עצומות ובקשות אל השלטון — עמוד 7

דו"ח משפטי מפנקס בית דין קראי, כתוב בערבית-יהודית. מקום: קהיר. תאריך: אינו ידוע בבירור. קוטלג כשנת 1101 לספירה, אך תאריך זה אינו נראה בתצלומי המיקרופילם. ייתכן שהספרות החסרות היו קריאות בעבר, או שהן עדיין קריאות על המסמך הפיזי. התאריך במיקרופילם נקרא: "ליל ראשון, ז' בטבת, 14[..] למניין השטרות". הספרות "את" מופיעות בתחילת השנה, אך זה נותן רק מועד מוקדם אפשרי של 1089 לספירה ומועד מאוחר אפשרי של 1688 לספירה. על סמך הכתב בלבד, תאריך במאה ה-13 נראה סביר יותר. לסופר יש שם יוצא דופן: נחמאל בן מבורך בן יהודה בן אהרן. המסמך הוא דו"ח מרתק על חקירת בית הדין הקראי בקהיר בשמועות שנפוצו במשך שנים על היחסים בין אבו נצר בן קיומא לבין אישה שאין שמה נזכר, ואשר מכונה לסירוגין "בת אבו אלמעאלי בן תאמאר", "אשת אבו סעד בן צדקה אללבּאן" ו"האישה". נראה שהאישה נתנה לכתוב בשמה עצומה (רֻקְעַה) לרשויות הקהילה, וזו הגיעה לידי הסופר, שהביא אותה בהמשך לידיעת הרשות הקראית, הנשיא הגדול, אשר קרא לפתוח בחקירה. המועצה זימנה תחילה את האישה ואת בעלה (הנקרא "וַלִיּ" או "אפוטרופוסה"). (1) היא דיווחה שאבו נצר עוקב אחריה מזה שנים ומבקר בביתה שלוש או ארבע פעמים ביום. היא פחדה ממנו, ואמרה לדודתו של בעלה מצד אביו שאם תראה את אבו נצר מבקר כשהאישה לבדה, שתרד ותצטרף אליהם. היא פנתה מספר פעמים לבית הדין להתלונן עליו, אך ללא הועיל. כשנשאלה אם היא יודעת מי כתב את העצומה (רֻקְעַה), הודתה שלמעשה היא זו שאחראית לה, אך האדם שכתב אותה עבורה הוסיף דברים שלא אמרה והשמיט דברים שכן אמרה. (2) באשר לבעל, הוא השיב שאינו יודע דבר על העניין. כל שידע הוא שאשתו שנאה את הימצאותו של אבו נצר בביתם, אך מעולם לא ידע מדוע. (3) אז זומן אבו נצר. הוא הכחיש הכול. ואולם לאחר מכן הודה כי בעבר זומן לבית הדין והוצא נגדו צו הרחקה שאסר עליו להיכנס לביתה למשך שנה וחצי. חקרו אותו שוב ושוב, אך הוא לא הודה בדבר נוסף. (4) לאחר מכן נחקרה האישה בנוכחות אבו נצר על מה שאמרה בהיעדרו, והיא סירבה לחזור על דבריה הקודמים. במקום זאת, "היא שינתה את גרסתה... ואמרה: 'שנאתי...'". (5) אבו אלפרג' אלטחאן דיווח לבית הדין והעיד שבכל פעם שביקר בביתו של גיסו אבו סעד בן צדקה אללבּאן ואבו נצר בן קיומא היה נוכח גם הוא, היה עד לדיבורו ולהתנהגותו הגסים של אבו נצר כלפי האישה, אך אין לו ידיעה אם היה ביניהם דבר נוסף. (6) לאחר מכן נחקרו כמה נשים נוספות. הן אישרו שהאישה הנחקרת התלוננה בפניהן פעמים רבות על ההטרדה (תַעַרֻּץ') מצד אבו נצר. אולם, כותב הסופר, מכיוון שעדותן נגזרה כולה ממה שהאישה עצמה סיפרה להן, אין צורך להעלותה על הכתב במסמך זה. עם זאת הוא מציין שהנשים הללו אישרו את "התרגזותה" (אִמְתִעַאץ') בכל פעם שדיברה איתן על התנהגותו של אבו נצר. בשלב זה קבע בית הדין שיש צורך לאסוף עדויות נוספות. לפיכך הוסכם שלמחרת יוכרז חרם על כל מי שיש לו ידיעה על הפרשה ולא יבוא להעיד עליה. הסופר רושם את התאריך ואת שמו, ומספר עדים חותמים: נתנאל הכהן בן עמרם, יפת המלמד בן חלפון(?), אברהם בן יפת, וככל הנראה נוספים שדהו כיום. הוא מוסיף תוספת למחרת ובה נאמר כי נכח ב"אלמג'לץ אלמרסום" (גויטיין מפרש זאת כ"תפילת הציבור הבאה") של הקראים בקהיר, והכריז על החרם המוסכם, בתוקף למשך שבוע ימים. תוספת זו נחתמה על ידי אברהם בן יפת ויפת המלמד בן חלפון(?). המסמך נזכר מספר פעמים בעבודת הדוקטורט של זינגר ואצל גויטיין.

