גמלים ותחבורה יבשתית בגניזה

מכתב בלאדינו מהסוחר אברהם מאיו אל אביו, ככל הנראה מאלכסנדריה לפוסטאט/קהיר, העוסק בעסקאות מסחריות רבות ובהגעתה של ספינה ונציאנית. אברהם מדווח שקיבל את מכתב אביו ובו נמסר כי בחר את הזעפרן ומכר שניים משלושה פֿרדוס (שקים) של גֿידארי (אולי אריג הודי המכונה "gudari"; ייתכן שמדובר בכיסוי הראש הטורקי "çidari"; הסימן הדיאקריטי מעל הג' מורה כי אין מדובר ב-g קשה). אברהם ושותפו סלימאן יקנו וישלחו כמה שיותר גֿידארי שיוכלו למצוא. "כאן, הוא ואני כאחים. כך גם אתה וח'דיר צריכים להיות כאחים. עזור לו תמיד." בהמשך מזכיר אברהם חמישה שקי צימוקים, ומפרט את הסחורות ששלח לאביו: (1) חמש-עשרה לוחות עופרת המסומנים "Mayo Kavakado"; (2) חמש אספוארטס (סלים) של תחמוצת עופרת (מרדסינך, ככל הנראה מהפרסית "murda-sang"; הזיהוי הוצע על ידי פרופ' דניאל שפילד), הנושאות את חותמו של סלימאן; (3) ו-107 "קדיוֵס" (?) של ברזל איסטנבולי משובח, ששלח בלוויית ח'דיר. העופרת עלתה 3 דוקטים, ובסך הכול 32 דוקטים ונציאניים ו-33 מועיידי. תחמוצת העופרת עלתה 100 דוקטים, בסך הכול 845 [...], והברזל עלה 182 דוקטים, בסך הכול [...]. אברהם שילם 37 מועיידי עבור הגֿירמה (מההקשר: המחסן? ראו בצד האחורי, שורה 21). לאחר מכן הוא מדווח כמה עלה לו להעביר כל סחורה לרשיד, משם הועברו ככל הנראה לפוסטאט/קהיר. אברהם שילם 29.5 דוקטים ונציאניים עבור חמשת שקי הצימוקים — נראה שהדבר שווה ערך ל-60 מועיידי לקנטר — והוא שמח שהשיג את הצימוקים הטובים ביותר מהספינה במחיר נוח. הוא שילם 100 דוקטים ונציאניים ו-100 קורונות עבור ה"מירסה" (? מירסה) ומבקש מאביו לכתוב במהירות [אם הוא חפץ בה], משום שיש ביקוש רב למירסה. כן רכש עוד צימוקים, וחמישה קנטרים של גבינה (? קיסה) במחיר קורונה אחת לקנטר. אברהם מבקש מאביו לשלוח לו חלק מההון, משום שהוא זקוק להפעילו "מעתה ועד סוכות" בעונת המסחר, שאם לא כן "קבוצות גדולות כאלה הבאות מוונציה" [יקדימו אותנו? המשפט נראה חסר], ועדיף שאביו יחיה מרווחיו ולא מההון העסקי ("el cavdal"). עוד מדווח אברהם כי [...] של העיר נפטר אתמול לאחר יומיים של ייסורים מהמגפה. "בנו הצעיר של המורה (אלמועלם) פצוע. המוסלמים ("moros") נלחמים שוב ("de nuevo se hieren")." אברהם נותן הוראות מה על בוניאל לקנות עבורו ("לא עדשים, אלא חתיכה של רוודי מתלוק"). אברהם מבקש מאביו להודיע ליעקב בן חביב שמשה בן היני הגיע וסיפר לו שהוא נטש את הגומי (la goma) ברשיד, משום שלא הצליח למצוא נהגי גמלים ומשום שהיה כבד מדי להעבירו בכל דרך אחרת. הוא הותיר את הגומי שם בנאמנות ("encomendado"), עם די כסף עבור נהגי גמלים והוצאות נוספות כדי שיועבר הלאה. "כשיגיע, נשתדל למוכרו, אל תדאג כלל." נראה שאברהם הפסיק לרגע, משום שהדבר הבא שהוא כותב הוא: "הגומי הגיע." הוא מסיים את המכתב בנשיקות לאמו וליצחק ולנסים. בנספח הראשון הוא מבקש מאביו לבדוק את שקי הצימוקים של ח'דיר ולראות אם נושאים סימן של עוגן ו[...], ולכתוב לאברהם ולעדכנו. בנספח השני הוא מבקש מאביו לשלוח [מטבעות] טובים, גדולים, מסוג "קאיתביי" (מטבעות שהוטבעו תחת קאיתביי? שלט בשנים 1468–1496 לסה"נ) באמצעות אבן חביב או בוניאל, מי שיגיע, ושהם יושארו עבור אברהם בגֿירמאס. אך אם אף אחד מהם אינו מתכוון לבוא, אזי יש לשלוח את הסחורה עם שמואל כהן, "וכתוב לו שהם שייכים לרחמים." השורה האחרונה במכתב מזכירה סחורה סתומה (פשתן? עצי הסקה? לינו די סאפאר) ואומרת "אל תכתוב את תשובתו" (?), אולי משום שמדובר בעניין רגיש. כפי הנראה נכתב בשנת 1513/14 לסה"נ, על סמך (1) האזכור של יעקב בן חביב, שאולי זהה למחבר המפורסם של "עין יעקב" שנפטר ב-1516 לסה"נ, (2) האזכור של חולה מגפה, ו-(3) התפרצות ידועה של הדֶבֶר במצרים בשנים 1513/14. מנגד, מוכר לפחות עוד יעקב בן חביב אחד במסמכי הגניזה מראשית המאה ה-18. כמו כן, קיים קטע של מסמך עברי משנת 1544/5 לסה"נ שבמרכזו עומדים אברהם, רחמים, וסחר בצימוקים.

