רשימות נדוניה מגניזת קהיר — עמוד 6

רישום משפטי (מס' 31). חיסול נאמנות. נראה כי לפחות עמוד אחד מהפנקס חסר בנקודה זו, שכן שורה אחת או שתיים חסרות בראשית המסמך. עניינו של המסמך פיקדון בסך 238 דינרים, שהוחזק בידי אבו אלפרג' אלתאג'ר המכונה אבן אלכלאם, נאמן של בית הדין, בשמה של היתומה הקטינה סת אלכפאא' בת אבו אלפצ'איל אלתאג'ר המכונה אבן אלבקא. (אבו אלפרג' קיבל את הפיקדון במקור מאבו אלחסן נאנו אלתאג'ר.) אחיה של סת אלכפאא', אבו אלמג'ד, וסבתה מבקשים שהפיקדון ישוחרר כדי שיוכלו להכין עבורה את הנדוניה (ג'האז). העדים: חייא בן יצחק; אפרים בן משולם. לפי קרקובסקי, חוזה האירוסין של סת אלכפאא', שנערך רק חודשיים לאחר מכן ושכבר אינו מזהה אותה כקטינה, כולל רישום של "הפריטים היקרים" שנרכשו עבורה בכסף זה (Coming of Age, עמ' 155). קיים העתק מתוקן מעט של מסמך זה (מס' 36), וכן מסמך האירוסין של סת אלכפאא' (מס' 63). יש לציין כי גויטיין וקרקובסקי התייחסו למסמך זה כאל דף 14, בהתאם למספור שנכתב בעט; אולם המספור הנכון הוא 15, כפי שנכתב בעיפרון (הספרן שכתב בעט נתן לשני דפים את המספר 8).

טיוטה של רשימת נדוניה הכתובה על גב מכתב מתוארך למאי 1802 לסה"נ (י"ז למטמונים, היינו ספירת העומר = ב' באייר ה'תקס"ב). הטיוטה נכתבה ככל הנראה מאוחר יותר באותה שנה, שכן היא מציינת את תאריך החתונה ליום י"ב בתשרי ה'תקס"ג (אוקטובר 1802 לסה"נ). יד הסופר היא של כותב לא מנוסה, ולפיכך אין מדובר בכתב ידו של נמען המכתב, הסופר המומחה מאיר בן נעים. רשימת הנדוניה מציינת את שם הכלה לאה מרקדה בת סעד תמים ואת שם החתן דוד בן יעקב מנשה, המכונה גם מנשזי(?). רבים מפריטי הלבוש ומצעי המיטה של הכלה הנזכרים ברשימה רקומים בכסף/זהב (בקצב), ובהם: כיסוי ראש, חגורה ושמיכות. בשורות 21-22 מופיע אזכור של פריט המיועד במיוחד לחתן: "חצי בלדה שמאשיר לחתן" (חצי חליפה, חרבות לחתן). לאור התחביר, אין זה ברור אם המונח הפרסי "חרבות" (שמאשיר) מתייחס כאן לעיצוב או לפריט נפרד. למקבילה מאותה תקופה (סביב 1805 לסה"נ), שבה מופיעות חרבות באופן ברור כפריט/מתנה נפרדת בנדוניה לחתן, ניתן להשוות לשורה 24 במסמך אחר. טיוטת רשימת הנדוניה מסתיימת בערך הכתובה: 48,000 מדין.

דף כפול מתוך פנקס בית דין, בכתב ידו של נתן בן שמואל החבר. כולל לפחות שלושה רישומים: 1) הסדר של סכסוך נישואין מורכב, המערב את אבו יעקוב בן יוסף אבן אלד'הבי, בתו, ובעלה אבו אלמפצ'ל אברהם בן עובדיה. החותן והאישה נדרשים למלא תנאי מסוים הנוגע לזכויות קניין; אם לא יעמדו בכך, היא תגורש מבלי שתהא לה זכות לכתובתה, ואם יקיימו את התנאי — הכתובה תיוותר על כנה. מנגד, הבעל אבו אלמפצ'ל מתחייב שלא להכותה, שלא לפגוע בכבודה ושלא לדרוש את "פירות" הנכס. מתוארך לתמוז א'תנ"ג למניין שטרות = 1142 לסה"נ. 2) רשימה ארוכה ומפורטת של חפצים יקרי ערך. ייתכן שמדובר ברשימת נדוניה. הרשימה משתרעת על שני צידיו של דף בודד. 3) פרטי מכירתה של שפחה ושמה ג'נאן. הקונה: מפצ'ל בן אבו סעד בן צביאן. המוכר: נתנאל בן יצחק. המחיר: 34 דינרים. 2 דינרים ישולמו בתשרי א'תנ"ד למניין שטרות = 1142 לסה"נ, ויתרת 32 הדינרים תשולם בתשלומים חודשיים של דינר אחד בכל פעם. הערב הוא אללבּאן בן עבדאללה. לג'נאן בת בגיל שנתיים בשם ופאא', שתישאר עם המוכר (תוך הפרדתה מאמה).

טיוטת שטר מתנה ובצדו השני תוספת. המקום: קושטנדינה (איסטנבול). התאריך: ניסן ה'ת"א לבריאת העולם, שהוא מרץ/אפריל 1641 לספירה. ציטוט הרשב"א, התלמודיסט הספרדי, בשורה 23 מאשש שהמסמכים הללו הוצאו במוסד רבני בקושטנדינה. דוד בן אברהם הלוי ואחיו יוסף בן אברהם הלוי ונשותיהם אירינייא בת כלב קוג'ינו ושיניירולה (?) בת יצחק מזל טוב מעידים שהם נותנים לאחותם ריקה בת אברהם הלוי את כל זכויותיהם בחנות שירשו מאביהם המנוח במדינת אנגורה (אנקרה), בשוק של מחמוט פאשא, בקטע של "הצורפים" (לצד הקויימגיש). זוהי כנראה גרסה של המילה הטורקית "kuyumcu" (צורף), אולי בצורת ריבוי בלאדינו: "kuyumcis". המסמך קופל לשניים, ועל אחד החצאים בצד השני (בזווית של 90 מעלות לטקסט שבצד הראשון) מופיעה טיוטת תוספת בכתב היד עצמו, העוסקת בתנאי הנישואין של ריקה ומשה, כאשר הנדוניה והתשלומים מסתכמים ב-500 גרוש. הרושם המתקבל מן התוספת הוא שבשלב מסוים תוכננה החנות להיכלל כחלק מנדונייתה של ריקה, אך אף אחד משני המסמכים לא הושלם בסופו של דבר.