טיוטה של מכתב/עצומה מבעל תפקיד אל הנגיד מבורך. בערבית-יהודית. אותו שולח, אותו נמען ואותו נושא כמו מסמך מקביל (PGPID 3534). המכתב עוסק ב"חורבן" (ח'ראב) של בית הכנסת הבבלי/העיראקי בפוסטאט. שתי תלונות מרכזיות עולות בו: (1) חברי בית הכנסת הארצישראלי (הגדול יותר) פיתו רבים מבין המשתייכים לבית הכנסת העיראקי להצטרף לבית תפילתם. הם הבטיחו להם פיתויים שונים, כגון שילדים יוכלו לעלות לתורה בתדירות גבוהה יותר, שכן קריאת התורה במנהג הארצישראלי הייתה קצרה יותר (ומכאן שנדרשה פחות הכנה). (2) הסיבה השנייה למצבו הירוד של בית הכנסת הייתה התנהגותו העריצה של השמש (ח'אדם), הנקרא "אלריס אבו אלחסן בן ע'זאל". אבו אלחסן זה השתלט על הקהילה, התנהג יותר כרַיִּיס מאשר כשמש, נתן פקודות, לקח על עצמו את ניהול הדיונים המשפטיים, ואף אילץ את המֻקַדַּם של מבורך עצמו (המכונה בכתב אחד מֻקַדַּם ובאחר נַאִיב) להתכופף בפניו. כאשר התבקש למלא את תפקידיו בבית הכנסת, השיב בחוצפה: "גם אם הרַיִּיס (מבורך) יצווה עליי, אשיב 'לא אשמע ולא אציית'" (לא סמע ולא טאעה). עם השמש התגוררו בחצרות בית הכנסת כחמישה עשר מקרוביו, שראו בו את הבוס המקומי (שיח' אלמוצ'ע וצאחב אמר ונהי). במכתב זה מתאר השולח מה שנראה כהידרדרות נוספת: "רק מעטים... נותרו בקהילה הבבלית, ורובם עניים מרודים", כפי שנוכח בעצמו כאשר השתתף בתפילות בשבת הקודמת יחד עם חלפון בן מנשה (המכונה כאן אבו סעיד בן אבו סהל אבן אלקטאיף). במכתב מוזכרים גם כמה בעלי תפקידים קהילתיים נוספים מתקופה זו. (המידע לקוח בעיקר מקוהן, וחלקו מכרטיסייתו של גויטיין.) כתוב על ביפוליו בסגנון "דפתר ארוך", דבר שאינו שכיח במכתבים אך אופייני לטיוטות. ראו גם מסמך נוסף (PGPID 21229) שהוא שריד מהעותק הנקי של אותו מכתב, בפורמט רוטולוס עם צד אחורי ריק (זוהה על ידי אלן אלבאום).