מכתב ממחרוז בן יעקב בפוסטאט אל גיסו אבו זכרי הכהן באלכסנדריה. התיארוך: יום ראשון, 15 בג'מאדא = 16 באדר, ככל הנראה 3 במרץ 1135. המכתב הוא אזהרה דחופה המייעצת לאבו זכרי להוציא את כל סחורתו ממחסן באלכסנדריה. שותפו העסקי של אבו זכרי בפוסטאט היה גוסס, ובשל ההפקרות ששררה אז במצרים עמדה סחורתו של אבו זכרי להיות מוחרמת יחד עם רכושו של המת (לפי גויטיין, לפני 1129). האיש הגוסס, אבו סעיד, היה קרוב משפחה של שותפו של אבו זכרי, סוחר ההודו האלכסנדרוני הידוע אבו נצר בן אלישע. ככל הנראה לא היו לאבו סעיד יורשים מדרגה ראשונה, ופקידי דיואן אלמוארית' (בשורה 5: אצחאב מואריף!), משרד העזבונות, שניצל מצבים מסוג זה, עמדו להחרים את כל רכושו שהיה מופקד אצל אבו נצר. כדי שלא ליטול סיכונים, היו הפקידים מעקלים את נכסי אבו נצר וכן את נכסי אבו זכרי, מכיוון שסחורות השותפים אוחסנו יחדיו. ראש הישיבה, מן הסתם מצליח הכהן — שלמעשה היה כפי הנראה בן דודו של אבו זכרי — מסר את האזהרה אישית למחרוז והורה לו לשלוח מיד מסר דחוף לגיסו אבו זכרי. לצורך כך שכר מחרוז שליח פרטי (נג'אב) לאלכסנדריה, שיצא בגמל. במכתבו אומר מחרוז לאבו זכרי שלא יתחשב בעלויות ויחלץ את סחורותיו ללא דיחוי. האזהרה חוזרת בנספח שנכתב לאחר שמסלם הודיע לכותב כי השליח לא ייצא באותו לילה. אזהרת ראש הישיבה אינה קשורה לבקשתו הדחופה של אבו זכרי אליו במכתב II, 58, שכן אותו מכתב נכתב כמה שנים לאחר מכתב זה. המכתב מתוארך ליום ראשון, 15 בג'מאדא. מכיוון שמחרוז מאיץ באבו זכרי לחזור לפוסטאט להיות עם משפחתו לפני החג הקרב, ניתן לקבוע את התאריך במידה רבה של ודאות ל-2 במרץ 1135, אז חל 15 בג'מאדא הראשון ארבעה שבועות לפני פסח. (לא ברור מדוע הניח גויטיין שהמכתב נכתב לפני 1129.) כפי שכבר צוין, מחרוז לא היה רגיל לכתיבה, ואחרים כתבו עבורו את רוב מכתביו ששרדו, להוציא מכתב זה ומכתב V, 20. בשל דחיפות המכתב, ככל הנראה כתבוֹ בעצמו. ידו הלא־מאומנת, סגנונו הירוד ולשונו הרצופה צורות המוניות וחריגות כתיב נוספות מוכיחים את חוכמת מנהגו הרגיל. ראוי לציון נוסף: מצליח גאון חולה ב"אבן" (אלחצא), כלומר אבן בדרכי השתן (שורה 17 בצד הפנים). בצד האחורי שש שורות של שירת אהבה בכתב ערבי.

