צור במסמכי הגניזה

מכתב משולח לא מזוהה השוהה בדמשק, אל אדם בשם פרחיה במקום לא ידוע. בערבית-יהודית. מתוארך לשנת 1468 למניין השטרות = 1156/57 לספירה. השולח טוען שהסכים רק בלית ברירה, כטובה לנמען, לצאת למסע מסחרי ללבנט ולמכור ארבעה קנטארים של פשתן לבנטיני עבור הנמען. הסחורה הוערכה במקור על ידי הנמען ועל ידי אבו עלי בשווי 34 דינרים, לאחר שהשולח שילם 4 דינרים עבור מסים בדמיאט ועבור שכירת ספינה. כשהגיע לצור, מכר חלק מהמשלוח תמורת 71 דינרים לפי מטבע צור. את שאר הפשתן הביא עמו לדמשק בתקווה להפיק רווח נוסף, אך לא מצא שם שוק — "הפשתן בדמשק זול כעת מכפי שהוא במצרים". כתוצאה מכך הפסיד 10 דינרים. הוא שוהה בדמשק זה למעלה מחצי שנה, אולי שנה או יותר (אולי בהמתנה שמחירי הפשתן ישובו ויעלו?). הנמען, שלא קיבל ממנו מכתבים — והשולח טוען כנגד זאת ששלח מכתבים רבים, אלא שכנראה השליחים לא מסרו אותם — מינה נציג משפטי, אבו אלפצ'ל בן אלמסוס, שיסע לדמשק ויתבע את השולח על שווי המשלוח. המשפט התנהל בבית הדין של "אדוננו עזרא ראש ישיבת גאון יעקב", המכונה בהמשך "סיידנא אלגאון", הוא עזרא בן אברהם, שעדיין כיהן כגאון בדמשק כעשר שנים לאחר מכן בעת ביקורו של בנימין מטודלה. בית הדין פסק נגד השולח וחייב אותו לשלם לנציג את מלוא שווי המשלוח ולהישבע. בנוכחות הגאון שילם השולח לנציג 43 דינרים עבור הנמען ו-5 דינרים נוספים עבור משקיע/נושה אחר המכונה "סיידנא". על כן הוא עדיין חייב 13 דינרים. הנציג דרש את יתרת התשלום ואת השבועה. השולח קנה לעצמו זמן בטענה שהנמען לעולם לא היה כופה עליו דבר באופן כזה, וכי יהיה עליו לשלוח אליו מכתב בטרם ינקוט בצעדים נוספים. לאחר מכן הוא מתלונן שמלכתחילה לא רצה כלל לקחת את הפשתן של הנמען, ושעשה זאת בעל כורחו כטובה לו, וכעת הוא מתחרט על כך. הוא מבטיח לנסות לשוב למצרים "בקיץ של שנה זו שהיא 1468". על הגאון עזרא ראו גם מסמכים נוספים מהגניזה, וכן מכתב מעזרא עצמו שנדון אצל מאן. צירוף: אלן אלבאום.

מכתב עסקי שנשלח מטריפולי שבלבנון, בערבית-יהודית. תיארוך: ככל הנראה המאה ה-11. הכותב מזכיר שפל כלכלי חמור במזרח התיכון (אלשאם) ומבקש מהנמען לשלוח את מכתביו לעיר צור. הכתובת על גב המסמך כתובה בכתב ערבי, אך נראה שמדובר רק בברכות לנמען ולא בשמו (בקאהֻ ואדאמַ עזּהֻ — "ישמרהו [האל] ויאריך את כבודו"). המסמך זקוק לשימור; חלק מהטקסט מוסתר מתחת לקפלים. ציטוטים נבחרים: "[כבת אללה] אעדאה מן אטראבלס" (יכניע אלוהים את אויביו, מטריפולי) . . . "וקד כאן תקדם מני [כתאב ול]ם יצלני גואב לה" (וכבר שלחתי לפני כן [מכתב] ולא הגיעה אליי תשובה עליו) . . . "מולאי פי חייז אל[סלאמה]" (אדוני יהיה במצב של שלום) . . . "מן קצדך . . . עליך ואנת תעלם אנך קד . . . כתאבך בחאגאתך ותשרפני בהם ואנת תעלם מא" (מכוונתך . . . עליך, ואתה יודע שכבר . . . מכתבך בעניינים שאתה זקוק להם ותכבדני בהם, ואתה יודע מה) . . . "כאן סמעת אן תכון לי עין(?) רגעת עלי וכאפוני(?) . . . מא פעלו" (אילו שמעתי שתהיה לי . . . שבה אליי . . . מה עשו) . . . "אן תעלמני . . . מן אלאכבאר . . . עליך אלא בכתאב פאן סהל אללה לך" (שתודיעני . . . מן החדשות . . . עליך אלא במכתב, ואם יקל אלוהים עליך) . . . "לא חילה לי ומא כפי ען מולאי כיף כרגת מן" (אין לי תחבולה, ולא נעלם מאדוני כיצד יצאתי מן) . . . "ואנא אעד אלאיאם חתי יצלני כתאבך לא [יע]דמני אללה חיאתך ובקאך ואן ירזקך ילדים זכרים" (ואני סופר את הימים עד שיגיע אליי מכתבך, אל יחסר ממני האל את חייך וקיומך, ויעניק לך ילדים זכרים) . . . "ולא יעלם מולאי אחד . . . שאם כסאד עצים לא ינחל אנסאן פי בצאעה כאן שרק(?)" (ואל יידע אדוני איש . . . בשאם שפל גדול, אין אדם מרוויח בסחורה שהייתה במזרח?) . . . "אסאל מן תפצל מולאי אן ינפד כתאבה אלי צור" (אני מבקש מטוב לבו של אדוני שישלח את מכתבו לצור). ייתכן ששני מסמכים נוספים נכתבו באותו כתב יד.

עדות שנמסרה בבית הדין היהודי בצור, סביב שנת 1028. דמי השכירות של מתחם בחלב הוקדשו על ידי בעליו, הִלָּה בן יוסף, לבית הכנסת הגדול שבעיר. בניו של הִלָּה, מבורך ומפרג', גרים כעת בצור, והם מצהירים בפני בית הדין כי טענותיו של אדם מסוים מחלב, הטוען שהבית נמכר לו על ידי אביהם, אינן אלא דברי הבל וחסרות יסוד. האחים מדגישים פעמיים את העובדה שמה שהוקדש היה דמי השכירות בלבד, ומתעקשים שהאיש אינו יכול להוכיח את הרכישה משום שאין בידיו כל שטרי קנייה. כוונתם של האחים למכור את הבית הזה ניכרת דייה, אם כי הקטע הרלוונטי בעניין זה ניזוק לרוע המזל. נראה שהם מתעקשים כי הקדשת דמי השכירות נעשתה על תנאי שהיא תתבטל אם היורשים יחליטו למכור את הבית. אילו היה הבית עצמו מוקדש, לא היה מקום ליורשים לדבר על שטרי קנייה, ואף לא היה התיק נידון בבית הדין כלל. כפי שעולה מן הכתוב, הסיפור שמאחורי המסמך הוא ככל הנראה שהמנוח הִלָּה אכן קיבל כסף מן הקונה, אך נפטר לפני שהושלם שטר המכירה. כעת מבקשים היורשים למנוע מן האיש לגבות את דמי השכירות של הבית, כדי שלא ייווצר תקדים משפטי, ולשמור על זכותם למכור את הבית בהזדמנות נוחה. סביר להניח שקהילת חלב טענה כי הבית עצמו הוקדש. אשר לתובע, נראה שנקט בצעדים מסוימים כדי לזכות בחזקה על הבית, אולי בסיוע בית דין מוסלמי. לפנינו אפוא שלושה צדדים המעורבים בפרשה, ובידי כל אחד מהם אינטרס מנוגד. עדות האחים, כפי שנרשמה בידי בית הדין בצור, מובאת לאחר הקדמה מאומתת ארוכה, בסגנון מליצי במיוחד, המהווה את החצי הראשון של המכתב. החלק הראשון של ההקדמה הוא הספד או דברי שבח, ערוכים לפי סדר האלף-בית, לחכמי חלב ולראשם, אב בית הדין ר' יעקב בן יוסף. המכתב נכתב בכתב ידו של שמואל בן משה.