עצומה מאשתו של אבו אלפרג' אורג המשי, מופנית אל שמואל הנגיד בן חנניה (כיהן בין השנים 1140–1159). הכותבת מציגה עצמה כ"אישה חסרת חסות" (מרא מנקטעה), אשר אביה לא היה מסוגל לפרנס אותה, ואחיה הוא נער צעיר חסר קשרים. היא מסבירה שנתקעה עם גבר שאינו מתבייש בדברים הרעים שאנשים אמרו עליו (או שמא בדברים הרעים שהוא עצמו אומר?). העצומה נכתבה בעקבות הליך משפטי שבו ציווה הנגיד על הבעל להשיב את הכתובה לנוסחה המקורי (ככל הנראה הבעל הפחית את הסכום הנקוב בכתובה). ואולם כעת נשבע הבעל שיחזיר רק עשרה דינרים, סכום נמוך מזה שסוכם קודם לכן. הבעל הצליח, כנראה, להתעלם מהוראות הנגיד לאחר שמצא מי שתמך בטענותיו. האישה קיבלה עצות מבני קהילתה ומהדיין המקומי, אך כדבריה — נמאסו עליה מילים בלי מעשים. הדיין, למשל, אמר לאחיה להשאיר את העניין עד יום ראשון, אך "בא יום ראשון ולא נעשה דבר בעניין שלי מלבד דחייה". היא מתלוננת שמתייחסים אליה "כאילו אני הייתי זו שעשתה מעשה אסור" (חתא כאני קד עמלת שי לא ינצאג'). אפילו פסיקה של הנגיד עצמו עברה תהליך של משא ומתן ברמה המקומית, עד שדוללה עד כדי חוסר תוקף. אותו עניין נזכר בקצרה גם במסמך נוסף. תיאור חלופי המבוסס על הערות גויטיין: תלונה אל שמואל הנגיד (תאריו תופסים שבע שורות) מאת אשתו של אבו אלפרג' טווה המשי (קזאז). בעלה עזב אותה ואת בתה הקטנה בלי אמצעי קיום, אף שלא היה חסר יכולת. השפחה שלו, לטענתה, נפסקה לה בדין, אך הבעל החזיק אותה בביתה של אחותו. הדיין, שאליו הופנתה התלונה תחילה, לא הצליח להבטיח את זכויותיה.

עצומה מהתקופה הפאטמית מאת מבקש ששכר מן המדינה מטע דקלים ובו חמישים עצי דקל בנפת אלבהנסא, בשותפות עם סוחר תמרים נוצרי. בחוזה מסוג קבאלה בלא מסאחה (חכירה ללא מדידה) על אדמות מדינה, מקובל היה ששוכרים אחדים חוכרים את הקרקע במשותף (ראו בונדיולי 2020 ו-P.Fay.Villages 43). חמישים עצי דקל הם מטע גדול למדי. ככל הנראה פקיד מקומי כלשהו מציק להם — או מונע מהם גישה לקרקע או דורש מהם תשלום העולה על דמי השכירות הנדרשים. העצומה מבקשת שכל פקיד באזור ייודע על זכויותיהם של המבקשים באמצעות "הוצאת צו רם מעלה ... אל המתולי אלחרב (המפקד הצבאי)" וכן אל "המשגיחים (משארפין) והממונים (מסתח'דמין) ושאר השליטים, הסגנים והפקידים (מתצרפין)". ההחלטה (רסקריפט) הרשומה בצד האחורי נענית לבקשת המבקש להגנה על זכויותיו, אך קובעת כי עליו לעמוד תחילה בחובות השכירות שלו לאוצר המדינה ("לאחר השלמת המגיע לדיואן מתורת בקט"). התשלום המגיע על קרקעות בבעלות המדינה מכונה בקט, ולפי בונדיולי זוהי העדות המאוחרת ביותר הידועה לשימוש במונח זה בהקשר של מינהל חקלאי.

מכתב/עצומה מאדם בשם יצחק אל הנגיד דוד הראשון בן הרמב"ם. בערבית-יהודית. מתוארך: י' בסיוון ד'תתקצ"ט לבריאת העולם, היינו 1239 לסה"נ. (מישהו, אולי אלקן נתן אדלר, רשם בטעות על כתב היד "1339".) המכתב מדווח על אדם שהגיע מאלכסנדריה וטען כי יש לו דין ודברים עם אשתו, וכי תבע את אשתו בהסתמך על תשובות של רבי יוסף (?) כדי שתתגרש ללא תשלום כתובה. הפסק התבסס על הרעיון שמכיוון שאין לה וסת, היא אסורה על בעלה וצריכה להתגרש ללא כתובה. ואולם יצחק, שכפי הנראה היה הדיין המקומי, פסק על פי שיטת הרמב"ם (בהלכות אישות כ"ה, י"ג) שדין זה חל על אישה שהייתה במצב כזה מתחילת הנישואין, אך אם הדבר אירע לאחר הנישואין חייב הבעל לשלם לה את כתובתה (נסתחפה שדהו). כששמע הבעל את הפסק רצה לשוב ולחיות עמה כאיש ואשתו, אך נמנע ממנו הדבר בגלל תנאי שהיה כתוב בכתובתו לפיו לא יישא [ככל הנראה: אישה אחרת מבלי] לשלם לה את המאוחר שלה, אפילו אם היא זו שביקשה להתגרש. בהמשך הטקסט נראה שמועלית טענה כי היה כאן קניין בטעות.