מכתב הממוען לאדם בשם אבו אלפתח (לפי הכתובת הפנימית) או לחנות הבשמים/תרופות של אבו אלעז (לפי הכתובת החיצונית). הטקסט כתוב בערבית-יהודית בעירוב של ערבית באותיות ערביות וערבית באותיות עבריות. כתב היד והכתיב באותיות הערביות גסים ובלתי מיומנים יחסית, ואילו כתב היד באותיות העבריות נראה מיומן יותר. השולח נסער לאחר שאיבד את השק (ח'ריטה) שהכיל את ספר התורה (קודקס) ואת בגד הפוטה. הוא חושד שמובילי הגמלים אולי לקחו אותו — "ואלי ורבאעה שלו" — ייתכן שראש המובילים נקרא ואלי ו"רבאעה" מתייחס לפועליו. בכל מקרה, ואלי הכריז על תגמול של שלושה דרהמים למי שישיב את השק. השולח מבקש מהנמען להתלונן עליהם (על הסחורות? על מובילי הגמלים?) בפני "האסתאד'", ככל הנראה פקיד ממשלתי. כמו כן הוא מבקש מהנמען לשלוח את העורות (אלג'לוד, בכתיב משובש اجلود). החלק העיקרי של המכתב מסתיים בדרישות שלום לנמען ולחלף. בסוף המכתב מצורפת תוספת (או אולי תשובה?) בערבית-יהודית, החוזרת מילה במילה על חלק מהמידע שבגוף המכתב, אך גם כוללת הבדלים מסוימים: "אם הפוטה אינה אצלך על המצטבה, המכארים (מובילי הבהמות) לקחו אותם... ואלי אמר שייתן 2 או 3 דרהמים למי שישיב אותה. אמרתי לו שיבקש להעבירה אל החנות, והם ישלמו לך כל מה שהפסידו". בקטע זה נאמר שהמצחף (ספר התורה) יגיע עם חלף, והפוטה — בעזרת ה'.

מכתב מאבו אלמנצור בן אבו אלפרג' אלקביביה(!) אל אמו בפוסטאט. בערבית-יהודית. הוא מתנצל על שלא ביקר בבית בעת שהותו במסע עסקים, ככל הנראה מפוסטאט אל א-צעיד (מצרים העליונה). כן הוא כותב שמסע העסקים שלו עלה יפה, חרף קשיים מסוימים, וכי אין לה מה לדאוג. בנוסף-כתב מופיעה ההערה: "אם את חושבת על הנסיעה ההיא שביקרתי אותך בדלאץ(?) עם הגמל(?) שזנבו קטוע — נסיעה זו אינה דומה לנסיעה ההיא". הוא מוסר דרישות שלום גם לאשתו שלו עצמו, אותה הוא מכנה צאחבת אלבית (בעלת הבית). גויטיין הניח באופן סביר שהמילה "קביביה" מתייחסת לאם, וציין כי שני כפרים בנפת אטפיח נקראים קביבאת. אולם המילה מופיעה בצמוד לשמו של אבו אלמנצור ולא לשמה של האם, והיא משמשת באופן חד-משמעי כחלק משמו שלו עצמו בעצומתו אל מצליח גאון. ייתכן אפוא שמדובר בשם מקום המתייחס לאחד הכפרים הקרויים קביבה בקרבת ירושלים, במיוחד אם מדובר באותו אדם המכונה אלמקדסי במכתב אחר. סיומת הנקבה נותרה בלתי מוסברת; אפשר שמדובר למעשה בצורת רבים (מקבילה ל-אלקביביין), המציינת הן את מוצא אביו והן את מוצאו שלו. (חלק מן המידע מתוך כרטסת גויטיין.)