דין וחשבון מדויק של ההוצאות שהוצאו על אורח זר, נכבד וחולה, ובמקביל פירוט הדרכים שבהן כוסו ההוצאות הללו. הרשימה נכתבה בידי הדיין נתן בן שלמה הכהן, שפעל בבירת מצרים בשנים 1125–1150 לספירה, אך כבר בשנת 1102 חתם (כחותם ראשון) על מסמך בצור שבלבנון. (צור נכבשה בידי הצלבנים בשנת 1124.) בעת כתיבת חשבון זה הוא נראה כבר זקן וכנראה פרש מתפקידו. ידוע שמרשמים רפואיים שונים מסתיימים בהערה: "ארוחה — תרנגולות מבושלות". כיצד הדבר התממש בפועל ניתן לראות בחשבונות היומיים המפרטים את הסכומים שהוצאו עבור אורח חולה ואת הסכומים שמהם נגבו, כפי שמתומצת כאן. הרשימה מתייחסת לשנים-עשר הימים הראשונים של חודש שבט (ינואר–פברואר). הסכומים נקובים במטבע הכסף — דרהם. ההוצאות: מדי יום: לחם — 3/4; בשבת בכמות גדולה יותר: 7/8 או 1. תרנגולת — 2 1/8, או (לרוב) 2 1/2. שיקוי (רפואי) — 1. מדי שבוע: שמן חם — 1. פריטים שנרשמו פעם אחת בלבד: מי ורדים — 3/4. משחה — 1/2. דבש — 1/2. עדשים — 1/4. זעפרן — 1/4. מי נילוס — 1/4. סכומים גדולים יותר הוצאו על תחבושות, כותנה, כביסה, וגלימה חדשה. החולה כנראה טופל בחינם על ידי רופא מטעם הקהילה. ההוצאות כוסו מן המקורות הבאים: (א) הכנסות מבית שייך לקהילה; (ב) שש תרומות, ובאחת מהן בעל ואשתו — המכונה "ביתו" — תרמו בנפרד; (ג) מגבית שנערכה בשני בתי הכנסת הרבניים בפוסטאט (שהכניסה רק 7 דרהם); (ד) דינר אחד פחות 1/24 (קיראט), ששווה היה אז ל-35 1/2 דרהם, שנתרם על ידי "אדוננו" — היינו ראש קהילת היהודים, ככל הנראה הרופא של החצר שמואל בן חנניה (1140–1159).

מכתב ממוסא בן אבי אלחי, באלכסנדריה, אל נהראי בן נסים, בפוסטאט. בערבית-יהודית. התיארוך: 28 בנובמבר 1062 (לפי אודוביץ'). הכותב שב לאחרונה ממסע ארוך בארץ ישראל, ובמהלכו סבל ממחלה. הוא ביקר בירושלים, והספיק לעסוק במסחר — קנה מוצרי טקסטיל, שמן, אגוזים ומשי, וארגן משלוחי מטבעות. הכותב מזכיר גם את הזמנים הקשים במצרים ואת הלחץ שבו נתונה הקהילה בטריפולי שבלוב בשל המסים. תרגומו של גויטיין לקטע על המחלה (שורות 5–11 של פני המכתב), בשינויים קלים, הוא כדלקמן: "לא קיבלת ממני שום מכתב, מפני שהתשישות (אלתיאת') לא עזבה את גופי מהרגע שיצאתי לדרך. הגעתי לצור, אך לא יכולתי לעסוק שם במסחר יותר מחמישה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש) במשך תשעה-עשר ימים. לבסוף האל חנן אותי בהחלמה. המשכתי ליפו, ומשם עליתי לירושלים — יבננה האל — ושוב לא הצלחתי לעסוק שם במסחר יותר משמונה ימים, ואחר כך הייתי מרותק למיטה (לאזם אלפרש), סובל מצמרמורות וקדחת (אלברד ואלחמא), במהלך חודש (הימים הנוראים). חי האל, לא יכולתי לעלות רגלית להר (הזיתים) ביום החג (כ"א בתשרי), אלא נאלצתי לרכוב. כבר התייאשתי. אך האל יתעלה ריחם עליי למען שמו והעניק לי בריאות. הצלחתי לצאת מהבית, אך שארית החולשה (או 'המחלה'; בקיית אלצ'עף) עדיין עמי. המסע לתִנִּיס, ומשם הביתה, היה ניסיון קשה שתיאורו ידרוש מקום רב מדי. אני משבח את האל שהפך את הסוף לטובה והחזיר אותי בשלום."

מסמך משפטי. רישום מבית הדין. מתוארך לשנת 1084. נכתב בפוסטאט. המסמך מכיל רישום חלקי של בית דין הנוגע לשותפות בין יפת בן ודאעה לבין אבו זכרי. בעת שאבו זכרי היה בנסיעה, הזמין יפת את סעאדה להצטרף לשותפות, ובתמורה היה אמור סעאדה לקבל שכר של 1.5 דרהם ליום. סעאדה רכש כופר (חינה) עבור השותפות, וקרא לבית הדין על מנת לאמת את עדותו שערכה של החינה ירד. מאחר שיפת הוא שהזמין את סעאדה להצטרף לשותפות בהיעדרו של אבו זכרי וגם הסכים לשלם לו שכר יומי, נראה שהוא היה השותף הבכיר או משקיע פסיבי, ואילו אבו זכרי וסעאדה היו השותפים הפעילים. מכיוון שיפת הזמין את סעאדה להצטרף לשותפות הקיימת (ולא ערך עמו חוזה שותפות חדש), סביר להניח שליפת ולאבו זכרי כאחד היו השקעות הון בשותפות המקורית, וכי על יפת הוטל להשקיע את ההון המשותף בעוד אבו זכרי רודף אחר הזדמנויות מסחר אחרות. באופן יוצא דופן, ההסכם בין סעאדה לבין שני השותפים האחרים חייב אותו להישבע על נכונות חשבונות השותפות במקרה שנכסי השותפות יאבדו מערכם. שאר המסמך (שורות 8–28) הוא טיוטה של הסכם נישואין של זוג שהתגרש בצור והתפייס לאחר מכן באלמחלה. ההסכם מפרט את הנדוניה (ובכללה כסף, אריגים ובגדים, גביע שתייה, ומראה), אך חסרים בו שמות הצדדים הנוגעים בדבר. ייתכן שקטע זה היה דף מתוך פנקס של נוטריון. (המידע מבוסס על ליברמן, "A Partnership Culture", 75–76)