דיווח רשמי. שבר (צד שמאל). השולח מדווח שהגיע למיקום מסוים בסוף טובה (תחילת פברואר). הוא מדווח על היבולים (ghallāt, zirāʿa). הוא מתייחס למיקומים כולל אגם (buḥayra), ייתכן [ש]יוה ליד דמסיס, ו'האי שוברה דמסיס'. נראה שהזריעה לא הושלמה באזורים אלה, בעיקר חיטה. מתייחס למקדמות זרע (taqāwī); ההקשר לא ברור וייתכן שקדם לו '... ואין צווים (sijillāt).' מישהו צריך להיות מיודע על סוגי היבולים הנזרעים, ומישהו יצא לפעולה (...dhālika. Wa-sharaʿa fī ʿamalihī wa-injāzihī....). יש גם כמה שורות ערבית משולבות בין הריוחים הרחבים של העצומה, ככל הנראה משימוש חוזר מאוחר יותר או הערות, אם כי כתב היד נראה דומה לכתב היד הראשי. השורה המשולבת הראשונה נושאת תאריך: יום חמישי 19 מוחרם 550 לה' = 25 במרץ 1155 לספירה. שורה אחרת מתייחסת ל'הזהב המופקד' (al-dhahab al-mawduʿ). נעשה שימוש חוזר גם בצד הפנימי לפיוט עברי; מיוחס לסהלאן ב. אברהם ב-FGP. YU/ASE

מכתב/עצומה. טיוטה. מאת אבו עלי בן אבו אלעז' אל רבי אברהם בן הרמב"ם, הנושא את התואר "נגיד" (לאחר 1213). ברקטו מופיעים שני ניסיונות לאותו מכתב, ואפשר לראות את הכותב מתלבט ומגבש את הניסוח הטוב ביותר. הפרוזה מורכבת ולעיתים קרובות מחורזת ("הסיבה ל[איזושהי תקלה] היתה החובות (אלדיון) ולא השיגעון (אלג'נון)"). בשורה 13 הכותב מגיע לעיקר: הוא מבקש סליחה על דבר מה, ומבקש "חיזוק לבו" (אג'באר קלב אלממלוך) ומשהו ש"ינחם" את הכותב (יסלוה) לאור מה שאיבד — ביטויים אופייניים בהקשר של אבל ומכתבי תנחומים, אך ייתכן בהחלט שמדובר פשוט בבקשה לכסף. בוורסו מופיעה טיוטה של מכתב בכתב ערבי אל "אחי" — כלומר לא אותו מכתב. רק הפתיחה הפורמולית השתמרה. בוורסו מופיעה גם רשימת שמות בערבית-יהודית: אבן אלעודי אבו אלחסן ואחיו אבו אלפצ'ל ואבו אלעז', וסבו אבו אלרצ'א. כמו כן אבו אלמג'ד בן הבת אללה.

טיוטה של עצומה (פטיציה) מהתקופה הפאטמית. בצד הרקטו: שורה 1 מזכירה את "הדיוואן"; שורה 2 מזכירה חוכרי מסים (אלצ'מנאא אלמקדמין, ככל הנראה "דכרהם") של "המחוז הזה" (האד'ה אלנאחיה); שורה 3 מזכירה שער חליפין של 36 דרהם לדינאר; שורה 4 כוללת את המונח עֻמּאל (פקידים/גובים); שורה 5 מזכירה את "אלדיוואן אלמעמור"; ייתכן ששורה 6 מכילה את הביטוי "ח'רוג' אלאמ[ר] אל[עאלי]" — בקשה להוצאת רסקריפט (תשובה רשמית) בתגובה לעצומה. בצד הוורסו מופיעה שוב התייחסות חוזרת ונשנית ל"מחוז הזה"; מוזכר אדם המנסה להציל את עצמו (ח'לאץ נפסה); שורה 3 מחוקה ברובה; שורה 4 כוללת את הביטוי "מא אעתמדה מעה רג'לאן מן אהל אלנאחיה" (מה שעשה עמו יחד עם שני אנשים מבני המחוז); ושורה 5 עשויה להזכיר בדואים (עֻרבּאן). נכון ליולי 2025, הקטע אינו משומר ואפשר לעיין בו רק בקיימברידג'.

