רשימות נדוניה מגניזת קהיר — עמוד 5

ביפוליו מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר, בעברית. מקום: קהיר. תאריך: שבט/אב ה'תמ"ג, כלומר 1683 לספירה. שמו של "העד השני" מופיע מתחת לכל רישום, ככל הנראה משום ש"העד הראשון" נחשב זהה לסופר בית הדין. בין שמות העדים: אלעזר אסמרלדה, חיים אשכנזי ואברהם הארון. הרישום הראשון בפינה הימנית העליונה של הרקטו מאשר שקטע זה הוא ביפוליו חסר וצירוף לפנקס בית הדין BL OR 6356.1-16 (PGPID 30310). הרישום השני נושא כותרת המפנה לרישום קודם "שני עמודים קודם לכן" בין אברהם ב"ר יהודה טיפא, שלום ב"ר משה ג'עבאס ומרדכי ג'עבאס — שלושתם מופיעים במסמך מס' 63 בעמוד האחרון של BL OR 6356 (PGPID 40941). גם טווח התאריכים של הרישומים בשני קטעי הפנקס עולה בקנה אחד: שבט ה'תמ"ג / אב ה'תמ"ג (הצירוף: מתיו דאדלי). פוליו 1r, צד ימין: (מסמך מס' 1) שורות תחתונות של פסק דין עם העתקי חתימותיהם של שלושה דיינים: ר' מרדכי הלוי (נפטר 1684 לספירה), ר' משה ויטאל ור' ישראל רומאנו. בית הדין פוסק בתביעות ובעניינים שונים בין השותפים העסקיים יהודה קשטלאץ, יום טוב הכהן וחיה שלום. שורות הפתיחה של הרישום מופיעות בפינה השמאלית התחתונה של הוורסו. (מס' 2) הסכם שכירות מעודכן הקשור לשותפות הנדל"ן בין אברהם ב"ר יהודה טיפא לבין שלום ב"ר משה ג'עבאס. בגרסה זו של ההסכם נאמר ששלום כבר גר בדירה בקומה העליונה, אולם מרדכי ג'עבאס מתחייב לשלם את דמי השכירות בסך 25 מדין לחודש (בעוד שברישום הקודם הופיע רק כערב). ההסדר החדש מרמז שכנראה שלום ג'עבאס לא עמד בתשלומי השכירות ומרדכי נכנס בנעליו כדי לקיים את חלקם בהסכם. (מס' 3) שותפות השקעה לטובת יתומה. רחל, אלמנתו של משה טייב המכונה חג', משקיעה 2,400 מדין מנכסי בתה היתומה אצל אדם בשם יהודה מרטלי(?) (מרטלי). סופר בית הדין מציין גם את שם אביה של רחל ואת שם בעלה החדש: בת יוסף הכהן חומצי (ככל הנראה כינוי גיאוגרפי הקשור לחומס שבסוריה) ואשת נסים חיון. פוליו 1r, צד שמאל: (מסמך מס' 4) רשימת חשבונות מעיזבונו של שמואל הלוי שוקייר, הנמצא כעת בידי בניו (שלא נקובים בשמם, באופן מפתיע). אופי החשבונות מגוון מאוד וכולל את "שלוש החרבות של חוסיין צ'אווש", "מחיר השיש שנמכר", שני שעונים (סאעאת ב), מזלף מי־ורדים/בשמים, שכירות שנגבתה מנכסים והוצאות שיפוץ. פוליו 1v, צד ימין: (מסמך מס' 5) הודאת חוב בין אברהם קס[...]