שטר שידוכין בצד הרקטו. מתוארך: י"א בתשרי ה'תקס"ז (התקסז), הוא שנת 1806 לסה"נ. החתן: משה צבי. הכלה: שמחה בת ברוך. בצד הוורסו רשומה רשימת נדוניה הכוללת פריטים וערכיהם, ככל הנראה בהקשר לאירוסיהם של מעתוקה בת אליהו פלומבו ואברהם לוי סכנדרי. חלק מהמונחים ברשימה הם בלאדינו, ורבים אחרים בערבית-יהודית. לפחות שניים מהפריטים ייתכן שיובאו מהודו: "ספארי הנדי" ו"קאביסאל הנדי". משמעות המילה "ספארי" אינה ברורה — אולי בגד או מפת שולחן מבד — ואילו המילה הלאדינית "kavesal" מתורגמת בבירור כ"כרית". המילה "contante" (מילולית: "ספור" או "מנוי") מופיעה מספר פעמים ברשימה כדי לציין את המצאי המתואר ברשימת הנדוניה, הכולל כמויות מספריות מפורטות בספרות הודיות-ערביות מזרחיות. בשימוש המודרני בשפות הרומאניות, לעומת זאת, המונח משמש בדרך כלל במובן של "מזומן". הוזכר אצל אילנה טהאן, "כתבי יד יהודיים-ספרדיים באוסף העברי של הספרייה הבריטית", עמ' 152 (מס' 37).

כתובה שחלקה התחתון, ובו החתימות, קרוע. מתוארכת ליום חמישי, א' בניסן ה'תקפ"ג, 13 במרץ 1823, ונכתבה בקהיר. החתן: יוסף בן משה שתיוי; הכלה: שרה בת חיים חאתם. המטבע הננקב בכתובה הוא "גרושים אריות". בין פריטי הנדוניה הרבים המנויים בכתובה ניתן למצוא "שאל כשמיר" (צעיף קשמיר), "שאל תקליד" (צעיף מסורתי), וכן "נמוסייא" — כילה או רשת יתושים למיטה, ועוד פריטים רבים נוספים. ייתכן שהכתובה נקרעה לשניים במכוון בעקבות שגיאה משמעותית שנפלה בשורה 5, שבה השמיט הסופר ברישול את המילים "בתולייכי כסף" — צירוף המעיד על המוהר הניתן לאישה שלא נישאה קודם לכן. ואולם, הבעיה המהותית יותר עולה שתי שורות קודם לכן, שם מתוארת הכלה במעמד המשפטי של גרושה ("מתרכתא") — כלומר, הכתובה אינה עקבית מבחינה פנימית. כמו כן, נזכר בה מוהר בסך 100 זוז, סכום שאינו תואם את מעמד הבתולה (שהיה בדרך כלל 200 זוז) בקהיר של ראשית העת החדשה, אלא דווקא את המעמד של מתרכתא או בעולה.

מסמך משפטי בעברית. מתוארך לשליש האחרון של אדר ב' ה'תט"ו (1655). מקום: קהיר. משה קולון מחזיר פיקדון של תכשיטים לזַיְן שבאבו (שבאבו). הפיקדון כלל זוג חלאח'יל/פעמונים מכסף (ככל הנראה עגילים) ו"עוקוץ" – סוג של תכשיט המופיע לעיתים קרובות ברשימות נדוניה מהעת החדשה המוקדמת, אך משמעותו המדויקת טעונה מחקר נוסף. לאחר החזרת הפיקדון, זין משחרר את משה מכל תביעה עתידית שעשויה להיות מופנית כלפיו בקשר לתכשיטים, "ובפרט מבנו המומר". לא ניתן הקשר נוסף לסיבה שבגינה בנו של זין, ששמו אינו מוזכר, עשוי להעלות טענות משפטיות בנוגע לעסקה. בעמוד האחרון מופיעה הערת תיוק החוזרת על אופי הפיקדון. הסופר פנחס לכנה חתם כעד; העד השני היה מנחם אסטרוגנו. זין שבאבו חתם כצד מסכים. במסמכים מאוחרים יותר מן המאה השמונה־עשרה, שם המשפחה שבאבו מופיע בצירוף הכינוי זין (שבאבו ידיע זיין). ייתכן שמדובר במקריות, או בכינוי משפחתי או אישי המתייחס לאב קדמון מסוים.

רשימת נדוניה עבור חנה בת יעקב ביבאס. המסמך אינו מתוארך, אך נושא כותרת מפורשת "נוטה דל אשוגאר" (שורה 1r), כלומר "פתק נדוניה" בלאדינו. בשוליים הימניים מופיע טור שכותרתו "גרושי[ם]/גורושי" ולצדו הערך המספרי 1500, המתויג "קונטאנטה אי בודה" — ביטוי שעשוי להעיד שהנדוניה הכספית בלבד מוערכת ב-1,500 גרושים מכסף (או "גוּרוּשׁ" בטורקית), לפני שמביאים בחשבון את ערך המתנות החומריות המפורטות. הנחה זו נראית סבירה, שכן בסיום הרשימה מופיע סכום כולל של 8,500 גרוש, משמע שתכולת ה"נוטה דה אשוגאר" כולה מוערכת ב-7,000 גרוש. בין המתנות החומריות המפורטות ניתן למצוא: "פאניו" (שורה 12r), "רופה פראנקה" (שורה 12r), "קאמיזאס... דה סדה" (שורה 13r), "אסטאנפה" (שורה 15r), "פזס מוגראביס" (שורות 15–16r), ו"סאבאנאס" (שורה 25r) — כלומר בד, בגדים בסגנון צרפתי (פראנקי), חולצות משי, חותמת/הטבעה, כובעי פס מוגראביים, וסדינים.