שבר טיוטה (?) של עצומה הפותחת בסעיף התקביל שחוזר פעמיים (פעם אחת בבידוד) ואחריו הכינויים הכבוד הח'ליפי: amām al-maqām al-nabawī al-ṭāhirī al-muʿaẓẓam al-sharīf. הנמען האמיתי נראה שהוא ויזיר שתאריו באים לאחר wa bi-l majlis al-sāmī; al-Sayyīdī al-Ajallī al-ʿĀlī al-Jūyūshī al-Sayfī al-Nāṣirī al-Kāmilī. כנראה מתוארך לתקופה הפאטימית המאוחרת. לעצומה גם נוסחת מרחים 'ilā l-marāḥim al-ʿamīma wa l-faḍāʾl al-karīma' (לפרטים על נוסחה זו ראה: Khan, ALAD, עמ' 396). נדרשת בדיקה נוספת לקביעת זהות הח'ליף והנמען המדוברים. בצד החיצוני יש שורה אחת עם ḥamdala ו-ṣalwala בכתב ערבי (אולי במקור מתחתית העצומה? או ממסמך אחר שנדבק כאן.) ויש טקסט קריפטי ביהודית-ערבית עם דיאגרמות של נקודות ומקלות, אולי סוג של הוראות טכניות/מאגיות.

עצומה מנאצר בן בו אלפרג', שהתאסלם (אהתדא) "על יד" צלאח אלדין(?) (אך אולי אין הכוונה לצלאח אלדין הידוע עצמו?) במחוז אלע'רביה. הנמען הוא ככל הנראה צלאח אלדין בכבודו ובעצמו (אלמקאם אלעאלי אלמלכי אלנאצרי אלצלאחי, [יאריך אלוהים] את מלכותו). עצומות נוספות הידועות לנו מן הגניזה הממוענות לצלאח אלדין כוללות שלושה מסמכים נוספים. בעצומה הנוכחית מופיעים תארים מעטים בהרבה מאלו שבשתי העצומות האחרות, והיא מתייחסת אליו רק בתואר "מלך" ולא "סולטאן" — ולכן ייתכן שהיא נכתבה בתקופת כהונתו כווזיר פאטמי (1169–1174). מגיש העצומה מציג את עצמו כמי שהתאסלם, ככל הנראה בי"ט ברמדאן 55[.] להג'רה (כלומר בטווח השנים 1155–1164 לסה"נ). שאר העצומה אבד. ייתכן שהוא ביקש לרשום את פטורו ממס הגולגולת (ג'זיה).

עצומה לח'ליף אל-אמר (1101–1130) מאישה המנסה לגבות חוב גדול של 241 דינר מעיזבון אדם שנפטר. החייב המנוח, השריפה טאהרה, המכונה סית אל-חסב, היא בתו של אל-שריף אל-אמיר זעים אל-ח'ִלָאפָה וְפַח'רֻהָא, שלפי תאריו ושם בתו היה קרוב מאוד למשפחת השלטון. העצומה מציינת שהמגישה (המכונה 'העבדה') 'רשמה את המסמכים עם סכום החוב בבית המשפט השיפוטי הנכבד' (פקד את'בתת אל-ממלוכה אל-חוּגַ'ג' בִמַבְלַג' אל-דַּיְן פִי מַג'ְלִס אל-חֻכְּם אל-שַׁרִיף), ועל כן מדובר בעדות משמעותית הן לארכיוני בתי הדין, הן ואולי לקיומם של בתי דין אסמאעיליים, שכן מוסד שיפוטי רגיל לא היה מכונה כנראה 'אל-שריף' (הפאטמים הגבילו את הכינוי 'שריף' לצאצאי חסן וחוסיין). (מידע מאת מרינה רוסטוב וח'ן, JRAS)