מכתב בקשה מעניין מאת יוסף, הכהן השומרוני, אשר השתייך ככל הנראה לקהילה השומרונית בפוסטאט. המכתב נערך, תורגם ונותח על ידי א' קאולי. בפתח המכתב מופיעה הקדמה ארוכה המונה שמות רבים של האל, המסודרים לפי סדר אלפביתי, בארמית שומרונית. להלן תרגומו של קאולי לתוכן המסר העיקרי: "ה' ישלם [לכם טובה] וחסד ואמת על הדברים שדיברתם בשבת אל הזקן הנכבד, ה' ישמרהו. ועתה, אחיי, אילו הדבר שדיברתם בפניו היה נאמר לאבן או לצור — שאינם יכולים להשיב או לדבר דבר — הוא היה מתבייש ונכלם בפניכם, אך עד עתה לא הושיט לי כל סיוע, ולא יעשה כן. אני יודע שהשומרונים הם חסרי תבונה, ואינם דואגים אלא לדברים הנראים לעין (?), ושלא עשו את הטוב בעיני האל, ולא יעשו. שכן הם מבקשים רק מוניטין בעולם החולף הזה, ואילו היו מתענגים על מה שמתקיים, היו גומלים חסד עם העניים, המעונים והנזקקים, הגרים והכוהנים, כמוני. ועתה, אחיי, לא ביקשתי ממנו לא זהב ולא כסף. אני נגר. אני מסוגל לייצר ארגזים, מיטות, דלתות וקורות. ביקשתי ממנו שידבר עבורי עם ראש הנגרים, כדי שיקח אותי איתו לעבודה מדי יום בשכר שיספיק לי ולמשפחתי להתפרנס ממנו. הוא לא עשה זאת — לא מיראת ה', לא בשל דבריכם ולא למעני. ועתה ראוי שנפנה את פנינו אל ה' אלוהינו, מעיין הטוב שאינו נסתם, באר הרחמים..." חלק מזוג מסמכים.

מכתב מטוביה בן עלי הכהן בפוסטאט אל אביו עלי בן אברהם הכהן בבאניאס/דן. תאריך: 28 במאי 1112. האב והבן נפרדו זה מזה בצור. לאחר מסע ים קשה הגיע טוביה לפוסטאט, ושם מצא מגפה (וּבַאא'). הדיין אברהם בן נתן אב חלה והגיע "עד שערי" המוות אך ניצל בקושי, ואילו הנגיד מבורך בן סעדיה מת מן המגפה. הוא נפטר בשבת, ראש חודש טבת, ב-2 בדצמבר 1111. (כהן, בחיבורו על השלטון העצמי, מציין כי גם מקורות אסלאמיים מתארים את אותה המגפה.) טוביה היה בידיו מכתב שקיבל מהנגיד מבורך לפני מותו, והוא לקח אותו עמו לריף (האזור הכפרי), שם שהה חמישה חודשים. טוביה מדווח כי אחד הנכבדים בפוסטאט — אולי אברהם בן נתן אב — אצילי וירא שמיים אף יותר ממה שתיאר לו אביו. טוביה מבקש מאביו להתמיד בתפילה עליו לפני ספרי תורה, אולי משום שאברהם טרם החלים לחלוטין מן המחלה. כן הוא מבקש ממנו להתפלל גם עבור משה הנגיד בן מבורך. טוביה כותב: "קנה לי אִזָאר חלבי (עטיפה או גלימה גדולה) שאוכל להתפלל בו תמיד", וכנראה מדובר בפיסת בד כותנה סורית זולה. הוא מעודד את אביו ואדם בשם נתן להצטרף אליו לפוסטאט. הוא שולח דרישות שלום לאחיו יחיא ומאיר, וכן לאברהם פאר הקהל, למבשר בן ע'אלב, לישועה בן צדקה, ליהודה הפרנס, וליוסף בן נמיר.

מסמך משפטי מפוסטאט, ככל הנראה משנת 1082 לספירה. התיארוך המשוער מבוסס על הזכרת יאיר הנדיב פאר הקהל, המופיע גם במסמך נוסף מסוף שנות השבעים של המאה ה-11. בשורות הפתיחה של המסמך מצוין יום חמישי, כ"א באלול, אך השנה לא השתמרה. שלוש השורות האחרונות מציינות כי המסמך נחתם (אם כי בעותק זה אין חתימות נראות לעין) ונמסר לצדדים סעד ויעקב ביום חמישי, ד' בחשוון [..]94. התאריך המלא בראש המסמך הוא ככל הנראה כ"א באלול א'שצ"ג למניין השטרות, והתאריך המלא בתחתיתו הוא ככל הנראה ד' בחשוון א'שצ"ד למניין השטרות. הפרשה נוגעת לסהל בן פרג' אלע'זי וסכום השקעה ניכר (למעלה מ-45 דינרים). הוא מדווח על מסעותיו ועל הצרות שפקדו אותו. כפי הנראה אדם בשם עמראן גרם למאסרו בידי השלטונות. לאחר ששוחרר, השתמש ביתרת הכסף לרכישת סחורות ויצא למסע לצור, אך "נשדדה הארץ ועמה כל סחורתי, ונפצעתי, וחזרתי לפוסטאט כ'אדם טובע'". הקהילה המקומית באה לעזרתו, ובמיוחד יאיר הנדיב. שאר המסמך נראה כמפרט את מאמציו ליישב את חשבונותיו. בצד השני (verso) מופיע מילון עברי/יהודית-ערבית להלכות גדולות.

מכתב ששלח איש יליד סיציליה שהיגר לצור, ובו תיאור מלחמת אזרחים בסיציליה ושל המצוקה הכלכלית הקשה בה שרויה משפחתו. המכתב מתוארך לאמצע המאה ה-11 (לפי גיל ובן-ששון). זהותם של הכותב והנמען אינה ידועה. הכותב מזכיר את אבו יוסף בן אסמאעיל [אלאנדלסי], המוכר ממכתבים נוספים מאמצע המאה ה-11. הוא כותב: "ראיתי דברים שמעולם לא רציתי לראות: שפך הדמים היה כזה שהלכתי על גוויות כאילו אני הולך על הקרקע; מגפה גדולה (وباء)"; וכן אינפלציה חריפה. המחסן שלו ומחסן אחיו סעיד נבזזו. שנים לאחר מאורעות אלה, חודשיים לפני מותו של אביו, רכש האב מאדם נוצרי בית עם גנים תמורת 100 דינרים. אלא שמלחמות האזרחים (פתן) חזרו והתחדשו, ערכו של הבית ירד עד אפס, והאב נפטר. הכותב ואחיו סעיד החלו אז לאסוף את כל החובות שהיו חייבים לאביהם המנוח ואת הסחורות שהפקיד אצל אחרים, ובעיקר אצל סוחר פשתן אחד. סעיד אמר לו כי יחלקו את הכול חצי-חצי. כל צדו האחורי של המסמך עוסק בכך שהכותב רומה תחילה ונושל מחלקו בירושה — ככל הנראה בידי סעיד, שחבר ליד גיסם יחיא בן אלמנג'ם — ובהשלכות הדבר.