כתובה ליצחק בן משה הלוי הידוע בכינוי עֻרַיְבִּי ולסַמּוּח בת יהודה חַדָּאד. המטבע: מֵדִין. מתוארכת ל-7 באוקטובר 1805 (י״ד בתשרי תקס״ו), קהיר. הכתובה כוללת רשימת נדוניה נרחבת ושמורה היטב המשתרעת על פני 10 שורות, רובה בערבית-יהודית ומיעוטה בלאדינו. בין הפריטים הנזכרים: כובעי תרבוש אלג'יראיים (טראביש גזאיירלי), מגבת איסטנבולית (מנשפא איסטנבולי), שמלת משי (קומצאן חריר), מעיל קטיפה רקום (גובב קטיפא בפונתס קצב), מזרן כותנה (טוראחא קוטן), ועוד פריטים רבים. השווי הכולל של הכתובה עומד על 40,000 מדין. ברכת הפתיחה שבכותרת כוללת את הפסוק ממשלי י״ח כ״ב: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה׳". על פי משיכות המכחול, נראה שהמסגרת צוירה בצבעי מים. דוגמה נוספת לשימוש בטכניקה זו בכתובה מקהיר מן המאה התשע-עשרה מצויה במסמך אחר. ראו גם הסכם האירוסין של אחותו של יצחק, שנערך כשמונה שנים קודם לכן.

רישום משפטי (מס' 82) מתוך פנקס בית דין קראי בקהיר, מתוארך ב-29 באב ה'שכ"ה (1565). הרישום עוסק במחלוקת שהתעוררה בעקבות מותה של אסתיתא בת פרג'אללה הכהן המכונה אל-שֻׁקַייר, אשר הייתה מאורסת לאדם בשם עבד אל-רחמן בן ח'ד'ר אל-פולאדי. אביה של המנוחה מופיע בפני בית הדין כדי לתבוע את החזרת הנדוניה שהעניק לעבד אל-רחמן בעודה של בתו בחיים, ובכלל זה מטבעות זהב מסוג אשרפי ג'דיד וטבעת במשקל שני מת'קאל. עבד אל-רחמן משיב כי השתמש בכסף כדי לקנות "פריטים עבור הנזכרת לעיל [אסתיתא]" (אלפלוס אלדי אעטיהם לי אשתרית בהם חואיג ללמד׳). בהמשך הוא מוסר את הפריטים, ועל סמך הערכת שוויָם קובע הדיין היושב בדין כי ארוסה של האישה המנוחה חייב עוד 3 אשרפי ג'דיד, אותם הוא מתחייב לפרוע בתוך שלושה חודשים. מעניין לציין כי פרג'אללה מתיר לעבד אל-רחמן להחזיק בטבעת הזהב שמסר כחלק מנדוניית בתו.

שטר נדוניה מפוסטאט, אוקטובר 1171 (י"ז בחשוון התפ"ג למניין השטרות). היה זה נוהג מקובל לאסוף יחד את כל פריטי הנדוניה ולתעדם בפומבי ברשימת מתנות (טרוסו), כפי שניתן לראות למשל במסמך אחר מהגניזה. כל פריט נרשם יחד עם ערכו ברשימה מיוחדת, ורשימות כאלה נקראו תַּקְוִים. השטר שלפנינו אינו תקוים, אלא 'שטר נדוניה'. שטרות מסוג זה נכתבו בעיתות של אי שקט פוליטי, כאשר שני הצדדים נזהרו מלהתחייב התחייבויות כספיות בפומבי. זו הסיבה שלעיתים קרובות מופיע בשטרות אלה הביטוי 'מפני עואקב אלזמאן' (תהפוכות הזמן), המופיע כאן בשורות 3 ו-20. השטר נכתב בידי הסופר מבורך בן נתן (פעיל בין השנים 1150-1181), וכולל את רשימת הנדוניה ואת עדות החתן כי הוא מקבל את הנדוניה ואת הערך הנקוב לה. כתב היד נחתך בצורת עיגול, וחלק מהטקסט בצדדים חסר. בצדו האחורי של המסמך מופיעות מספר שורות בכתב ערבי.

רישום משפטי (מס' 9) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. נכתב בקהיר ומתוארך לכ' בשבט ה'תמ"ג, הוא שנת 1683. (תעודה מס' 9) רשימת נדוניה והסדר כתובה של חביבה בת אלעזר נקיב, אלמנתו של משה ג'וואני (גוואני). בשל הצפיפות הרבה של הרישומים ברשימה, מספור השורות בתעתיק של חלק זה אינו תואם אחד לאחד את המסמך המקורי. בין פריטי הנדוניה ניתן למנות: זוג עגילי זהב מעין "אצבעון", טבעת זהב, טבעת טורקיז, חגורת כסף, זוג עגילי כסף מעין "פעמון", קפטן עם רקמת פרחי כסף, כריות, מגבות, ועוד טובין רבים נוספים. דף 3v: (המשך תעודה מס' 9) חלק הסדר הכתובה הבא לאחר רשימת הנדוניה של חביבה, ובו היא נשבעת "שבועת אלמנה" בפני בית הדין ובפני חמותה, ששמה אינו מוזכר. הרישום כולל סקירה מפורטת לפי מקטעים של ההערכה הכספית של פריטי רשימת הנדוניה, המסתכמת לסך של 12,000 מעדין.

צד ב' (השימוש המקורי): שריד כתובה בכתב ידו של נתן בן שמואל. תיארוך: לפני 1144. החתן: תמים בן יפת הכהן. העדים: צמח בן שמואל הכהן ואלקנה בן שלמה. צד א' (שימוש משני): מסמך משפטי המתעד את סיומו של סכסוך נישואין ממושך בין אותו תמים בן יפת לבין אשתו סת אלח'וואת. נדרשת בחינה נוספת לפרטי הפשרה (אן יטרח מנה גמיע אלנדוניא ולא יבק עליה אחריות פי שי מנה ויבקא אסמה ואסמהא פי אלכתובה ומוכרהא עלי חאלה כמא הו) — דהיינו, נראה שהבעל מסיר מעליו את האחריות לכלל הנדוניה ולא תיוותר עליו ערבות לדבר ממנה, בעוד ששמו ושמה נותרים בכתובה וזו נשמרת במצבה כפי שהיא. מקום: פוסטאט/קהיר. תאריך: אדר א'תנ"ה למניין שטרות = פברואר/מרץ 1144, תחת סמכותו של הנגיד שמואל בן חנניה. העדים: ברכות בן אהרן הכהן הגלילי, הפרנס מנג'א בן שלמה, ונתן בן שמריה הכהן.