ל לבין שלושה אנשים שלהם הוא מבטיח תשלומים עתידיים בסכום כולל של 14,920 מדין: דוד ב"ר שמואל שמחון, יוסף שמחון וסעדיה זרמע. אברהם ישלם 5,000 מדין מהסכום הכולל בתום ששים הימים הראשונים שלו ב"צרף הדיוואן של בולאק", ככל הנראה חלק ממערך המכס העות'מאני בנמל הנילוס. על סמך מבנה התשלומים ייתכן שאברהם החכיר בחכירת משנה את הזכות להפעיל חלפנות בתוך "לשכת המכס" (דיוואן) העות'מאנית, שלגביה שלושת האחרים היו החוכרים העיקריים. להסדר חכירה דומה באותו פנקס בית דין ראו מסמך מס' 64 ב-BL OR 6356. (מס' 6) הודאת חוב שבה יהודה וילאסיד וחתנו משה ב"ר יעקב וילאסיד מתחייבים לשלם עד סוף סיון סכום של 9,150 מדין לפלקונה, אלמנתו של יונתן בן־וילאסיד, ולילדיה. יהודה ומשה מתחייבים לפרוע את הסכום באמצעות חובות המגיעים להם ב"תזכרה" מ"אל־אמיר חסן תאבע סינוס/סינוש(?) אע'א". על יהודה ומשה וילאסיד ראו גם מסמכים מס' 8 ו-18 ב-BL OR 6356. (מס' 7) שורות עליונות של הסכם שכירות עם תנאים ספציפיים בעניין השימוש ו/או חסימת הכניסות לדירה ברובע הנוצרי של קהיר (חארת אל-נצארא). הנכס מתואר גם כסמוך לבתי אדם בשם יוסף הלוי רפי. הדירה הייתה בעבר מקום מגוריו של שמואל הלוי פורח המכונה שוקייר, ולאחר מותו היא בשליטת בניו יהודה, חביב, אברהם ויוסף (אותם אנשים שנזכרו במסמך מס' 4 בקטע זה). משה סאנס מסכים לשכור את הנכס למשך שנתיים בתשלום של 90 מדין לחודש. השורות התחתונות של רישום זה חסרות. פוליו 1v, צד שמאל: (מסמך מס' 8) שורות תחתונות של מסמך שרובו חסר ואינו רציף עם מסמך מס' 7 (שאמור להתחיל בעמוד אחר עם שם רחוב). (מס' 9) שותפות השקעה לטובת קהילת הספרדים. יהודה ב"ר משה טייב המכונה חג' מקבל השקעה של 3,000 מדין מיצחק נאווארו, גבאי קהילת הספרדים. הכספים מקורם ב"מעות הקדש הארגז של הק׳׳ק ספרדים". אם משה יהודה לא יפיק רווח כלשהו עבור הקהילה במהלך תשעת חודשי ההשקעה, הוא מתחייב לשלם 60 מדין לחודש להקדש, כמתנה מנכסיו הפרטיים. יהודה ואשתו שאינה נקובה בשמה מציעים "אסטיפאן זהב עם פנינים" כערבון להשקעה — סוג תכשיט המופיע מפעם לפעם ברשימות נדוניה מהעת החדשה המוקדמת (משמעותו המדויקת של המונח דורשת מחקר נוסף). (מס' 10) כתובה מקוצרת של הכלה והחתן: מירה בת יעקב בן־אלחדב (אלמנת שלמה ריוס) ואברהם ב"ר יצחק דה־ליאון. השווי הכולל של הכתובה הוא 90,000 מדין. לשטר האירוסין של בני הזוג ראו מסמך מס' 59 ב-BL OR 6356. רישום כתובה מקוצרת זה כולל ארבעה פריטי נדוניה שלא נמנו בשטר האירוסין המקורי. (מס' 11) הודאת חוב שבה יהודה ב"ר חיים קשטלאץ מתחייב לפרוע את 1,000 המדין שהילווה לו יום טוב הכהן. (מס' 12) שורות עליונות של פסק דין הממשיך אל הרקטו כמסמך מס' 1. בית הדין פוסק בתביעות ובעניינים שונים בין השותפים העסקיים יהודה קשטלאץ, יום טוב הכהן וחיה שלום. בית הדין קובע כי אין ליהודה תביעות תקפות ומתמשכות כנגד יום טוב וחיה על סמך שטרי המחילות שנערכו ביניהם קודם לכן.