מסמך משפטי (חלקו העליון בלבד) שבו יצחק בן אברהם (ככל הנראה אבן פראת') ממנה את אסד הידוע גם בשמו העברי יהודה בן משה כשליחו. יצחק נושא כאן את התואר "שר לעדה", ואביו אברהם מתואר כ"זקן הקהילות ברמלה". מ"א פרידמן טוען שהמסמך נכתב בצור במחצית השנייה של המאה ה-11, ככל הנראה לאחר הכיבוש הסלג'וקי של שנת 1073. פרידמן מזהה את יצחק זה כבנו של אברהם אבן פראת', בעוד שגיל חולק וסבור שיצחק היה דווקא אביו של אברהם אבן פראת' — זיהוי המחייב תיארוך מוקדם יותר. המסמך מזכיר את "בית דין הגדול", כלומר בית הדין של הישיבה הארץ-ישראלית, ולאחריו מופיע הצירוף הייחודי "שלשיפלת דלת יעקב". נורמן גולב פירש ביטוי זה כהתייחסות למקום בדלתא של הנילוס, אך פרידמן מראה שמסתבר יותר שמדובר בדרך פיוטית לתאר את מצבה השפל והמושפל של הישיבה עצמה באותן שנים, ואולי יש בכך רמיזה ליחזקאל י"ז:ו. המסמך נערך ונדון אצל פרידמן, "עוד על 'עיטור' חתימתו של ר' אליהו בן גאון במכתבו לאברהם שר העדה", תרביץ מ"ט (1980), עמ' 202–204.

מסמך משפטי. רישום בית דין מפוסטאט, מיום שלישי, ד' באב ד'תתקכ"ב (17 ביולי 1162). רישום חלקי של דיוני בית הדין של נתנאל הלוי (הגאון השישי בן משה) בעניין שותפות במסחר משי בין שמואל בן שלמה לבין (אבו) מנצור אלעזר בן יצחק אלדמשקי. שמואל בן שלמה מעיד על קיומו של הסכם שותפות, אשר קבע כי הרווחים יתחלקו ביחס של שליש מול שני שלישים, כאשר חלק הארי הולך לאלעזר. חלוקה זו תאמה פחות או יותר את גודל ההשקעה של כל אחד מהשותפים בהון השותפות: שמואל בן שלמה הביא 55 דינרים ואלעזר הביא 95 דינרים. לכל אחד מהשותפים ניתנה הזכות לעשות שימוש בנכסי השותפות. הכספים הושקעו אצל פועלים מקומיים בערים שונות בדלתת הנילוס (סמנוד ואלמחלה), וכן בהשקעות למרחקים ארוכים יותר, כגון בצור. הרישום אינו עוסק בסכסוך בין השותפים, אלא ברובו בפירוט המכירות, ההשקעות והרווחים של השותפות. כל אחד מהשותפים מעיד על עסקאות והפקדות; ככל הנראה, השותפים לא בטחו זה בזה "כשני עדים כשרים", ולכן נדרשה עדות ישירה על חשבונות השותפות.

מכתב מאת הגאון שלמה בן יהודה (כיהן בשנים 1025–1051), הנמצא ברמלה, אל בנו אבו אסחאק אברהם, השוהה בצור או בדמשק (שלמה אינו יודע באיזו מן הערים נמצא בנו, ולכן הוא דואג שהמכתב יגיע לאברהם בכל מקרה). בערבית-יהודית. תאריך: 27 ביוני 1033, לפי הערכת גיל. שלמה נסע מירושלים לרמלה כדי לראות את בתו, לאחר שילדה בן בלידה מוקדמת בחודש השביעי. בתחילה נראה היה שהתינוק ישרוד ("כאנת עלאמתה כ'יר"), אך הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן (שו' 4–6). בתו של שלמה עודנה חולה וסובלת מקדחת לסירוגין (שו' 19, שם יש להבין כנראה את המילה "נובה" במשמעותה הטכנית של התקף תקופתי), אך כנראה אין סכנה ממשית במצבה, שכן שלמה מתכנן לשוב לירושלים בעוד יומיים. שלמה שלח קודם לכן שני מכתבים זהים בתוכנם: עותק אחד שלח לצור, על מנת שיועבר משם לדמשק, ועותק נוסף מסר לידי מוסלמי דמשקאי בפונדק של אבו מוסא ברמלה, אשר היה אמור להעבירו לר' משה החבר (שו' 6–10). חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין וחלקו על גיל.

מכתב בערבית-יהודית מצדקה בן ח'לף בן פֻהַיד, השוהה בצור, אל א-שיח' אלג'ליל אבו אסחאק אברהם אבן אלשביעי. התיאור מתוארך לסוף המאה ה-11 או לתחילת המאה ה-12, על פי הערכתו של גויטיין. המכתב מספר כי לאחר מותו של אבי הכותב, אחיו פהד, אשר עבד במטבעה המקומית, רומה על ידי אדם חדש שהגיע למקום בשם אבו מנצור אלבג'דאדי. בהמשך נדונים סכומי כסף גדולים (מאות דינרים) שהיו חייבים לאיש מסוים או שעברו דרכו, אדם שנמצא מת על שפת הים. יש האומרים כי שלח יד בנפשו, ויש האומרים כי נרצח. הכותב מבקש שיוּצא צו נכבד (תוקיע כרים) מאת אלאפצ'ל, ובלשון המקור: "תוקיע כרים מן אלחצ'רה אלמאג'דה (אלמלך אלאפצ'ל) ח'לד אללה איאמה אלי אלקאצ'י אלאג'ל ת'קה אלדולה צאחב אלתרתיב" — כלומר צו מטעם המלך (אלאפצ'ל?) אל הקאצ'י ת'קה אלדולה. חלק מן המידע מבוסס על כרטיסיית הרשימות של גויטיין למסמך זה ולמסמך נוסף.

מכתב מאברהם בן נתן, ככל הנראה משהותו בצור, אל אחד הדיירים שלו בפוסטאט. בערבית-יהודית. גיל זיהה את השולח על פי כתב ידו. תיארוך: בקירוב 1094 לספירה. השולח מורה לנמען לשלם את דמי השכירות המגיעים לנהראי בן נסים (המכונה גם "רבנו" וגם "גדול הישיבה"), אשר יעביר את הכסף הלאה לשולח, הזקוק לו לצורך תשלום דמי השכירות שלו עצמו. הנמען ואשתו נדרשים להקפיד הקפדה יתרה על שמירת הבית, ובמיוחד אסור להם להשכיר אותו בשכירות משנה לאיש שיגרום לו נזק או יזניח אותו. עליהם לשלוח עדכון על מצב הבית, ולהודיע לשולח מי מתגורר בקומה התחתונה. את הקומה התחתונה אין להשכיר ליהודי, "כי יהודי ירצה תנור ומטבח", דבר שאינו מתאפשר בקומה התחתונה. "אתה יודע שהשכרתי אותו רק לך. עמוד(?) בתנאים ושלם את דמי השכירות שאתה חייב לרבנו נהראי." (חלק מהמידע מבוסס על מהדורת גיל ועל כרטסת גויטיין.)

מכתב מסחרי בערבית-יהודית. תיארוך: המאה השתים-עשרה. הקטע ששרד נפתח בבקשת טובה מהנמען, הכוללת פיוס של אדם אחר. בהמשך מוזכר הסוחר הידוע אבו סעיד אבן אלעפצי; סכום של 21 דינרים; בקשה מבנו של מישהו (אולי בנו של הנמען?) בשם אבו אלכרם, בלוויית ברכות עבורו; ובואו של סאלם בן נסים אלעבלאני אלמכארי (המוזכר גם במסמך נוסף). כן נזכרים מוצר תימני (אולי עוּד/עץ בושם), זבדיה (קערה), ואגוז מוסקט. בצד האחורי של המכתב מדובר על מכירת "שאר הסחורה", ונאמר שעדיף למוכרה בצור על פני מכירתה בעכו; שוב מוזכרים עץ הבושם, הגעת הזהב, ואבו אלכרם. בנוסף שבסוף המכתב, מורה הכותב לנמען לבצע פעולה כלשהי הקשורה לאבו אסחאק אבן סנינאת. בתחתית המסמך מופיעות מספר מילים בכתב ערבי, ייתכן שמדובר בחלק מן הכתובת. (חלק מהמידע מבוסס על CUDL.) צירוף: אלן אלבאום.