רקטו: שש שורות מתוך עצומה ערבית רשמית, ככל הנראה מסוף התקופה הפאטמית. השורה השנייה חושפת את שמו של פקיד: "...אלסלאטין ח'אלצת אמיר אלמומנין אסד אלדין". האמיר אסד אלדין היה אחד מבכירי הפקידים בתקופתו של אלעאצ'ד וכפוף לווזירו שאוור (לפי אבן תע'רי ברדי ואלמקריזי). הוא שלט במצרים אחריו במשך כשישה חודשים (לפי אלעבאסי אלצפדי). ניתן לתארך את המסמך לסביבות שנת 562 להג'רה / 1166 לסה"נ, בתקופת אלעאצ'ד. ורסו: החלק העליון של מכתב בערבית מאת [דניאל?] בן בו אלמג'ד, ככל הנראה אל אחותו (בפינה השמאלית העליונה נכתב: "עבדהא אח'והא" — עבדה אחיה). הטקסט נמשך בשולי הדף בשורות אלכסוניות, וביטוי אחד הניתן לקריאה הוא "תוכל עלא אללה" (בטח באל). דרוש עיון נוסף.

עצומה, ככל הנראה מאת איש מאנשי המדינה שהיה מעורב כנראה במג'לס אלחֻכּם, אל פקיד בכיר יותר או אל אחד מכפופיו. הפנייה מעוצבת יותר כמו מכתב מאשר כעצומה רשמית, ומכילה פחות תארי כבוד ומטבעות לשון מנהליים אופייניים — פרט לפנייה אל הנמען בכינוי "סַיִּדִנָא" וחַמדלה לקראת הסוף. הכותב מספר על רצונו להקים (חדר?) בקומה שמעליו, דבר שנעשה בהסכמת הנמען (على ما كانت املاء), אך השכנים מנעו זאת ממנו. לדבריו, הבנייה בקומה העליונה לא תגרום להם כל מטרד, וכל שהוא חפץ בו הוא ללמוד את "הידע הנעלה" כדי שיוכל למלא את חובתו על פי השריעה ולהביע את הכרת תודתו כלפי הנמען (יאריך האל את חסדיו עליו ויגן עליו לאורך ימי חייו). העצומה מסתיימת בנוסחת אִנהאא' ובחַמדלה.

מסמך ממשלתי בכתב ערבי. בקשה (עצומה) של סוחרי הבשמים והרוקחים (עטארין) המופנית אל הסולטאן האיובי אלמלך אלצאלח (נג'ם אלדין איוב), המתלוננים על העוול שגרמו להם הנכבדים (עֻרַפַאא') בעת הקמת גן אלמלך אלצאלח (שלפי ההשערה נבנה סמוך לבאב אללוק). מלאכתם של הרוקחים נפגעה כתוצאה מכך, וכספם הוחרם שלא כדין. וכך נאמר במסמך: "העבדים, רוקחי/בשמי פוסטאט, סובלים מעוולותיהם של העֻרפאא' (הנכבדים) בעת הקמת גנו של אלמלך אלצאלח, יפארהו האל, ונפגעו במידה שלא ניתן לתארה בשל החרמת ההסדרים העסקיים/השותפויות (ייתכן שכוונת הסופר הייתה לכתוב قطع المصانعات, כלומר "שוחד"). הם דרשו מאיתנו רַטְל לצורך... 20 רַטְלים ו... 3,000 דינרים. לא נותר לא יהודי ולא נוצרי...".

עצומה אל הווזיר אלדולה אלעות'מאניה, בבקשה להקל את עול המסים והנטל המוטל על הקהילה הקראית בקשר לבית הקברות שלהם. חתומים על העצומה שישה אנשים, שלושה מהם מתוארים כ"אלח'אדם ללעלם באלאזהאר" (משרתי החכמה באלאזהר). בצדו האחורי של המסמך מופיעה הערה ביהודית-ערבית המתארת את המסמך כ"פתווא מארבעה חכמי האסלאם להקלת המסים מעל היהודים הקראים". המסמך היה ברשות הקהילה הקראית של קהיר בבית הכנסת דאר סמחה שבחארת זווילה, ושם תועד על ידי ד"ש ריצ'רדס בשנת 1969. ריצ'רדס פרסם לאחר מכן את תיאורי כל המסמכים שמצא שם במאמרו משנת 1972 (המסמך מופיע שם כמספר XXV). כיום שמור המסמך בספרייה הלאומית בישראל.