רקטו: שריד ממסמך נישואין, ככל הנראה כתובה, עבור סת אלכל, בכתב ידו של חלפון בן מנשה הלוי (פעיל בשנים 1100–1138 לספירה). שריד נוסף של כתובה עבור סת אלכל בכתב ידו של חלפון בן מנשה ידוע גם הוא, אך לא נראה שמדובר בצירוף ישיר בין השניים. ייתכן שהשריד הנוכחי הוא רשימת הנדוניה שלה; לחלופין, ייתכן שמדובר בנישואין שונים, או אף בנשים שונות הנושאות את אותו שם. ורסו: ביטויים מקוטעים ממכתבים שהועתקו בצורה אקראית וחסרת סדר. הערות נוספות שנרשמו לאחר עיון פיזי במסמך: רצועה צרה מאמצע הכתובה או מצידה השמאלי, שלכאורה נחתכה לפני שנעשה בה שימוש חוזר בצד ורסו; אולם צורתה מרמזת שהיא נוצלה מחדש לכריכת ספר. עם זאת, סימני הדבק נראים כשייכים לסרט שימור מאוחר ולא לשימוש המקורי. המסמך כתוב על קלף, והכתובה נכתבה על צד השיער.

הסכם אירוסין קראי בין יהודה בן ישועה לוי המכונה היתי לבין עזיזה בת יהודה לוי. ההסכם נושא את התאריך יום שישי, י"ג בטבת ה'תקט"ו לבריאת העולם (1755 לסה"נ). מקום עריכת ההסכם: ביתו של דוד בן ישועה לוי. גובה הנדוניה הוא שלושים מחבוב זהב, מתוכם עשרים מתקבלים בידי החתן באותו היום, וסכום נוסף של עשרה מחבוב ישולם בחג השבועות. את התשלום אמור לספק גיסה של עזיזה, שמואל בן רחמים פיירוז המכונה אלשויך, המשמש כנציגה המשפטי משום שאביה כבר אינו בחיים. עזיזה מקבלת רשות לגירושין על תנאי במקרה שבעלה לעתיד יצא לנסיעה למשך יותר משנה ללא הסכמתה. החתום היחיד על המסמך הוא הסופר אליהו רופא המכונה צעיר, אך בשורות הסיום מוזכרים שני עדים נוספים: משה בן ישועה חזן המכונה מעמאר, וברוך בן שלמה לוי המכונה קיים.

רישום משפטי (מס' 40) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 10א-10ב). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לא' באייר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 40) שבועת אלמנות ורשימת נדוניה של מירא, אלמנת שלמה ריוס, בתו של יעקב בן-אלחדב (המופיע גם במסמך מס' 25). רשימת הנדוניה של מירא ראוותנית במיוחד — פריטיה משתרעים על פני שני עמודים בפנקס בית הדין, וביניהם: כיסוי ראש (בּוֹנֵט) מרוקם בזהב, טבעות רבות, עגילים, מקלון כחל (כוחלן) מזהב משובץ באבני חן, זוג עגילי ספיר, זוג עגילי אזמרגד (ברקת), טבעת זהב משובצת באודם, חגורת כסף, עגילים בצורת אצבעוני (אגוזון) משובצים באבני חן, גלימת משי ופריטים רבים נוספים. בעקבות הערכים האחרונים מופיעים חישובים מתמטיים, וההערכה הסופית עומדת על 32,000 (מַעְדִין).

בצד ה-verso: רשימת נדוניה של כלה קראית לעתיד (שם החתן אינו מצוין). מתוארך לג' באלול ה'תק"ל לבריאת העולם (1770 לספירה). הכותרת הראשית מציינת שהחלק הראשון של רשימת הנדוניה של עזיזה בת שלמה המכונה צעיר כולל "את אשר רכש המנוח (האב) לפני פטירתו" (אול דאלך משתרי אלמרחום קבל ופאתה). בהמשך הרשימה מופיעה כותרת משנה נוספת המפרטת פריטי נדוניה שנרכשו לאחר מות שלמה המכונה צעיר, ככל הנראה על ידי עזיזה עצמה ו/או בני משפחה שאינם נזכרים בשם (ואיצ'ה בעד ופאת אלמרחום). שני סוגי המטבע המופיעים בהערכות הפריטים הם משט ופצ'ה: הראשון עשוי להיות תאלר אוסטרי או ריאל ספרדי, והשני מייצג פארה/מדין. בצד ה-recto נמצאת טיוטת מכתב בעברית שאינה קשורה לרשימת הנדוניה.

רישום משפטי (#62). רשימת נדוניה (תקווים). החתן: בו אלמכארם אלצאיע' יוסף בן שמואל. הכלה: סת אלריאסה בת שלה הלוי (לפי גויטיין: "אחותה של סת אלחסב"). מוהר מוקדם: 50 דינרים ('מתנה'). מוהר מאוחר: 100 דינרים. שווי הנדוניה: 500 דינרים. בנוסף, הכלה מביאה עמה שפחה בשם עוּד אלבּאן בשווי 20 דינרים; חצי בית בקהיר, בחארת זווילה ב"סמטאות אלנצאר", שאחיה נתן לה; וכן חצי בית נוסף, הסמוך לקודם, שאמין אלדולה נתן לה. הערה: גויטיין התייחס למסמך זה כאל דף 24–25 בהתאם למספור שנכתב בעט; אולם המספור הנכון הוא דף 25 (רקטו וורסו) ודף 26 (רקטו), כפי שנכתב בעיפרון (הספרן שכתב בעט נתן לשני דפים את המספר 8). (המידע מתוך הערותיו של גויטיין.)

רקטו: הצהרה משפטית מקהיר, 1737 לסה"נ (י"ח בשבט ה'תצ"א), שבה מעידים העדים כי שלמה בן דוד וַלֶנְסִי גירש את אשתו שרה בת מרדכי אשכנזי. חלק נכבד מהמסמך עוסק בהסדרי ירושה. ככל הנראה מדובר בטיוטה: שורות מחוקות, ואין חתימות. אותו סופר הנפיק גם את המסמך AIU VII.E.47 (PGPID 30349). ורסו: בצד ימין נמצא תיאור סיפורי (לצרכים משפטיים?) של אירועים הקשורים בברכה בן ____דיה(?) המכונה עבדאללה ענתבי ובמרדכי בן שבתי. ייתכן שיש גם אזכור פגום של "תושבי ארם צובא" בשורה 3 (ולתושבי אר[ם צו]בא יע׳׳א). בצד שמאל של הביפוליום מופיעה רשימה שבראשה הכותרת "אלו הם שמות חלקי הנדוניה (נדוניא) השייכים לר' סעד (?) קאסוטו".