ביפוליום הכולל שבעה רישומים של מסמכים משפטיים, ככל הנראה מתוך פנקס בית דין. כמה מן הרישומים מתוארכים לתשרי ה'תצ"א (ספטמבר/אוקטובר 1730). (1) המסמך הראשון בצד הרקטו עוסק בירושת אדם שנפטר בשם יהודה, ובו מאוזכרים בני משפחתו שנותרו בחיים — לפחות אחד מהם מתגורר באיסטנבול/קונסטנטינופול. מלבד האלמנה מלכה, הותיר אחריו יהודה שלוש בנות: בכורה, קאדון/קאדן(?), ובת נוספת ששמה אבד עקב נזק בשורות הפתיחה של הרישום. השם קאדון עשוי להיות תעתיק עברי של המילה הטורקית-עות'מאנית "Kadın" (אישה/גברת), בדומה לשם הפרטי הלאדינו "סניורה" המתועד אצל נשים ספרדיות במסמכי גניזה שונים מן העת החדשה המוקדמת. הצד המסכים למסמך הירושה נשא שם פרטי בצרפתית "ז'נטיל" גנטיל (נחמדה/אדיבה). על סמך הטיות הפועל בנקבה "צותה" ו"הודית", ייתכן שמדובר בבת השלישית ששמה חסר בשורות הפתיחה. (2) המסמך השני בצד הרקטו עוסק בנדוניה של וידה שרה בת משה מניין(?), ומאזכר גם את בעלה שמואל גיאטי(?). המסמך נסוב סביב בית שווידה שרה קיבלה בנדונייתה מאביה בכאניה (קאנייה) שבאי כרתים. השמות שמואל פראנקו ושמעון פראנקו מאוזכרים כבעלים של נכסים סמוכים. (3) הרישום השלישי בצד הרקטו עוסק ביישוב סכסוך בין בני הזוג מסעודה ומשה פארידיס שהופיעו בפני ר' ישועה [זי]ן(?). מובאת רשימה ארוכה של תנאים שבני הזוג מתחייבים אליהם: משה נשבע שלא להרים יד על אשתו, ומסעודה מתחייבת לא לריב עם משה, עם אמו, עם בתו מנישואין קודמים, ואף לא עם המשרתים בביתם (מאוית בצורות שונות: מנשרתים/מושרתים). התנאים מרחיקים לכת עד כדי הגבלת גישתה של מסעודה לפריטי הנדוניה שלה: היא אינה רשאית ללבוש "שום דבר מן הנדוניא ולא מן התכשיטים (joyas)", ועליה למסור את מפתח ארגז הנדוניה שלה למשך תקופה מסוימת. צד הוורסו ניזוק, ועל כן תוכן הרישום הראשון בו אינו ברור. (5-6) הרישומים השני והשלישי בוורסו מתעדים את אירוסיהם של יעקב עלוש וקמר בת יעקב זאני. לא ברור מדוע נכתבו שני רישומים — ייתכן שאחד מהם היה טיוטה. החתימות הן של "אחי החתן רחמים עלוש" ושל אברהם ברכה הלוי. (7) הרישום האחרון מתעד את נישואיהם של יוסף מטיטה(?) וחנונה בת יעקב דסא, וכולל רשימת נדוניה ובה: סנדלים, משי, רקמה ופריטים רבים נוספים.

צוואה של אישה בהיריון. בכתב ידו של חלפון בן מנשה (פעיל 1100–1138 לספירה). המקום: קהיר. התאריך: תשרי 1449 למניין השטרות, כלומר 1137 לספירה. המצווה: סת אלאהל בת צדוק בן מבורך ראש הקהילות. סת אלאהל היא אשתו של אבו אלפרג' ישועה בן יהודה, ואמה חסנה בת שלמה הכהן, אחותו של הדיין הידוע נתן בן שלמה. היא קרובה ללידה, חוששת שמא תמות תוך כדי הלידה, ומבקשת לדאוג לילד — "זכר או נקבה" — שיישאר בחיים לאחר מות אמו. האישה מורישה ביד רחבה