מכתב שנשלח אל נשיא, אולי בשם ישי, אולי בעכו. בעברית. התיארוך: ככל הנראה המאה ה-13, על סמך אזכורם של הדיין פרחיה (בן שמואל?) ויפת (בן אליה?), שני פקידים הידועים כמי שישבו בעכו. השולח מדווח כי איבד את כל רכושו. מלבד הדיין פרחיה ויפת, שנהגו בו כשורה, "האחרים" הם שהמיטו עליו את הרעה הזאת. מן היום שיצא מן העיר והחבורה הגיעה אל "הבאר הלבנה", נטשו אותו אנשים אלה ולא דיברו עמו ורכבו הלאה "כשדים". מוסלמי אחד שהתלווה אליו נהג בו בידידות והיטיב עמו. בלילה אחד חלה השולח מאוד, ונהגי הגמלים גנבו את כל רכושו והשאירו אותו ערום. עכשיו, "גם כאן אינם מאמינים לי, כי לא ראו את מכתבי/מסמכי, כי הוא אבד". הוא מבקש מן הנמען לכתוב מכתב חדש שיסביר "כיצד ראית אותי בעכו". הוא מבטיח שלעולם לא יסלח לאנשים שעוולו לו. בנספח הוא מבקש מן הנמען לשלוח בגד אל ר' משה החייט הסמוך לבית הכנסת, או אל ר' יחיאל.

מכתב מטאהר, השוהה בקוץ, אל אמו באלכסנדריה. כתוב בכתב ערבי, באותיות גדולות וסדורות מאוד. התיארוך האפשרי הוא המאה ה-11. גויטיין מציין כי הקטע הוא פלימפססט, אך ייתכן ש"הטקסט התחתון" אינו אלא חותם ראי של הכתב מן הצד השני. השולח שכר בהמות לנסיעה (חמורים או גמלים) כדי להגיע לעידאב, תמורת 8 דינרים. הוא מקווה להפליג בים בסוף חודש רג'ב. חלק נכבד מן המכתב מוקדש לדרישות שלום לכל בני הבית ולבקשות לתפילות עבורו. הוא מדווח שאדם בשם [...] אלפארסי (או אלקֻרשי?) סיפר לו כי בני דודיו (אולאד עמי) שלומם טוב, והם מתגוררים במקום בשם תבליה ?נבאיה? בתימן. (חלק מן המידע מבוסס על כרטסת גויטיין וההערות המצורפות לה.)

מכתב ממוסא בן יעקוב, השוהה בדמשק, אל אבו אלעלאא יוסף בן דאוד בן שעיא (המוכר גם כיוסף בן דוד), בפוסטאט. כתוב בערבית-יהודית, והכתובת בכתב ערבי. השולח מציין כי הוציא שתי שטרות חליפין על חשבונו של יוסף בסך 250 דינרים ומסרם לידי אבן הזאר כתשלום מקדמה עבור נייר הנושא את סימן המים (אולי "עלאמה") של אבן אמאם, יצרן נייר הפועל בדמשק (לפי גיל). מוסא כותב גם שהעביר משאות גמלים לידי סלאמה בן ג'יש בשבוע הקודם. במכתב מבקש מוסא שיישלחו אליו מיד שישים תיבות זהב, ארוזות בתוך נאדות עור, באמצעות ספינת מלחמה; וכן מבקש מכל שמן פשתן ומידע על מחיר הבוראגו ("לשון השור").

חשבונות הקשורים למסחר בחבילות אינדיגו (אניל) וחינה בין הערים תוניס, טריפולי ופלרמו. במסמך מוזכרים השמות מימון ועות'מאן, ולאחריהם רשימת הסחורות שנסחרו. הרישום הראשון הוא תשלום שניתן לנצר, המַוְלָא של אבן אל-זביר. גויטיין כותב: "חשבונות עתיקים של סוחר תוניסאי, המפרטים סחורות שנשלחו על גבי גמלים לטריפולי שבלוב, ואחרות שנשלחו באנייה מטריפולי דרך תוניס לפלרמו שבסיציליה." ארבעה עמודים על קלף, באותיות גדולות וילדותיות, עם איות לא עקבי המושפע מהדיאלקט המקומי. ראוי למהדורה.