הסכם שידוכין בין אברהם בן יוסף ממון/ממ'ון לבין ביידא (?) בת משה הלוי המכונה ע'וריבי. המטבע הנקוב בשטר הוא ריאלים. השטר נכתב בתאריך 4 בינואר 1797 (ו' בטבת ה'תקנ"ז) בקהיר. מועד החתונה נקבע לחג הסוכות של השנה שלאחר מכן. המסמך מפרט חלק מפריטי הנדוניה, ובהם חגורת כסף ותכשיטים נוספים. בין העדים נמנים יוסף ממ'ון ושבתי בן-אל, ויהודה פינטו חותם באמצע השטר, ככל הנראה מטעם החתן כצד המסכים לעסקה. הסופר מציין בשורה האחרונה כי הוצאו שלושה עותקים של הסכם השידוכין. על פי כתב היד של החתימות הזמינות, נראה שהסופר עצמו לא חתם כעד. ראו את כתובתה של אחיה של ביידא, שנכתבה כשמונה שנים מאוחר יותר.

רישום משפטי (מס' 47–49). חיסול נדוניה. המשפחה היא קראית. האב מוכר פריטים מנדוניית אשתו, סת אלדאר ("אמר שמכר את כל הדברים האלה בהסכמתה"). הרישומים מס' 47 ומס' 48 מפרטים את הפריטים שהועברו לבתם סת אלכרם מנדוניית אמה. רישום זה שייך יחד עם מס' 49 שבעמוד שממול. ברישום הראשון יש פריטים רבים שנמחקו בקו. מתחתיהם מופיעה המילה "קראים" ולאחריה העתקה נקייה של אותו רישום בדיוק כמו זה שלמעלה, ללא מחיקות או תיקונים. עדים: אלעזר בן שמריה; יוסף בן חלפון. ייתכן ששני אנשים אלה היו קראים בעצמם; הם אינם מופיעים כעדים בשום מקום אחר בעמודים השמורים של הפנקס. (המידע מתבסס על הערותיו של גויטיין.)

רישום משפטי (מס' 85) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך ל-6 בחשוון ה'שכ"ה (1564). הסדר חוב בין בני זוג, שבו עבד אלרחים בן דוד החזן מודה בחוב של 47 אשרפי ג'דיד לאשתו סת אלאהל בת נצר אבן עטאר. ברישום ישנו קטע שנמחק במחיקת קולמוס, ולפיו סכום זה נקוב בכתובתה של סת אלאהל. תנאי הפירעון חריגים: עבד אלרחים מתחייב להשיב את הסכום בתשלומים יומיים בסך 1 נצף פצ'ה ליום. מאחר שבני הזוג אינם מבקשים להתגרש, עצם החזרת הנדוניה של סת אלאהל מעוררת את השאלה האם בעלה עשה בה שימוש לרעה באופן כלשהו — אך תנאיו המדויקים של הסדר החוב נותרים סתומים, נוכח היקפם הרב של הקטעים המחוקים.

כתובה ליצחק הלוי בן שמואל ושרה בת אהרן חידיף. המטבע הנקוב: esedi guruş. המקום: קהיר. התאריך: יום שני, י"א בסיוון ה'תקצ"א, 23 במאי 1831. סך כל ערך הכתובה הוא 4,500 esedi guruş. ברשימת הנדוניה מוזכרים פריטים רבים, ובהם: שמלות, שמיכות, מכנסיים, "מגבת חמאם", תרבוש מגרבי, ועוד. ייתכן שבשלב כלשהו לפני נישואיה ליצחק הלוי הייתה הכלה שרה מאורסת לאדם בשם שלמה בן רחמים ח'מיץ/חמיץ(?). בני הזוג הזה מופיעים בטיוטת שטר אירוסין נפרדת. תשלום העיקר בכתובה זו עומד על 100 זוז (במקום 200 זוז), דבר המרמז ששרה הייתה נשואה בעבר עוד לפני נישואיה ליצחק הלוי.

רישום משפטי (מס' 59) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך ל-1 בתמוז ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 59) הסכם אירוסין בין החתן המיועד והכלה המיועדת: מירה בת יעקב בן-אלחדב (אלמנתו של שלמה ריוס) ואברהם בן יצחק די ליאון. מירה מופיעה ברישומים קודמים באותו פנקס בית דין: מסמכים מס' 25 ומס' 40. מתחת להסכם האירוסין של בני הזוג נכללת רשימת נדוניה עשירה ומפורטת, ובה פריטים כגון: טבעות ספיר, טבעות אודם, מגבות רקומות בחוטי זהב, בגד צמר אדום בצבע "אש" (במונח הטורקי-עות'מאני: "ateşi"), שמיכה עם ברוקאד, ופריטים רבים נוספים.

רשומה משפטית (מס' 38) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר, בעברית. מקום: קהיר. מתוארכת לי"ג בניסן ה'תמ"ג, שהם 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 38) כתובה מקוצרת ורשימת נדוניה מלאה של שמואל בן אברהם מאשמי ומסעודה בת חיים יעיש וסולטאנה בת משה הלוי. הערך הכולל של הכתובה עומד על 50,000 מדין, והכתובה כוללת את התנאי שבני הזוג הנשואים "והדירה בחברת אבי החתן הנז׳ כל זמן שיתפשרו ביניהם" — כלומר, יתגוררו בבית אבי החתן כל עוד יצליחו להגיע לידי פשרה ביניהם. בשל הצפיפות הרבה בין הפריטים ברשימת הנדוניה, סדר השורות בתעתיק אינו תואם בדיוק לסדר השורות במסמך המקורי.

רישום משפטי (מס' 49) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדף 13v). בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך ג' סיוון ה'תמ"ג, היינו 1683 לספירה. (מסמך מס' 49) כתובה מקוצרת של הכלה והחתן רחל בת יהושע בן-עמרם ויעקב בן נסים עמנן המכונה מורינו/מורנו. לא ברור אם הכינוי מורינו נועד לציין את השם הספרדי "מורנו" או את התואר העברי המכובד "מורנו" (מורה רבנו). השווי הכולל של הכתובה הוא 36,000 מעדין. ברישום נכללת רשימת נדוניה המונה בין השאר: כובע תרבוש רקום בזהב, מטפחת ראש רקומה בזהב, מגבות, אפיריון למיטה, בגד צמר בצבע לימון, טבעות זהב, ופריטים רבים נוספים.