לקרובים ולצדקה, ובכלל זה "ארבעים דינרים לעניים המסתורין" בקהיר ובפוסטאט. לבעלה של האישה היו ילדים מנישואים קודמים, ולכן היא הייתה להוטה במיוחד להבטיח את עתיד הילד הצפוי להיוולד. כבר בכתובתה נקבע שהנדוניה שהכניסה עמה, כמו גם התשלומים המגיעים לה, יעברו לילדיה בלבד, תוך הדרת שאר יורשיו של בעלה. נוסף על כך, כעת היא מבקשת שגם מחצית הבית שהעניקה לאמה עוד לפני נישואיה תחזור לילד העתיד להיוולד. המחצית השנייה של הבית הייתה שלה, וגם היא וגם בעלה היו להוטים שכל הבית יהפוך לרכוש התינוק. אלא שהאם הזקנה כבר ייעדה 60% מחלקה לאחיה ולאחייניותיה, ו-40% למטרות צדקה. לפיכך נקבע במסמך שהמתנות שהתכוונה הזקנה להעניק יבוצעו בידי חתנה לאחר מותה, ואילו מחצית הבית האמורה תירשם כרכושו של התינוק. האם ההרה הייתה בת אחת המשפחות המובילות בקהילה: סבה מבורך ראש הקהילות היה איש בולט בפוליטיקה הקהילתית באמצע המאה ה-11. מנגד, דודה מצד אמה — הדיין נתן הכהן בן שלמה, החתום על מסמכים רבים בפוסטאט בשנים 1122–1148 — היה פליט מארץ ישראל, שהייתה באותה עת תחת שלטון הצלבנים. סביר להניח שגם אמה הגיעה מארץ ישראל, ולכן לא היה לה רכוש משלה בקהיר. הדבר מסביר מדוע קיבלה לעת זקנתה מחצית בית מבתה, שירשה אותו או קיבלה במתנה ממשפחת אביה, או שמא הותיר לה אותו בעל קודם. ראו גם מסמך משלים נוסף לצוואה זו.

ארבעה דפים המכילים ארבע שאלות הלכתיות ותשובותיהן, כולן מאת רב יצחק אלפסי (הרי"ף). השאלות והתשובות פורסמו על ידי וורטהיימר ב"קהלת שלמה" (עמ' 92–94) ובמהדורת "גנזי ירושלים" (עמ' 68–71), ואינן נמצאות בקובץ תשובות הרי"ף הנדפס. דף נוסף השייך לאותו קובץ נמצא בשמורה אחרת. בדף הראשון מופיעות ארבע שורות מסיומה של תשובה. לאחריה השאלה הראשונה, הממוספרת '34', שנשלחה מקורדובה ועוסקת בשני אחים המתווכחים על חלקם בירושה: הבכור תובע פי שניים. אחרי שאלה זו באה שאלה נוספת, הממוספרת 35, שעניינה אותו מקרה — כיצד יש לחלק את הירושה אם אחד האחים ירצה למכור את חלקו. השאלה מסתיימת בצד ה-verso, שורה 5, ושם מתחילה התשובה, אך סופה חסר. בדף השני, בצד ה-recto, מופיעים סיום שאלה ותשובה הממוספרים 40. השאלה עוסקת בסכסוך בין אישה — ככל הנראה אלמנה — לבין יורשים על חלקת קרקע המוחזקת בידיהם, כאשר האישה תובעת את הקרקע לעצמה. הרי"ף משיב שעל היורשים להציג שטר חוקי המוכיח כי הקרקע ניתנה להם, ואם אין בידם שטר כזה — עליהם להשיב את הקרקע לאישה. בשורה 17 מופיעה שאלה נוספת על אישה שהכניסה בית לבעלה כנדוניה. לאחר מותו של הבעל נמכר הבית, ללא הסכמתה, לצד שלישי, ועתה הקונים תובעים את דמי השכירות. הוא תובע את דמי השכירות מהבן שמכר לו את הבית. התשובה מתחילה בצד ה-verso, שורה 9, אך רוב הטקסט חסר.