מכתב בכתב ידו של שמואל החבר המעולה בן משה החבר, בצור, אל אפרים החבר בן שמריה החסיד, בפוסטאט. בעברית. התיארוך משוער לסביבות 1045 לספירה, ובטווח של 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה. המכתב מוסר דיווח על שתי אחיות, סִתָּאן, אשת צדקה בן עזרא, ושרה, אשת חלפון בן יפת הלוי פקיד הסוחרים, מבני קהילת יהודי צור, המנסות לתבוע את חלקן בירושת אביהן, חלפון בן ת'עלב, שנפטר בפוסטאט. המכתב מתייחס גם לעניינים כספיים נוספים שנגעו לבני שתי הקהילות. שתי האחיות דאגו שיוכן עבורן מסמך "בשמו" של אבו סעד אברהם בן סהל אלתסתרי בנוגע לבגד המוזהב שהותיר להן אביהן בעיזבונו, ובו נקבע ששוויו של הבגד יחולק שווה בשווה ביניהן. תיארוך: בערך 1045 לספירה. שמואל חותם את שמו בשולי הדף, מוקף במוטו.

מכתב עסקי משנת 1094, שנשלח מאת אברהם בן נתן אב (לשעבר דיין ברמלה ולאחר מכן בקהיר) אל נהראי בן נסים, בעת שזה האחרון כבר נשא בתואר "החבר המעולה" של ישיבת ירושלים. במכתב מביע אברהם בן נתן חרטה על הטעויות שביצע בתקופת המחלוקות הקהילתיות בצור, ומציין בנוסף כי נותרו באותה העיר שלושה קראים בלבד. הכותב קובל על גורלו ואומר: "אני נתון בסכנה מיידית ועתידי בסכנה. לא רכשתי חלק לעולם הבא, אף לא שם טוב כאן, ולא רווחים חומריים... אילו הדריכני האל בעת בואי אליהם לראשונה, היו דתי וכבודי נותרים ללא רבב". לפי גויטיין ורוסטוב, מסמך זה משקף את חיי הקהילה היהודית בצור בסוף המאה האחת-עשרה ואת מורכבות היחסים בין הרבנים לקראים בערי ארץ ישראל וסוריה באותה תקופה. ראו גם את כרטיסיות גויטיין.

מסמך משפטי. רישום של עדות בבית הדין (מחצ'ר). מתוארך ליום ראשון, כ"א באב / ר"א בריבִּיע אלאוול 442 להג'רה = 12 באוגוסט 1050. טיוטה לא חתומה, בכתב ידו של יפת בן דוד בן שכניה. מסאפר בן עמרם תובע את סעיד בן עלון אלקדסי בעניין נזר (כתר/עטרה) שמסאפר מסר לסעיד כדי שיעבירו לצור, אך הנזר לא הגיע ליעדו. סעיד נשבע מספר שבועות שאם יציג מסאפר בפני בית הדין מכתב מצור (ככל הנראה המעיד שהנזר לא הגיע), ישלם קנס של 10 דינרים לקודש לטובת עניי ירושלים. מסאפר אכן מציג מכתב כזה ממש. בעקבות זאת טוען סעיד כי שבועתו התייחסה רק למכתב מצור מאת חמיו. בתגובה מציג מסאפר בפני בית הדין מכתבים מאת החותן. (מהדורה: גיל, מסמכי ההקדשות היהודיות, מסמך 31; תרגומו של גיל מבלבל בחלק מפרטי ההליך.)

שטר אירוסין קראי. הכלה: ימאן בת דוד בן ישעיהו, ממצרים. החתן: שלה בן עמרם אלקרקסאני, מצור. הן הכלה והן החתן מיוצגים על ידי שלוחים. מתנת הנישואין: 100+150. החתן מינה את שלוחו (שלמה בן עדיה בן מנשה אלקזאז, בעדות יפת [...] שלמה בן אברהם ושמואל בן משה החבר) בצור בשנת 1050 לסה"נ (התאריך ניתן לפי מניין השטרות). נוסח שטר ההרשאה הממנה את השליח שולב בתוך שטר האירוסין עצמו, ואושר על ידי בית הדין הקראי בפוסטאט (בסמכותו של הנשיא הקראי דוד בן צמח). שלוחה של הכלה הוא שלמה בן מסאפר (מינויו נעשה בעדות אהרן בן סמיח הכהן וצדקה בן סעדיה). האירוסין התקיימו בשנת 1051 לסה"נ בפוסטאט (התאריך ניתן הן לפי מניין השטרות והן לפי מניין הבריאה). העדים: מנצור בן מבשר ושמואל בן [...].

מסמך משפטי מבית הדין העליון של הנשיא (דוד בן דניאל), המתעד עדות של יפת בן לוי (?) בן מנשה, הפועל כמיופה כוח מטעם אשתו, בנאת בת אבו אלרצ'א יפת. בעדותו הוא תובע את חלקו של אביה במה שנותר מן השותפות שניהל עם מסאפר בן שמואל. כמו כן מתועדת עדותו של מסאפר, שלפיה ביכולתו להציג מסמך משפטי המעיד כי אבו אלרצ'א דיבר על העניין בצורה שונה (כלומר, שלא היה מדובר בשותפות). באותה עת היה המסמך בצור, לאחר שמסאפר שלח אותו לשם לשם אישורו על ידי ראש הישיבה, אליהו הכהן. מסאפר מבקש דחייה עד שיוכל להביאו ממקומו. בצד השני (verso): חלקים ממכתב אחד או שניים אחרים, שאין להם קשר למסמך שבצד הראשון. שני מסמכים נוספים שייכים לאותו תיק.

מכתב מאת אסמאעיל בן פרח מאלכסנדריה אל יוסף בן עלי הכהן פאסי בצור, מיום 29 באוקטובר 1056. המכתב נשלח גם בשמו של נהראי בן נסים, שלפי פירושו של גיל עומד לאבד את ראייתו באחת מעיניו (זאת על סמך הצירוף "עלא עין מא תרא" בשורה 9; אולם ראו את התיאור של הקטע T-S 10J20.12, שלפיו ככל הנראה מדובר פשוט בכך שהנמען רואה את סחורתו בעצמו לאחר שלא ראה אותה קודם לכן, ובהקשר זה "אנת" היא קריאה סבירה יותר מאשר "אנה"). המכתב כולל פרטים על אופן הרכישה של פשתן בכפרים, וכן פרטים על אוניות העומדות להגיע מן המגרב ומתעכבות בשל רוח מזרחית, ועל אוניות נוספות הבאות מן השאם, מספרד ומסיציליה. כמו כן מוזכר הבצורת ששררה באותה שנה.