מכתב מאוחר בערבית-יהודית מן השנה 1802 (י"ז למטמונים, כלומר העומר = ב' באייר ה'תקס"ב), מאת יצחק בן-נעים מצפת אל אחיו מאיר בן-נעים בקהיר. לצד חדשות משפחתיות ודברי שלום, מספר יצחק על תרומות הצדקה לטובת קהילת צפת בקשר להתכתבותו עם נסים מולכו. יצחק מתייחס למכתב ששלח למולכו בבקשת סיוע כשבוע קודם לכן, בט' לעומר של שנת ה'תקס"ב. בנוסף הוא מזכיר סכום של 1,000 פצ'ה ששלח מאיר לצפת באמצעות שלמה ברוך מדמיאט, עבור בת דודתם מצד האם (בנת כ'אלתי) של יצחק/מאיר, ששמה אינו מצוין. צדו האחורי של המכתב עוּבּד מחדש לטיוטה של רשימת נדוניה.

הסכם טרום־נישואין של זוג גרוש (בעל המקבל אליו מחדש את גרושתו). על הקטע השתמרו שמונה שורות, ככל הנראה בכתב ידו של נתן בן שמואל החבר (ידועים מסמכים שלו מהשנים 1128–1164). בראש הקטע מופיעה רשימת נדוניה ואחריה רשימת תנאים בעברית לקראת הנישואין העתידיים. הבעל מקבל אליו מחדש את אשתו הקודמת, בקיה. ייתכן שההסכם נכתב כדי לפייס את האישה ולהביאה לשוב אל בעלה. התנאים הנוגעים להתנהגותו של הבעל מרמזים שהתנהגותו האלימה כלפיה או כלפי אמה הייתה הסיבה לגירושין הראשונים. שורות 1–4 כוללות את רשימת הנדוניה ואינן מועתקות בתעתיק.

הסכם נישואין קראי בין חנניה בן יעקב הלוי לבין אסתר המכונה עזיזה בת אליהו בן סעדיה. התאריך: ב' בניסן ה'תקע"ו (1816). כמקובל בנוסחאות של מסמכים משפחתיים קראיים, עזיזה נרשמת תחילה בשם אסתר, אך יש לקרוא את הראשון כשמה שבו היא נקראת בפועל. הנדוניה היא 22,000 פִצ'ה. הכלה והחתן מסכימים על שורה של תנאים לנישואין: כבוד הדדי לסמכות בני הזוג, תנאים האוסרים על אלימות פיזית מצד הבעל, שבועות העומדות בניגוד לדין הדתי, וכן מתחייב הבעל שלא יעליב את קרובי משפחתה (הן את החיים והן את המתים).

כתובה מתאריך [.]1 בסיוון א'ת'כ' לשטרות (1109 לסה"נ). החתן: חלפון בן תמים הזקן. הכלה: סת אל-ב[ית?], ואין זה נישואיה הראשונים. תשלומי הנישואין: 5 + 15 דינרים. ערך הנדוניה מוערך ב-100 דינרים. בין החתומים כעדים: מנשה בן יעקב הכהן (סופר פורה של חיבורים ספרותיים, פעיל בערך בשנים 1109–1132), יוסף בן סעדיה, שמריה בן אהרן, אלעזר בן אברהם הלוי, ועמרם בן יאיר(?) הדיין. על האישור (validation) חתומים: אברהם בן שמעיה החבר, ויצחק בן שמואל הספרדי. (חלק מהמידע מבוסס על עזרא חואט.)

שטר שידוכין ורשימת נדוניה: "הבגדים והנדוניה והקונטנטה [contante, מילה איטלקית שמשמעה מזומן] של האלמנה מרת דונה בת משה פצו/פטסו". שם המשפחה הוא ככל הנראה מונח בשפה רומאנית כלשהי שחסרות בו תנועה או שתיים. המסמך מתוארך ל-1 ביולי 1794 (ג' בתמוז ה'תקנ"ד). גוף המסמך כתוב בעברית, אך מספר פריטים ברשימת הנדוניה נראים כתובים בערבית-יהודית. דונה עתידה להינשא לשלמה זיתון בן יעקב זיתון בשבת נחמו (השבת הראשונה שלאחר תשעה באב), שחלה ביום שבת י"ג באב ה'תקנ"ד (9 באוגוסט 1794).

מסמך משפטי (הצד הימני בלבד) מתוארך לשנת 1701/2 לסה"נ (ה'תס"ב), העוסק ביוסף ידיד וביתומה ושמה סת אלבי[ת], וכולל תשלומים בסדר גודל של 2000 מעדין. השורה הפותחת מתארת מושב בית דין סביב שטר קיים שעסק בסכסוך כלשהו ("דברי ריבות"). לנוסחה זו ראו למשל מסמכים מקבילים בקטלוג. השורות המאוחרות יותר כוללות פריטים וסכומים כספיים רבים, ייתכן ומדובר ברשימת נדוניה לאחר גירושין. חתום על ידי ר' גבריאל קונפורטי ויוסף ידיד בתור צד מסכים. החתימה השלישית חסרה עקב נזק בכתב היד.

רישום משפטי (מס' 41) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לא' באייר ה'תמ"ג, הוא שנת 1683 לספירה. (מסמך מס' 41) הסכם אירוסין בין בני הזוג המיועדים: חנונה בת דוד שמחון ולוי בן יעקב ריוס. סבתה של הכלה, נג'מה, ואדם בשם יעקב סראגוסי פועלים מטעמה בהליכי האירוסין (אביה כבר נפטר), ומעבירים את פריטי הנדוניה והכספים. מועד החתונה נקבע לחנוכה הקרוב, ובני הזוג מתעתדים להתגורר עם אמו של החתן, אלמנה ששמה אינו מצוין, "כל זמן שיש פשרה ביניהם".