צדה השמאלי של מכתב בכתב ערבי. ייתכן שמדובר בעצומה (petition), או לחלופין במכתב רגיל הנשען על ניסוחים אופייניים לעצומות — השערה זו נתמכת בעובדה שהשולח מתייחס לעצמו בכינויי גוף ראשון ולא במונח "העבד" המקובל. רווחים גדולים בין השורות, וכתב יד אופייני ללשכת הכתיבה (chancery). המכתב מזכיר את "בנייתו של מה שנהרס(?) וחידושו של מה שחלף" (ʿimāra mā dummira(?) wa-tajdīd mā maḍā). כן מוזכר "מה שעשה עבדאללה בן טאהר עם הוד מעלתך ועם וזירותך" (fiʿl ʿAbdallāh b. Ṭāhir maʿa jalālatih wa-wizāratih). הקלף נעשה בו שימוש משני לפיוט עברי שנכתב בין שורות המכתב, בצד הרקטו וגם בצד הוורסו.

רשימות שונות בכתב יהודי-ערבי ובכתב ערבי בשוליים ובצד האחורי של טקסט ספרותי עברי. בין הרשימות מצויה טיוטה או נוסחה לפתיחת מכתב או עצומה הפונה אל קאצ'י פאטמי ראשי, ובה ברכות לכליף, בערבית-יהודית: כתבת אטאל בקא סיידנא ואלקאצי . . . . סנא אלאחכאם ועדה אלאסלאם כאפל קצאה אלמסלמין . . . . עצד אללה בה אלדין ואמתע בטול בקאה אמיר אלמומנין ואדאם קדרתה ואעלא אבדא כלמתה ואנפד פי אלבסיטה(?) אואמר . . . . ופאתח(?) למולאנא עלי ידה משאיך אלארץ . . . . . בנוסף נכללו שם כמה הוראות תשלום (לדוגמה, אבו נצר אמור לשלם למוסר המסמך 5 1/3 דינרים). באחת מהן מוזכר שלמה החבר בן מאיר.

עצומה או דיווח. קטע, שלוש שורות שרדו. בקשה להתערבות בסכסוך בין אדם כלשהו ובין עִמראן בן לאוי (עמרן בן לוי, ייתכן שמדובר באבו עמראן משה הלוי בן לוי, לפני הולדת בנו ואימוץ הכינוי אבו אלביאן) באמצעות תמיכה לחיזוק ידו (שאד). בקשה להבהרת העניין או לקבלת סיוע (או להשגת יתרון? וליסתט'הר) בכל דרך שתתאים לדיואן אלאסתט'האר. חלק מהביטויים במסמך זה (אצלאח אחואלהמא, אלשד מן…) דומים לביטויים המופיעים בפתק מבית הדין היהודי משנת 1100 בקירוב, המורה לשליח לנסות ליישב סכסוך משפחתי. בצד השני (verso) ישנן הערות ליטורגיות בעברית הנוגעות לפורים ולשבתות המיוחדות סביב פורים.

מכתב בערבית-יהודית ממוסא בן מֻוַפַּק, המופנה בעיקרו לבנו יהודה, אך גם לאדם בשם אבו סולימאן, ובו הוא מבקש ממנו לבוא לבקר את אחותו. הכותב שולח דרישות שלום למספר רב של אנשים. בנוסף, נמצאת כאן תוספת או טיוטה של מכתב אחר או של עצומה בכתב ערבי (מאת "מוסא היהודי", ככל הנראה אותו אדם שכתב את המכתב בערבית-יהודית). תיארוך: ככל הנראה מתקופת הממלוכים, על סמך כתב היד, נוסחאות הכתיבה והפריסה. דרושה בדיקה נוספת. הערה: המטא-דאטה והתעתיק במאגר FGP שייכים למעשה לשמורה אחרת, שאותה ראה גיל בזמנו תחת סימן אחר, ויידרש מאמץ לזהות את סימן השמורה הנוכחי של אותו קטע.

