החכם מבאר את שיטת ההיסק שלו, ובעקבות כל הישג כזה המלך מוסיף ומגדיל את משכורתו או את קצבת הלחם שלו. בסופו של דבר מודיע החכם למלך כי הוא עצמו (המלך) הינו בנו הבלתי-חוקי של אופה, ומוכיח את דבריו; המלך משביע אותו לשמור על הסוד ומשלח אותו לדרכו עם כסף רב המספיק לו לחיות באושר עד אחרית ימיו. המסמך פרוש על פני שני עמודים; בעמוד השני מופיע גם פיוט עברי שלפניו הכותרת "ישעיהו ב' אלעזר ב' ג'אבר אל שמריה כהנא ב' אהרן". בעמוד האחרון מופיע גם השם יהודה ב' פרחיה.

recto: עדות מאת נסים בן שמריה ולפיה ססון בן נתן הפקיד אצלו שבעה־עשר דינרים נזאריים מזויפים. המזייף היה המֻתַוַלִי אלסִכַּה (הממונה על המטבעה) או צאחב דאר אלצ'רב (בעל בית המטבעה). כאשר ניסה נסים להחליף את הדינרים נחשפה התרמית, וחייו עמדו בסכנה ממשית. הדיין יאיר בן אברהם השקיט את העניין, אך הכסף אבד. תיארוך: בערך 1090 לספירה. (המידע על פי גיל וכרטיסיות גויטיין.) verso: כולל טיוטות ונוסחאות של מספר מסמכים משפטיים שונים בערבית־יהודית, ובהם אחד המתוארך לתשרי שנת 1393 למניין השטרות (1081 לספירה) הנוגע לעניין נישואין או גירושין בין אברהם בן ישועה הכהן לבין רַיִיסַה בת יפת. כמו כן מופיע במסמך תעודה מדינית קדומה יותר בערבית (ראו רישום נפרד), ובנוסף מכתב או מסמך משפטי הנראה כמכתב, ובו השמות שלמה בן כלב ויוסף הכהן וכן ביטויי פנייה אל אחד מנכבדי הישיבה (מבשר?).

כתובה. אחת הכתובות הביזנטיות הבודדות ששרדו. מקום העריכה: מסטאורה, שעל נהר המאיאנדר (באסיה הקטנה). התאריך: יום שישי, ד' בניסן ד'תשפ"ב לבריאת העולם, הוא 9 במרץ 1022. החתן: נמר בן אלקנה. הכלה: אֶבדוקיה בת כלב. הנדוניה מפורטת בכתובה, ובה מונחים יווניים רבים. בתחתית הצד הקדמי של המסמך מופיע עיטור של תלתלים, וטקסט הכתובה ממשיך אל הצד האחורי. העדים: יהודה בן נבון, משה בן ליאון, שלחיה בן יוסף, ומשה בן שבתי. בסוף הצד האחורי מופיעה הנוסחה "שריר ובריר" (אישור תקפות סטנדרטי בעברית/ארמית), ולאחריה המילה היהודית-יוונית אקוליתוס (ἀκωλύτως), שמשמעה "ללא התנגדות" או "ללא מניעה" — אותו מונח עצמו משמש בשטרות משפטיים ביזנטיים, וכן במסמך נוסף מן הגניזה. המידע מבוסס בעיקר על המהדורה של דה לאנג' ועל גויטיין.

מכתב מאת דניאל בן סעדיה הבבלי. מתוארך לחודש אדר [א]'תקכ"ה למניין השטרות = פברואר/מרץ 1214. (מאן קרא 1522 למניין השטרות, מה שהיה מתאים לשנת 1211.) המכתב עוסק בנשיא תקוע במקום מסוים, אולי יאשיהו בן ישי. נמסרות בו דרישות שלום לאישים שונים, ובהם חננאל ואחיו שלמה (כלומר בני שמואל) ובניהם, אברהם, יוסף ובנו יצחק, שמריה, דוד, יחזקאל, יחיאל ובנו. נזכרים בו מאיר (אולי בנו של ברוך מצרפת), יפת, אליהו, כלב הכהן, סעדיה ובניו, אליהו שהוא מאלכסנדריה, ואלעזר. בהערת שוליים מוזכר אדם בשם יהודה. בצד השני (verso): קטע מוסרי וקטע מדרשי. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.)

גב: מכתב משפחתי, בקירוב המאה ה-11, מאברהם לחתנו אליהו ולבתו אִתְוַכִּלִי (שם ערבי שאינו מתועד). ישנן ברכות ואיחולים רבים מבני משפחה שונים. הכותב מציין שאחיו של אליהו רצה לבקרו אך נמנע מכך בשל בציר הענבים (הבציר). הוא מעוניין שהזוג ישלח מכתב בהזדמנות הבאה. מוזכרים גם חוב ו'עת עליית הנהר', כנראה התייחסות לשיטפונות הנילוס. מספר שמות מוזכרים: אחותו של אליהו היא סת אל-רומי (שטירומי); כמו כן מוזכרים אריני (אריני), לאון (לאון) ואשתו סת אל-בית (שטילבית), חתן נוסף כלב, אשה מרשיני (מרשיני, מנוקד) ובן שמריה. גב: כתובת ומספר שורות ערבית לא קשורה.