רישום משפטי (מס' 44) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדף 11ר-ע). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך ט"ז באייר ה'תמ"ג (1683). (מסמך מס' 44) הסכם גירושין, מזונות ומשמורת ילדים בין אליהו חלפתא/חלפקא(?) לבין קומפראדה המכונה פרלה בת משה סמחון. קומפראדה מקבלת את מלוא שווי תשלומי כתובתה ומבטיחה לעצמה משמורת ראשונית על בתה. אליהו מסכים לשלם לקומפראדה תשלום שנתי של 120 מדין למזונות הילדה — אלא אם כן הבת תחליט בעתיד לגור עם אביה במקום עם אמה. במקרה כזה, קומפראדה מתחייבת להעביר לידי גרושה רשימה קטנה של תכשיטים (פריטים שיועדו לנדוניית הבת). בשורות המאוחרות יותר נקבעים סידורים בנוגע לבעלות על פריטי הנדוניה האפשריים במקרה שבת הזוג הגרוש תמות לפני נישואיה. כמו כן מוזכרת מעורבותו של יעקב סרגוסי בסידורים: ברשותו חמישה מתקאל של זהב שיועדו לנדוניה האפשרית של הבת, ששמה אינו מצוין. סביר להניח שמדובר באותו יעקב סרגוסי המופיע במסמך מס' 40 בפנקס בית הדין, שגם שם מעורב בהעברת רכוש נישואין מטעם כלה שאין לו עמה כל קשר משפחתי ישיר (אלא אם כן קשרי המשפחה ביניהם לא נרשמו על ידי סופר בית הדין בשני המקרים).

רישום משפטי (מס' 63). רשימת נדוניה (תקווים). החתן: יוסף בן נתנאל הכהן. הכלה: סת אלכפאאה בת בו אלפצ'איל עובדיה בן שמואל. לפי קרקובסקי, הסכם נישואין נוסף שנערך בפוסטאט שלושים שנה מאוחר יותר נראה שונה לחלוטין. ההסכם אינו שרד במלואו, אך תוכנו מסוכם מעל אינוונטר חלקי של נדוניית הכלה (תקווים) שהועתק לפנקס בית דין. כאן כל ההתחייבויות מוטות לכיוון ההפוך — חיזוק מעמדה המשפטי של הכלה במקום החלשתו. החתן, יוסף בן נתנאל הכהן, מבטיח לאשתו לעתיד, סת אלכפאאה בת אבו אלפצ'איל, שיתן בה אמון בענייני כספים; שלא ישא אישה שנייה ללא רשותה ולא יחזיק שפחה בניגוד לרצונה; שאם תמות לפני שתלד ילדים, יתבע רק מחצית מנדונייתה כירושה ויחזיר את היתרה לבני משפחתה הקרובים; שתוכל להמשיך להתגורר בפוסטאט ולא לעבור לקהיר; ושלא יתנגד אם תמכור פריטים כלשהם מנדונייתה ותרכוש בתמורה רכוש אחר. יש לציין שגויטיין וקרקובסקי הפנו למסמך זה כדפים 25b–26b בהתאם לפגינציה שנכתבה בעט, אך הדפים הנכונים הם 26–27 כפי שמופיע בפגינציה שבעיפרון (הספרן שכתב בעט נתן את המספר 8 לשני דפים שונים).

מסמך משפטי העוסק בהעברת תשלומי הנישואין ופריטי הנדוניה בין דוד המכונה נקאש, אביה של הכלה עזיזה, לבין החתן שלום בן יעקב הלוי. המסמך מתוארך ל-י"ח באלול ה'ש"כ (1760). הוא נרשם בביתו של נסים בן יעקב הלוי המכונה קיים (אולי אחיו של החתן). בין הסכומים הכספיים המופיעים: 50 דרהם עבור תשלום העיקר, ו-30 ריאל בתוספת 200 מדין עבור המוהר. שם משפחתה של הכלה אינו רשום במפורש, אך ייתכן שניתן להסיק שהוא הלוי, שכן בשורה 5 מצוין שדוד המכונה נקאש מעביר את התשלומים ל"אחיו" נסים, בעל הבית שבו נרשם המסמך. לכן סביר להניח שהכלה והחתן קשורים זה לזה כאחיינית ודוד מצד האב. נדרש מחקר נוסף כדי לקבוע האם אחים מאותה משפחה גרעינית יכלו לשאת כינויים משפחתיים שונים (קיים מול נקאש). חשוב לציין כי המילים "אחי" או "אחינו" שימשו באופן פורמולאי במסמכים משפטיים קראיים רבים מן העת החדשה המוקדמת, וזאת לציון בני קהילה זכרים שאינם בהכרח קרובי משפחה ממש (אחי[נו] ואהו[בינו]). לעדויות בנות הזמן על אחידות הכינויים במשפחות מורחבות, ראו למשל: פירוז המכונה רווח במקורות שונים.