תרגילי כתיבה של ילדים, ובהם אותיות בצירופים שונים והעתקות של פתיחות ספר ויקרא וספר בראשית (לפי כרטיסיות גויטיין). שני ביפוליות בגודל דומה, אך הראשון מהם מכיל ניסיונות ראשוניים של ילד בכתיבת האלפבית, לצד שרבוטים וציורים ילדותיים — ביניהם דמות שעשויה להיות מנורה (?), אדם או גמל (?), וקשקושים נוספים; הדפים 1r ו-2v ריקים. השניים האחרים מכילים תרגילי אלפבית מתקדמים יותר, ככל הנראה של ילד אחר, ובהם ניקוד טברני, שירה וניסיון לעטר את המילה "חזק".

רקטו: קטע מכתב בכתב ערבי. מתייחס לקאדי זיין אל-דין; תכנית לצאת ביום שלישי ה-3 בצפר; לכך שהקאדי ג'מאל אל-דין הכין כמות גדולה של אוכל ומתכנן ללוות את השולח; ולכך שהקאדי צפי אל-דין גם מתכנן להצטרף והשיג שישה גמלים מאבן אל-פאדיל עבור אביו זיין אל-דין לצורך הובלת האוכל. בוורסו מופיעים חשבונות בכתב ערבי ובספרות יווניות/קופטיות, המפרטים פריטים כגון מלחפות.

ספרות עממית בערבית-יהודית, רובה מחורזת. נראית הומוריסטית ועוסקת לפחות בחלקה במרשם רפואי (אולי עבור חולה אהבה?): אחד הדוברים אומר "תן לי את כל המרשמים", והאחר נותן מרשם הכולל 30 סמים פשוטים. כמו כן יש בטקסט לא מעט עיסוק באהבה, וכן אזכור של גמל רכיבה (הג'ין). מזכיר במידת מה את הקטעים T-S NS 264.27 + T-S AS 145.360 + T-S NS 224.181 + T-S 12.537.

חשבונות מעניינים בערבית-יהודית, חלקם בגוף ראשון ("יום שישי: בַּטָּאל. יום ראשון: יצאתי..."). מזכיר 'ghilmān al-ṣāḥib', מזון לחמור ולגמל, ואת אברהם הפרנס. ב-recto ניסיונות עט בעברית כולל שורות שירה והביטוי 'כתאבי מקארב' (כתבי ירוד).

מכתב עסקי בכתב ערבי. השולח נראה מתקשה עם מישהו. הוא קנה גמל והוא או משהו אחר מתעכב. הוא מתכוון ל-'לסיים את עסקינו' (חתא נקד'י אשע'אלנא), כיוון ש-'כל הערבים סיימו את עסקיהם' (כל אלערב קד קד'ו אשע'אלהם). דרוש בדיקה.

טקסט ספרותי, בכתב ערבי. כנראה דף מטקסט היסטורי גדול יותר הנוגע לקרב הגמל. מזכיר 'אמיר אל-מומינין' שהוא אולי כינוי ל'עלי בן אבי טאלב. מוזכרת גם האיסור על לחימה בנשים, שיכולה להתייחס לאשת הנביא עאישה.

שבר מתחתית מכתב ביהודית-ערבית. מוזכרים קאדי ומוליכי גמלים. השולח מתכונן לחורף. הוא מבקש מעבד אל-רחמאן להתפלל עבורו. מוזכרים סמים/בשמים (חוואאיג' עיטר). מוזכר אבו נצר.

מכתב משפחתי/עסקי המופנה לאישה, ביהודית-ערבית. תיארוך: סוף המאה ה-12 או תחילת ה-13. השולח חולה וסובל מהקאות ומבקש תרופות. מוזכר משלוח אגוזים וצימוקים עם נהג גמלים.

מכתב מנהריי בן נסים, פוסטאט, אל אבו-יצחק ברהון בן צאלח אל-תאהרתי, בוצ'יר; מזכיר 400 גמלים עם ייבוא של פלפל, קינמון ואלון קרוב לאל-קולזום

מכתב ביהודית-ערבית לאבו זכרי הכהן, נציג הסוחרים בפוסטאט, בערך 1135. מוזכרים חיטה, הממשלה, חוסר אפשרות לקבל גמלים(?).