קטע ממכתב ששלח יוסף הכהן החבר בן יעקב, ראש הקהילה היהודית בצור, אל רבי אפרים בן שמריה בפוסטאט. תיארוך: בקירוב 1040 לסה"נ (לפי גיל), ובאופן רחב יותר בערך 1007–1055 לסה"נ, על פי השנים שבהן פעל רבי אפרים בן שמריה. המכתב עוסק בשתי אחיות מקהילת יהודי צור המנסות לתבוע את ירושתן לאחר מות אביהן, חלפון בן תעלב, שנפטר בפוסטאט בשנת 1040 לסה"נ. רוב הפרטים, ובכלל זה שמותיהן של האחיות, אינם משתמרים, אך שמו של בעלה של אחת מהן, צדקה בן עזרא, נשמר במכתב — ופרט זה קושר את הקטע הנוכחי לשני מסמכים נוספים העוסקים באותו עניין: האחד, ומסמך נוסף מחמש שנים לאחר מכן, שבו נשמרים פרטים רבים יותר, ובכלל זה שמות האחיות.

מכתב מהלל בן הארון, השוהה בצור, אל [... בן] ח'אלד(?) בפוסטאט. בערבית-יהודית. תיארוך משוער: המאה ה-11. בני דודיו של השולח, ילדיו של דודו מצד אביו מוסא, נאלצו להגיע אליו לצור במצב של מצוקה קשה, והשולח הלביש אותם בבגדים מהודרים (שיאן כאן לי אתג'מל בה — "דבר שהיה לי להתנאות בו"). בן הדוד המשיך בדרכו ולא שלח שום ידיעה מאז (וגם לא השיב את הבגדים). הלל שמע שהוא עוסק כעת במסחר בפוסטאט. נראה שהלל מבקש בעדינות ובמבוכה לקבל את הבגדים בחזרה, או לכל הפחות לזכות בטובה כלשהי בתמורה. במכתב מוזכר גם המחותן של הנמען, עלון אלעטאר.

מכתב מסחרי בכתב ערבי. שריד של מסמך (החצי התחתון). "... ימכור עבורו בצור וישלח לו את התמורה בצלִיבּי יחד עם הצי (אל-אֻסטוּל). הוא מינה אותו לגבות את שווי כספו/רכושו עם [...] אבו אל-פצ'ל אבן אל-בצרי: שווי הסוכר, שווי התמרהינדי, [...] וזהב, סך הכל 3 דינרים... ולגבות גם את כל הדירהמים שמכּתאר חייב, ולשלוח אותם עם סחורתו בצי... עם יוסף." סכומי כסף נוספים נזכרים בשוליים. (הצלִיבִּיה היו הספינות שהפליגו מערבה בחודש ספטמבר, וכינוין נגזר מחג הצלב הקופטי; ראו מילון פרידמן וגויטיין, "חברה ים-תיכונית".)

פנקס בית דין הכולל מספר מסמכים. המסמך הראשון מתוארך לכ"א באב א'שצ"ד למניין השטרות, שהם 1083 לספירה. רשומות המסמכים בפנקס כוללות: (א) כתובה — קטע הדן בהתחייבויות החתן כלפי הכלה בדבר פטירתה משבועות. (ב) רישום של אימוץ שבו אב "מוכר" את בתו התינוקת, בת שישה־עשר ימים, שאמה נפטרה זה עתה לאחר הלידה, לגברת נכבדת תמורת חמישה דינרים, ומתחייב כי לא יתערב בגידולה של הילדה. (ג) מסמך משפטי העוסק בשותפות עסקית בין יפת בן וודעא לאבו זכרי, וכן באיש שנישא והתגרש בצור בטרם נבעלה אשתו, ושב ונישא במחלה.

שטר הרשאה קראי שנכתב בצור בסביבות שנת 1025. בשטר ממנה הכלה ד'ח'ר, השוהה בצור, את אביה דוד בן יצחק הלוי, היושב בפוסטאט, לקדש אותה לכל איש שיבחר. השטר פורסם על ידי גיל בהוספות לארץ ישראל. בשטר מוזכר אבו נצר הנשיא. בעלה של אחות הכלה הוא עדיה, המכונה אבו סעיד בן מנשה. שני עדי בית הדין הם משה בן סבאע ואהרן בן פרג'. על השטר חתומים: שמואל הכהן בן והב, מסאפר בן שמחה, יוסף הכהן בן אפרים, יוסף הכהן החבר בן יעקב הסופר, ועלי בן שלמה. הקטע מצורף לקטע נוסף שזיהויו נדון אצל מ"א פרידמן ואשור.

חלקה הימני העליון של כתובה בין יוסף בן מוהוב לסיתאן בת מבשר בן ישועה, שנכתבה בצור ומתוארכת (לא בבירור מלא) למניין החורבן, בלוויית ברכות ואיחולים אדוקים לגאולת ישראל. הטקסט הוא נוסח עברי של כתובה ארמית בסגנון ארץ-ישראלי. בין הפריטים הרשומים ברשימת הנדוניה: מטבעות זהב, עגילים וצמיד. אחי הכלה, ישועה בן מבשר, משמש כשליחה ומיופה כוחה. תיארוך: המאה ה-11. בצד ההפוך מופיעה תחילתו של החיבור "כתאב חדוד אלבלוע' ואלאדראך" (חיבור על הגעה לבגרות), ואפשר שמחברו הוא רב שמואל בן חפני.

מכתב של החזן יפת בן שכניה לנמעניו במצרים. החלק המתועתק של המכתב מתאר כיצד הגיע לעכו אך לא נטל מהקהילה תרומות כלשהן, משום שנודע לו כי כבר אספו תרומות עבור אלחנן בן שמריה, מנהיגה הרבני של יהדות מצרים בראשית המאה ה-11. על פי תיאור נוסף (PGPID 1135): מדובר במכתב מיפת בן דוד בצור אל אביו דוד בן שכניה (בערך 1008–1011 לסה"נ). המכתב עוסק במגבית (פסיקא) שנערכה בעכו עבור החזן הצעיר חוסיין בן דאוד בן סכן מפוסטאט, הידוע יותר בשמו יפת בן דוד בן שכניה.

שריד מכתב בכתב ערבי, ייתכן שמדובר במסמך רשמי-שלטוני בהתחשב במרווחים הגדולים בין השורות ובאופי הכתב הדומה לכתב הדיוואן. השתמרו חלקים מחמש שורות יחד עם חלק מהשוליים וכן עקבות של כתב-ראי שהוטבעו מהשורות שהיו מתחת. הנמען מתבקש לשלוח את מכתבו הבא לצור או לדמשק (אלי צור או אלי דמשק, שורה 2). בסוף שורה 3 מוזכרת ירושלים (אלקדס), ולאחר מכן קונטרס של נייר דמשקאי (כראס ורק דמשקי). דרוש עיון נוסף. בצד השני מופיע דיון תלמודי בענייני ריבית.

שטר מחילה. התעודה נחתמה ביום רביעי, כ"ט בכסלו א'שע"ז למניין שטרות, הוא 30 בנובמבר 1065. במסמך נתן בן ישועה הכהן נותן גט לארוסתו סִתַּאן בת יחיא, והיא משחררת אותו מכל תביעה וטענה כלפיו. שטר המחילה נמסר ליפת המשמש כשליח להוליך את המסמך לצור. על השטר חתומים: שמואל בן יצחק, חיים בן עמאר, פרח בן יוסף, […] בן נעם, משה הלוי בן שלה, אלעזר אבן השופט, […] הלוי בן חלפון, ויהודה בן […].