הסכם אירוסין קראי בין משה בן יוסף פיירוז המכונה רווח לבין אסתר בת דוד בן אברהם פיירוז המכונה רווח, מיום שני, ט"ו בסיוון ה'תקי"ג (1753). מקום עריכת ההסכם: ביתו של אבי הכלה בקהיר. ייתכן שהכלה והחתן הם בני דודים מצד האב, אך בהיעדר שמותיהם המלאים לא ניתן לאשר באופן ברור את הקשר המשפחתי ביניהם. החתן תורם סכום של 33 מחבוב זהב כתשלום נדוניה, ומקבל מדוד פיירוז פריטים חומריים מן הנדוניה, ובהם: כובע תרבוש, שמיכה, מזרן ופריטים נוספים מתכולת השידה.

שטר אירוסין ורשימת נדוניה מיום 25 ביוני 1789 לסה"נ (א' בתמוז ה'תקמ"ט), בין יעקב רוסאנו בן אברהם רוסאנו לבין האלמנה מרים בת שבתי סכאח(?) (סכאח). בסוף רשימת הנדוניה מצוין כי ג'מילה, סבתה של מרים, תורמת 30 מדין למזונות נכדתה. שטר האירוסין מונה כמה פריטי תכשיטים — ככל הנראה זו רשימה חלקית, לאור המגוון הרחב של פריטי הלבוש וכלי הבית המופיעים בה, ובהם: ממחטות רקומות, חופת משי רקומה למיטה, כריות, מכתש משיש, מראה קטנה, ועוד פריטים רבים נוספים.

שטר כתובה, קטע. מקום: קהיר. תאריך: 1310–1355, על פי סעיף הרשות שמזכיר את הנגיד יהושע (בן אברהם השני בן הרמב"ם). הכלה: סת אלכרם בת מנשה. תשלום הנישואין אינו ידוע. פריטי הנדוניה שנשתמרו בקטע זה מוערכים בלמעלה מ-65 דינרים. חתומים על השטר: משה בן אלעזר המלמד ומנחם בן מבורך הכהן. בנוסף יש אישור קיום החתום בידי יצחק בן נתנאל הלוי ואהרן בן מנחם הכהן. מופיע גם השם [...] בן חלפון הלוי. לפרטים נוספים ראו את כרטיסיית גויטיין.

רישום משפטי (מסמך מס' 21) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר, בעברית, מתוארך ל-17 באדר ה'תמ"ג (1683). מקום: קהיר. שטר אירוסין בין לוי בן חיים בן-חדיב לבין האלמנה חביבה (חבּיבה) בת אלעזר נקיב. הרישום מפרט מגוון פריטי נדוניה ותנאים שונים לקראת הנישואין. מועד החתונה נקבע לשבת נחמו של שנת ה'תמ"ג — ט"ו באב (7 באוגוסט 1683) — כך שתקופת האירוסין בין בני הזוג נמשכת מעט פחות מחמישה חודשים מיום עריכת שטר האירוסין.

הסכם טרום-נישואין קראי. התאריך: כ"ח בחשוון ה'תק"ו (1746). שם החתן מצוין רק כ"יוסף", ולכן ייתכן ששאר שמו ושיוכו המשפחתי מופיעים בשמות העדים: נחום בן אהרן הכהן המכונה ח'תום, וזכריא בן רצון הרופא. שם הכלה מופיע במלואו: נחמה בת אפרים בן ראובן המכונה צ'אני. במסמך נזכרים הנדוניה וכמה מפרטי הנדוניה והבגדים, ובהם שמלה (קומצ'אן), רקמה (תטריז), וצדריאת — אפודה, ווסט או חזייה (לפי מילון ור, עמ' 592).

שריד של כתובה שניזוקה קשות, אך עדיין ניתן להבחין בחלק מן הנדוניה: "עשר אלף מיידיס כסף..." (10,000 מיידי כסף ומעלה). אזכור מטבע זה, בצירוף הפלאוגרפיה, מאפשר לתארך את שריד הכתובה לא לפני שנת 1415 לסה"נ — השנה שבה הוטבע המיידי לראשונה. בין מתנות הכלה שעדיין קריאות מופיעים "חריר" (משי), "קומאש" (בד) ו"קפטאן" (גלימה). בשולי המסמך התחתונים נותרה אחת מחתימות העדים, של ניסים תרז[?] ("תרז").

כתובה הכתובה על קלף, מקהיר. מתוארכת ליום שישי, כ"ט באדר ב' ה'תקנ"ו, הוא 8 באפריל 1796. החתן: יהודה מרקאדו. הכלה: שרה בת יצחק סֻכַּרִי. למסמך מסגרת מעוטרת בצבעים. על אף הנזק שנגרם לכתובה, ברור כי שרה הביאה עמה לנישואין נדוניה מכובדת (רשימת הנדוניה משתרעת על פני שמונה שורות לפחות). בין הפריטים המוזכרים: כיסוי ראש (גטא ראס), בד סאטן הודי (אטלס הנדי), וכריות מתקפלות/מתגלגלות (מסאנד).

שטר אירוסין קראי מקהיר, מיום ז' בשבט ה'תפ"ג (1723). הכלה היא בדרה בת יעקב בן דניאל הלוי הרופא, רווקה שלא נישאה קודם לכן, והחתן הוא דוד בן יוסף בן יצחק הלוי. במסמך מפורטים סכומי הנדוניה והתחייבויות החתן הכספיים לקראת הנישואין: 50 כסף + 200 מדין + 200 מדין + 1000 מדין. לעדות חתימה שלמה ובלתי פגומה של דוד אלחכים על שטר אירוסין נוסף משנת 1727, ראו שטר אירוסין אחר משנת זו.

רשומה משפטית (מס' 52) העוסקת בחלוקת ירושה ושייכת לרשומה הקודמת. הכותרת היא "נוסח מה שראוי להיכתב", אך אין מדובר אך ורק בתבנית למסמך אחר, שכן מופיעות בה חתימות עדים. אותו מצב המתואר ברשומה מס' 51 מוצג כאן בפירוט רב יותר, ובכלל זה רשימה של פריטי הנדוניה של האם שנמסרו על ידי הנאמן בו סעד למיופה כוחה של הבת, אברהם. העדים החתומים: חיא בן יצחק; אפרים בן משולם.

רשימת תרומות שאספה הקהילה המערבית (המגרבית) עבור שנת ה'ת"ק = 1829/30 לסה"נ. בין הרשומות חוזרת בקביעות הזכרה של "הצעירה [הבת] של" חברי קהילה שונים, למשל: "צוגיירת משה גריאני" (הצעירה [הבת] של משה גריאני). מאחר שילדות אלו אינן רשומות כיתומות, ייתכן שהרשומות הללו מייצגות צורה אחרת של תמיכה צדקתית — אולי קרן נדוניה לבנות עניות בקהילה שעתידות להינשא בבוא העת.