צו? בכתב ערבי, כתב קנצלריה, אותיות גדולות ורווח עצום בין השורות. שמורים שורה וחצי. קשה להבין דבר מעבר למספר מילים: انفاذه... والى... الكشف... على المصلى.... בגב ישנן הוראות מאגיות ביהודית-ערבית בכתב יד גולמי להבטחת ההפרדה (bāb furqa) בין שני אנשים לנצח. חלק מהלחש כולל לקיחת שערה של כלב ושערה של חתול, שריפתם יחד, ואמירת 'כשם שאלה השניים לעולם לא יתאחדו, כך פלוני ופלוני לעולם לא יתאחדו עד יום הקיאמה.' כמו כן ישנן מספר מילים בכתב עברי בפנים.

כתובה. החתן: חסן בן יפת. הכלה: ריّיסה בת מבשר. המקום: פוסטאט. התאריך: יום שני, 25 [...] שנת 1345 למניין השטרות = 1033/34 לספירה. מתנות הנישואין מסתכמות ב-3 + 15 = 18 דינרים, והנדוניה ב-32 דינרים. העדים: החזן יפת בן דוד בן שכניה; יצחק בן סעדיה; פרח בן אברהם; הפרנס הלל בן סהל; עמרם בן יפת; שלמה בן מבשר; כלב(?) בן מוהוב הלוי; ח'ליף בן ח'לף; שמואל בן שמואל. (חלק מהמידע מבוסס על הערותיו וכרטיס המפתח של גויטיין, וכן על מד' סוס' ג', עמ' 415.)

מכתבים בכתב ערבי. הרקטו והוורסו הם שני מכתבים שונים בשתי כתבי יד שונים. הוורסו עוסק ככל הנראה בכלב ציד שנרכש על ידי יוּחַנָּא לפני כמה ימים, אך ברח מן הבוסתאן לאחר לילה אחד ונמצא על ידי בדואי. מישהו סיפר לכותב כי מנהגם של הבדואים להחזיק אצלם כלבים ובזים שהם מוצאים, דבר שגרם למצוקה רבה לכותב מאתמול ועד היום. במכתב מוזכר 'אלמַוְלַא אלכַּבִּיר' (האדון הגדול) וכן זנים שונים של כלבים, ובהם הסַלוּקִיַּה. דרוש עיון נוסף.

טקסט הלכתי בערבית-יהודית. מונה את הגורמים הפוסלים אדם מלהעיד. הקבוצה הרביעית היא "אלה החסרים מֻרוּוַּה (בקירוב: סגולה, גבריוּת)." 4א: מי שמשחק בשש-בש או בשחמט או ב"פסאפס" (פרעושים) או בנואא (גלעיני פירות) או בקוביות וכיוצא באלה, אם הוא מרוויח מכך כסף או טובת הנאה. 4ב: מי שמשחק בבית המרחץ או באילים או בכלבים או בבעלי חיים אחרים מסוג זה, אם הוא מרוויח מכך כסף או טובת הנאה. 4ג: מי שאוכל בשוק.

ורסו: חשבונות בכתב יד מוקדם-מודרני. מהמאה ה-16 ואילך בהתבסס על הפליאוגרפיה. המטבע המוזכר הוא פיד'ה (כנראה מדין עות'מאני) ואולי 'כלב' כהפניה למטבע בינלאומי כלשהו - אולי תאלרי הארי ההולנדיים, שנקראו גם מטבעות 'כלב' ביהודית-ערבית כי הציורים הפיגורטיביים של אריות דמו לכלבים. רקטו: רשימות של מספרים יווניים בכתב עברי תחת הכותרת 'האדה אלעדד בלשאן אלגרייגו' ('אלו הם מספרי השפה היוונית').

שטר הרשאה שנכתב בצור, מיום י"ח בשבט ד'תשע"א (25 בינואר 1011). חלפון בן משה בן אהרן (אבן אבי קידא), "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בצור, מייפה את כוחו של חמיו שלמה בן רביע (בפוסטאט) לגבות מכלב בן אהרן, "נציג הסוחרים" בפוסטאט, את הסכום המגיע לו עבור 37 משפלות (סלים) של זכוכית, שחלקן היו רכושו הפרטי וחלקן הוחזקו בשותפות עם אברהם בן חבשי ועם אהרן בן יעקב (אבן אבי רג'יף).