שטר הרשאה שנכתב בצור, מיום י"ח בשבט ד'תשע"א (25 בינואר 1011). חלפון בן משה בן אהרן (אבן אבי קידא), "נציג הסוחרים" (וכיל אלתג'אר) בצור, מייפה את כוחו של חמיו שלמה בן רביע (בפוסטאט) לגבות מכלב בן אהרן, "נציג הסוחרים" בפוסטאט, את הסכום המגיע לו עבור 37 משפלות (סלים) של זכוכית, שחלקן היו רכושו הפרטי וחלקן הוחזקו בשותפות עם אברהם בן חבשי ועם אהרן בן יעקב (אבן אבי רג'יף).

מכתב מיחיא בן סעאדה הרופא (אלטביב), השוהה באשקלון, אל אבו נצר יהודה בן מוסא אלדמשקי בצור. הכותב מודיע לנמען על תשלומים שביצע ומביע צער על שלא היה ביכולתו לעשות הרבה למען אבו אלפצ'ל, ששלח אליו יהודה. משלוחיו של יהודה מעוכבים בשל תביעות של צד שלישי, אבו אלטיב מח'תאר בן צדקה. הכותב מאיץ ביהודה לבוא במהירות "טרם הפלגתן של הספינות מערבה". המידע מבוסס בעיקר על גויטיין.

ורסו: טיוטה של מכתב שנכתב ככל הנראה באדסה (אלרֻהא). בערבית-יהודית. בכתב יד שונה מזה של המכתב שברקטו (אולי אחד מנשיאי מוסול?). תיארוך: המחצית הראשונה של המאה ה-13. השולח מתלונן שהוא מובטל כבר שנתיים וחצי, את הראשונה שבהן בילה בצור. לאחר מכן הגיע (הרב הצרפתי יוסף) ב"ר גרשום לעכו, ודברים נוראיים התרחשו.... (הקטע נקטע כאן.) לפי גויטיין, מדובר במכתב בקשה לתעסוקה.

מכתב ככל הנראה ממנשה ב. יהושע, בצור, אל החבר אבו ל-פרג' שמעיה, בירושלים. ביהודית-ערבית עם הכתובת בכתב ערבי. תיארוך: אמצע המאה ה-11. מזכיר התכתבות קודמת עם יאשיה מסוים, הכרוכת בעכו ורמלה. השולח מביע אמפתיה על מחלת הנמען. ברכות לר' אהרון ושלמה. T-S NS 322.101-17 כולם שייכים לאותו תיק כמו גיל, ארץ ישראל, #521-23. קבוצה זו לא נערכה ולא הוזכרה בספרות. ASE

מכתב מאת צדקה בן סלאמה אבן נֻפַיע מצור, אל אביו שלמה בן סעדיה (הידוע גם בשם אבו נצר סלאמה בן סעיד אבן נֻפַיע) בפוסטאט. המכתב מתוארך ל-1 ברמדאן 483 להג'רה, הוא 28 באוקטובר 1090. הכותב מספר לאביו על תכניתו לצאת למסע עסקים לעכו ולשוב ממנו לצור. לאחר מכן הוא מתכנן לעבור עם אשתו החדשה לג'בייל. במהלך המכתב הוא מביע את צערו על הפרידה מאביו וגעגועיו אליו.

מכתב בעברית מאדם בשם הבלתי-שגרתי רויה (?) אל חבר שהיה ראש קהילת פוסטאט, השוהה כעת באלכסנדריה. השולח מבקש ממנו ללחוץ על אדם "מנודה" בשם יוסף כדי שיחזיר הלוואה בסך 2.5 דינרים. השולח רצה לנסוע למליג' כדי לאתר את יוסף, משום שזה האחרון התעתד לצאת לצור ולירושלים, אך הפרנס עלון ואשת החבר עיכבו אותו בכוח. (המידע מבוסס על כרטיסיות גויטיין ועל CUDL.)

ייפוי כוח בעברית. נכתב בחלב (ארם צובה) ביום חמישי, ט"ז [בחודש לא ידוע] [א']שמ"ח לשטרות = 1036/37 לספירה. חגי ממנה את יצחק בן יעקב לגבות סך של 1,750 דירהם מנציג הסוחרים בצור, ושמו שלמה בן אברהם. השטר נכתב ונחתם על ידי החבר תמים בן טוביה. בצד הפנים (recto) מופיעים חשבונות בערבית-יהודית וכן טקסט ספרותי עברי. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין.)

טיוטה של שטר הרשאה (ייפוי כוח) שנכתב בצור, הכולל התחשבנות בין שותפים לאחר מותו של אחד מהם, מנשה בן יצחק, ומצביע על שימוש במסמכים שנערכו בבית דין מוסלמי. התיעוד: בסביבות 1041 או מעט לאחר מכן, שכן מוזכר חג השבועות של שנת [ה'תת]נ"ב למניין השטרות. לפי ברקת, זהו כתב ידו של רבי אפרים בן שמריה, השטר נערך בפוסטאט, והוא קשור לשני מסמכים נוספים.

מכתב מיוסף בן כֻּלַיְבּ ברמלה אל היומר לכס הגאונות (המכונה כאן ראש אלמתיבה) נתן בן אברהם, ככל הנראה בצור, מחודש מאי 1041. הכותב מדווח על המאבק בין תומכיו של נתן בן אברהם לבין תומכיו של רב שלמה בן יהודה, ועל השאלה אם יהודה החזן או אבן עלי, או שניהם, צריכים לקבל תקדימה (זכות קדימה). המידע מבוסס על כרטיסיית הערות של גויטיין.

שטר פיצוי לפקיד הסוחרים (נציג הסוחרים) בצור, ינואר 1037. שטר שיפוי שנכתב בידי יפת בן דוד, מתוארך ליום שני, כ"ז בטבת ד'תשצ"ז (= 1037 לסה"נ), בפוסטאט. במסמך מאשר יצחק בן דוד (המכונה אבן סֻגְ'מָאר) כי קיבל מחלפון בן משה (המכונה אבן אבי קִידָה), בצור, סכום כסף מעיזבון המנוח סעדיה בן שלמה, לטובת אחותו בנינה בת שלמה.

מכתב מאברהם בן נתן בצור אל נהראי בן נסים. תאריך משוער: בערך 1090–1093. בשנים אלו נאלץ אברהם בן נתן להימלט מצור בעקבות מרידתו של מֻניר אלדולה, וניסה לבסס את מעמדו באלכסנדריה ובאלמחלה — ניסיון המשתקף במכתב זה. על שהותו של אברהם בן נתן באלכסנדריה ראו גיל, 'מגילת אביתר', עמ' 89 שורות 29–30. המידע מבוסס על פרנקל.

שריד ממכתב קליגרפי מאת ראש ישיבת ארץ ישראל בצור (שישבה שם בשנת 1090 לסה"נ), אל הנכבד שמואל בן יהודה (המכונה "הוד המשכילים עזר הישיבה"). בין השורות נשמר רווח רחב של 2.5 ס"מ. המכתב כולל ברכות לבנו של שמואל, יחיא. ייתכן שהנמען זהה לאדם הנזכר במסמך אחר. (המידע מבוסס על קטלוג CUDL וכרטיסייתו של גויטיין.)

שני קטעים ממכתב בעברית. מוזכרים: שהייה בצור במשך 17 שנים; ספר שנרכש במצרים או בפסטאט לפני שנים (ייתכן שהספר הוא מאת אל-חרירי); הממשלה; גניבת הספר; מחסור בבגדים וביין; הקור העז; משלוח מכתבים רבים; גט; בנו של גאון במצרים או בפסטאט; מליג'; הקור שוב; והחבר [אה]רון ב' יאשיהו אב [...]; ואלכסנדריה. AA/ASE

רקטו: מכתב מיפת בן דוד, שנשלח מצור אל אביו דוד בן שכניה בפוסטאט. הכותב מודיע לאביו על הגעתו לצור ומביע את אכזבתו מכך שמצא רק שני מכתבים ממתינים לו במקום. בסיום המכתב נשלחות דרישות שלום לבני משפחה שונים. המכתב מתוארך לסביבות 1007 או 1010 לספירה. ורסו: כתובת בערבית לצד טיוטה של מסמך בכתב יד אחר.