רשומה משפטית (מס' 30). רשימת נדוניה. החתן: בו אלברכאת אלעטאר. הכלה: סת אלדאר בת יפת הכהן בן מנשה הדיין. לפירוט הפריטים המנויים ברשימה, ראו הערותיו של גויטיין. יש לציין כי גויטיין התייחס למסמך זה כאל דף 13 (בהתאם למספור שנכתב בעט), אך המספור הנכון הוא דף 14, כפי שנכתב בעיפרון — שכן הספרן שמספר בעט נתן לשני דפים שונים את המספר 8.

שריד כתובה. תיארוך: אולי המאה ה-10 או ה-11 (גויטיין מסתפק בכתיבת "ישנה"). רצועה אנכית מאמצע המסמך. רשימת הנדוניה כוללת מיטה מעץ שישם (סרִיר סאסִם/סאסַם), 6 כריות צבועות, ופריט הנקרא "עקביה כחלי". סדר הפריטים: תחילה כלי מיטה ולאחריהם בגדים. נשתמרו באופן חלקי חמש חתימות. (המידע מתוך כרטיס המפתח של גויטיין)

רשימת נדוניה (תקווים) המהווה חלק מתעודה משפטית. החתן: פרחיה בן יוסף יג'ו. הכלה: סת אלדאר ("גבירת הבית"), בתו של אברהם יג'ו, דודו של החתן מצד אביו. הערה: גויטיין התייחס למסמך זה כאל דף 27 בהתאם למספור שנכתב בעט, אך המספור הנכון הוא 28, כפי שנרשם בעיפרון (הספרן שהשתמש בעט נתן לשני דפים את המספר 8).

רישום משפטי (מס' 10) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לראש חודש אדר ה'תמ"ג, כלומר 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 10) כתובה ורשימת נדוניה לכלה אסתר בת נתן בנאוי ולחתן משה מנשה בן נסים הלוי. הרישום כולל נוסח מקוצר של הכתובה המלאה, ובו אזכור של עיקרי התשלומים והתנאים המקובלים בנישואין.

מסמך משפטי או רישום. מצטט כתובה במלואה (אך אינו הכתובה עצמה). מקום: פוסטאט. תאריך: יום שלישי, י"ז בסיוון אתע"ה לשטרות, שהם 1164 לסה"נ, תחת רשותו של דניאל הנשיא. החתן: נתן בן משה. הכלה: חֻסְן בת צדקה, בתולה. תשלומי הנישואין: 5 + 10 = 15. מפרט פריטים רבים מן הנדוניה, עם ציון ערכם הריאלי.

שיר ויכוח בין חשיש ויין. בכתב ידו של נאצר אל-אדיב אל-עברי. המספר הוא תומך יין: 'לחשיש יש דרך להפוך את המוח... אם רוצה ללכת לקַלְיוּב מסיים בְּבַּנְהַא! תסתכל על הסטוּל הזה... נראה כמו גּוּל.' בסוף המספר הולך לנזיר ומשלם לו נדוניה לאירש את 'בת הגפן'. נאצר חותם (אנא אל-עברי...).

שטר קידושין קראי. תאריך: כ"ח ניסן 5533 = 1773 לספירה. החתן יוסף ב' יצחק הידוע כחכים והכלה קמר ב' ישועה. מפרט העברת פריטי נדוניה ותשלומי מוהר. נרשם על ידי אליהו ב' משה רופא הידוע כצעיר.

חוזה נישואין קראי. קטע, ללא שמירת מתנת הנישואין, פריטי הנדוניה השמורים מסתכמים ב-110 דינרים. מוזכרים טחנה, מעיין בארץ ישראל, והזקן עמרם. עדים: מבורך בן יצחק ו[...] בן חיים.

כתובה מתוארכת ט"ו חשון ה'תפ"[ח]"ט (1728 לספירה). ניזוקה קשות, אך שם הכלה ניכר בשורה 4: סולטאנה בת שלמה טליאנו. הנדוניה (או סך תשלומי הנישואין) ככל הנראה 3,000.

רקטו: שטר קידושין לאברהם גורן בן שלמה גורן ולאסתר בת אליהו כיאס, ולאחריו רשימת נדוניה - המסמך נראה כלא הושלם. ורסו: שלמה עפרון מתרגל חתימתו.

שרידי שבע שורות מרשימת נדוניה, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138). מוזכרים אלעזר הזקן וסִתּ אל-כִּרָאם, ואחריהם רשימת חפצי ערך.

קטע משפטי (פינה שמאלית-תחתונה). בעברית, ארמית ויהודית-ערבית. כולל רשימת נדוניה של סִתּ אל-[...] ומוזכר בנה סעד. בתחתית: השר רב נתנאל.

מסמך משפטי. ייתכן שמכתובה קראית קליגרפית בעברית וביהודית-ערבית. שם הכלה (סִתּ...) נחתך; שמורה רשימת נדוניה ארוכה ועשירה.

שבר קטן מכתובה. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11 או ה-12. כולל חלק מרשימת הנדוניה. נישואין ראשונים של האישה (מוזכרים 25 זוז).

רשימת נדוניה (תקוים). חתן: ישועה בן חלפון הכהן. כלה: [... בת] סעדיה. 12 פריטים ברשימה. גם טקסט כמעט בלתי קריא בצד הפנים.

שבר כתובה בכתב חלפון בן מנשה הלוי (פעיל 1100-1138 לספירה). החתן: [...] בן יהודה. נשמרו פרטים מרשימת הנדוניה.

קטע מכתובה, שמורים ראשי 11 שורות. תאריך: המאה ה-11 או ה-12. מוזכרים שם פראת ומשהו 'עברני' ברשימת הנדוניה.

רשימת נדוניה ביהודית-ערבית. מיקום: ירושלים. תאריך: 23 ספר 853 לספירה המוסלמית (אפריל 1449 לספירה)

רקטו (שימוש משני ככל הנראה): רשימת נדוניה לנישואי כתיר בן שלמה ונאשיה בת דוד. סך הכל: 200 דינרים.

מכתב בקשת צדקה. הכותב מבקש מהנמענים עזרה בהכנת נדוניה לבתו.