מסמך/מסמכים משפטיים ביהודית-ערבית בכתב ידי חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100–1138 לספירה). פנים ייתכן שהוא צוואת ערש דווי: מוזכרים בית, שמריה, שמן לבתי כנסת, ירושה, שחרור הדדי ו'התכריכים וכיוצא בהם'. גב: 3 עדים, כלב(?), שמואל, 'האחרת היא חסנה הנקראת [...]', מישהו 'עתה בחיים', יום רביעי ה-29 לחודש.

כתובה. שריד שנכתב בכתב יד קליגרפי. תיארוך: ככל הנראה סוף המאה העשירית או המאה האחת־עשרה. מזכיר את השם חביבה מפרג כהנה. עדים: נתן בן פרחיה; כלב בן יוסף; יהודה בן אפרים; מנחם בן אפרים; אברהם בן יהודה; חלפון הלוי בן [...]; יוסף בן [...]; שלה בן [...]; זרעא בן [...].

מכתב, כנראה. בעברית. תיארוך: כנראה מאוחר, לפי הכתב. עוסק בעניינים משפטיים ומכיל תוכחה חריפה כלפי מישהו, ובכלל זה השורה 'אנו לא מסכימים שתשמש כשליח; מתחילת מעשיך כבר ניכר הסוף'. מצוטט גם משלי כ״ו:יא ('כלב שב על קיאו, כסיל שונה באולתו').

מכתב מסחרי בערבית יהודית. מתייחס ל-40 קלפים; קבוצת סוחרים מברקה (קום ברקיין); הגעת 'הכלבים' (אל-כלאב) ו'ההודו' (אל-הנד) ממיקום הנמען. השולח מסכם באמרו ש'הקהילה' (אל-ג'מאעה) נמצאת במצוקה.

קטע קטן של חשבונות בערבית-יהודית. מאוחר. מזכיר ח'ליפה [...] וסלאם ג'מייל. המילה 'כלב' מופיעה פעמיים, ככל הנראה בהתייחס לקירש 'אבו כלב' (Dutch lion thaler) שהוטבע לראשונה ב-1575 לספירה.

פנים: מסמך משפטי בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100-1138 לספירה). גב: ציורים של גבר מזויין ברומח רוכב לציד, עם מה שנראה כלב ציד לפניו; שרבוטים; רישומים בערבית. (מידע מתוך CUDL)

מכתב מאליהו בן כלב בן ליאון, יהודי ביזנטי, אל הנגיד המצרי שמואל בן חנניה. המכתב נכתב בדרכו של אליהו לקהיר, ובו הוא מתלונן על דלות הלימוד בקרב יהודי מצרים ועל רפיון שמירת המצוות שלהם.

רקטו (שימוש משני): קטע ממכתב מאת אהרון בן אפרים. בעברית וביהודית-ערבית. מוזכרים: כנִיסַת אל-שאמיין; מעבר ממקום למקום; חבר; כלב הכהן; והמכתב מסתיים בביטוי 'ישע רב'. מהמאה ה-11.

קטע חידתי. אולי סוג של קללה או נבואה. כתוב ביהודית-ערבית. כל התוכן הנשאר מורכב ממשפטים המופנים לאישה: 'תמותי על מיטתך, ומחלת הלב תתגבר עליך, וגם נשיכת הכלב ובעיטת הבהמה...'

רקטו: אולי מכתב ביהודית-ערבית. מזכיר אמיר ומישהו שאומר 'יא כלאב יא אולאד אל-כלאב!' ('הו כלבים ובני כלבים!'). נעשה בו שימוש חוזר בורסו לטקסט בעברית בכתב ידו של סופר פורה.

ייתכן שמדובר במכתב שבח. מורכב כמעט כולו מביטויים פיוטיים בעברית. בתחתית מופיע שם הכותב: כלב ב"ר יהודה. בראש הדף, בכתב ערבי: ʿAbd al-[...] al-Ṣayrafī dāma ʿizzahū.

סוף מסמך משפטי, חתום על ידי דוד בן מבורך, אברהם בן כלב ואחרים. להלן קולופון שנכתב על ידי אלעזר בן יוסף בן עמרם, המזכיר גם יפת בן טוביה. (מידע מתוך CUDL)

שבר משפטי. מזכיר מובארק בן אברהם ורחוב בחארת זווילה. ככל הנראה ממשיך לצד ב', שם מוזכר שלמה בן כלב הלוי (אולי אותו כמו ב-T-S 12.1, PGPID 3090?).

מכתב ששלח שבתאי ב' כלב לשלושת הפרנסים (פקידי הרווחה) של פוסטאט, אברהם, יעקב ואבו סעיד, להודיעם שהגיע בשלום ולשלוח ברכות לשלמה.

שירה, כנראה חידה, עם רמזים למשה, אברהם, כלב בן יפונה והושע בן נון (המרגלים). משבחת נכבד על נדיבותו.