מסמך משפטי שנכתב בצור. מתוארך ליום חמישי, כ"ה בשבט שנת 15[07] למניין השטרות, שהוא 1196 לספירה אם השחזור נכון. מעאפא/יצחק בן שמריה הלוי תבע את אחיו אברהים בעניין סידורי המגורים בבית המשפחה, ובמסמך זה הם מגיעים לפשרה ביניהם. המקרה מעניין ומורכב למדי; לעיון במהדורה ובניתוח ראו מאמרו של גויטיין.

טיוטת מכתב מאת הלל בן עלי, השוהה בצור, אל הנגיד מבורך בן סעדיה בפוסטאט. התיארוך: בערך 1094 לספירה, ובאופן רחב יותר בין השנים 1094–1108 לספירה, על סמך שנות פעילותו של הלל בן עלי (1066–1108) והשנים שבהן נשא מבורך בן סעדיה את התואר "נגיד" (1094–1111). (חלק מן המידע מבוסס על CUDL)

מסמך משפטי הכולל אזכור של "זקני הישמעאלים". מדובר בשטר הרשאה שבו האם ממנה את בנה לייצגה מול שני אחיה בעניין גביית חוב, בבית דינו של רבי אפרים בן שמריה (שורה 22r). השטר נכתב בצור ואושר בפוסטאט. תיארוך משוער: בערך 1007–1055 לספירה, על פי שנות פעילותו של רבי אפרים בן שמריה.

מכתב עסקי מאת רב דניאל בן עזריה, בכתב ידו, שנשלח מצור לפוסטאט. המכתב כולל פרטים על פעילותו המסחרית של רב דניאל בן עזריה בצור, וככל הנראה נכתב אל אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת בפוסטאט. בגב המכתב מופיעות שורות בכתב ערבי ולאחר מכן ביהודית-ערבית ברווחים גדולים מאוד.

שריד קטן מכתובה בנוסח ארץ-ישראלי. מקום הכתיבה: ככל הנראה צור. תיארוך: המחצית השנייה של המאה ה-11. נכתב בידי החבר עמרם בן צדקה (שכתב גם כתובה בצור בשנת 1079 לסה"נ, וכן מסמכים נוספים). הכלה: [סתהום?] בת מבורך. לפרטים נוספים ראו המהדורה של מ"ע פרידמן.

מכתב עסקי מאת אסמאעיל בן אסחאק האנדלוסי, השוהה בצור, אל נהראי בן נסים. הכותב מזכיר את האבדות הכבדות שספג בים, ובד בבד מודה לאל אשר השיב לו את אשר אבד פי כמה וכמה. במכתב משולב גם ציטוט מן הפסוק בשמואל ב' י"ד, כ'.

מכתב הכנראה מאת מנשה בן יהושע, בצור, אל החבר אבו אל-פרג' שמעיה בן אל-פרג', בירושלים. בכתב ערבי. T-S NS 322.101–17 כולם שייכים לאותו תיק כמו גיל, פלשתינה, מס' 521–23. אצווה זו אינה ערוכה ואינה מוזכרת בספרות.

מכתב ככל הנראה ממנשה ב. יהושע, בצור, אל החבר אבו ל-פרג' שמעיה ב. אל-פרג', בירושלים. ראה שברים שכנים. T-S NS 322.101-17 כולם שייכים לאותו תיק כמו גיל, ארץ ישראל, #521-23. קבוצה זו לא נערכה ולא הוזכרה בספרות.

הסכם שכירות עם יוסף ג'לדיטי, במחיר דוקאטים ונציאניים (פרח זהב וינציאנו). מתוארך לצור לפי פרק קטן, כנראה [ה']שכ'ו (= 1565/66 לספירה). הסופר (אליה בן דוד חברייה) מוכר ממסמכים רבים אחרים מהמאה ה-16.

מכתב ככל הנראה ממנשה ב. יהושע, בצור, אל החבר אבו ל-פרג' שמעיה, בירושלים. ביהודית-ערבית. T-S NS 322.101-17 כולם שייכים לאותו תיק כמו גיל, ארץ ישראל, #521-23. קבוצה זו לא נערכה ולא הוזכרה בספרות.

שטר שחרור שנכתב בצור, מאה ה-11. מליחה בת שמריה(?), אלמנת [...] ידיד הישיבה בן פרחיה, מצהירה ששלחה את שהיה ברשות אבו אל-פצ'אאיל צדקה בן יוסף ומשחררת אותו מכל תביעה בגין הפסד בסכנות הדרך.

מכתב בעברית מאת סלמון ב' אברהם החבר. הוא שולח ברכות לאנשים רבים ובהם יוסף... אברהם החבר... שמעיה... הלל החזן המכיר את הכותב מהתקופה שבה גר בצור... צדקה החזן... ויוסף. דרוש בחינה נוספת.

מסמך משפטי בערבית-יהודית. עוסק בשותפות בין יושע וסלמאן; 37 דינרים; עסקים ב'מערב' ואולי בצור. לא ברור מיד אם זה אותו מסמך בצדדים הפנימי והחיצוני או שני מסמכים נפרדים. דרוש בדיקה נוספת.

מכתב לסעסון בן חיים אבן סברה ביהודית-ערבית. כתב ואיות רודימנטריים. מוזכרים אבן טייב אל-זביבי, נסיעה לצור, מכירת חיטה, אבו אל-קאסם שכן הנמען, ישמאעיל ואבו עמראן אבן הכהן.

חלקו העליון של מסמך משפטי. אבו אל-בישר בן אבו אל-ריד'א מעניק פטורין לד..יה בת מפרג' אשת אבו אל-חסן אבן קטוס בנוגע לסחורות בצור ובמקומות אחרים. (מידע חלקית מתוך CUDL)

שאלה משפטית למבורך בן סעדיה, עם תשובתו. בנוגע לסוחר ששלח 100 פוטות משי מאלכסנדריה לשותפו בצור, לבנון, שם נמכרו בסכום של 149 דינרים, בשיעור של 1.5 דינרים לפוטה.

כתובת מכתב. בכתב ערבי. ככל הנראה ממנשה ב. יהושע, בצור, אל החבר אבו ל-פרג' שמעיה ב. אל-פרג', בירושלים (ראה שברים סמוכים).

מסמך משפטי מצור בין מוסאפר ב. פינחס (?) לעמרם ב. ל[...] בנוגע לתשלום חוב. מתייחס ל'השארת עותק זה בצור עקב [...]'.

מכתב מישמעאל בן יצחק אל-אנדלוסי, חלב, לנהראי בן ניסים, פוסטאט, אמצע המאה ה-11, על שליחת מכתבים ועל נסיעה לצור

מכתב עסקי שלא הושלם שנשלח על ידי מובארכ ב' נתן למובארכ ב' אברהים בצור, שכבר כתב לו שלושה מכתבים.

כתובה מצורית עם נוסח חריג לחיזור מוהל ב':יד: 'חברתי ואשת בריתי'. אמצע המאה ה-11.