עצומה או דין וחשבון רשמי. כתב יד ערבי במרווחים רחבים בין השורות, בכתיבת לשכה (chancery). המסמך מתוארך לשנת 502 ה', תאריך נדיר ביותר עבור עצומות, ומכיל בסופו נוסחת ראיי (wa-lahā thabat Allāh majdahā al-raʾy al-sāmī li-tamādī). המסמך מופנה אל מושל מחוז, כפי שמצוין בשורה 2 (ilā l-nāʾib ʿanhā fīhā), ומודיע על שליחת משהו באמצעות הסופר/המזכיר של אותו מחוז (ʿalā yad kātibihim). הבקשה הנדונה היא ככל הנראה שחרור נכסים או הוצאת צו לשחרורם (istikhrāj). שרד רק החלק השמאלי-תחתון; המסמך נחתך ושימש לאחר מכן לכתיבת מכתב ביהודית-ערבית בצדו השני.

ברקטו: עצומה או דו"ח מאת [...] בן עבדאללה אל-ג'חאפי אל אל-שייח' אל-ת'קה. בכתב ערבי. תיארוך: ככל הנראה מהתקופה האיובית, על פי מאפיינים דיפלומטיים והתאריך המשוער של הוורסו. בראש המסמך מופיעה עלאמה (סימן רשמי) הנושאת את הנוסח "אל-מלך ללה" (המלוכה לאל). המכתב מזכיר את זין אל-דין, בנייה של סכר או סוללה (יבני אל-ג'סר), הבאת מחירו של דבר־מה בלוויית אדם כלשהו (...לי ת'מנהא צחבתה...), ואת אופן הפעולה הצפוי "מיד עם הגעתו" של מאן דהוא (...פסאעת וצולה...).

עצומה מקבוצה של סופים, כתובה בסגנון של עדות עם כתריסר הצהרות עדים, הפונה אל אדם המכונה "מוֹלָאנא אלג'נאב אלעאלי". בערבית. תיארוך: ככל הנראה סביב המאה ה-15, בין השאר על סמך אזכור מדרסת אלזִמאמיה, שנוסדה בשנת 1395 לסה"נ (בשוליים הימניים, הצהרת העד השנייה מלמטה). המעתירים מבקשים שאלפח'רי / פח'ר אלדין אבו בכר בן אלשהאבי אלפיומי(?) יוחזר לתפקידו כגובה (וט'יפת אלג'באיה), וכן להנהגה הכללית של הקהילה ולניהול ענייני הווקף. דרוש עיון נוסף.

בצד הרקטו שרידי מסמך בערבית. בפינה השמאלית העליונה מופיע השם עבדאללה. במרכז הקטע מופיע סימן/סמל מיוחד, ומתחתיו שתי שורות שייתכן שהן פתיחה של איגרת או עצומה (אולי מהמאה ה-13?). אפשר שמופיעה בהן גם תקבי'ל (נשיקה). הקטע נוצל בשנית לכתיבת שירה עברית בצד הוורסו, שבראשה מופיע השם צדיק בן אל[...]. אותו שם מופיע גם ברקטו, יחד עם הביטוי "הדא אלערוץ'" — כלומר "השיר הזה" [הוא משלו?].

עצומה מאת אלחסן בן אבו סעד, ככל הנראה אל וזיר (כמה מן התארים המופיעים בה דומים לאלה של טלאיע אבן רזיכ). הוא מתלונן על עוניו ועל מצבו החלוש, ומבקש כנראה הגנה מפני התנהלותם של המתווכים בענף סחר התרופות והבשמים בפוסטאט, אשר השתלטו על השוק ומונעים מסוחרים לעשות עסקים עם מגיש העצומה. בצד האחורי כתוב הקידוש לפסח באותיות גדולות בכתב 'ילדותי'. (חלק מהמידע על פי כרטיסיית גויטיין.)

רקטו: מכתב או עצומה, או מכתב הכתוב בסגנון של עצומה קצרה, מאת "תלמידך אבו אלמג'ד" אל רופא בכיר. כתוב בכתב ערבי. תיארוך: כנראה בסביבות המאה ה-13, על בסיס הפורמט, השם האופייני וכתב היד. הכותב מבקש מהנמען בלשון רשמית לבוא לבקרו, מאחר שהתפתח אצלו כאב ברגלו. דלת הבניין פתוחה. ורסו: מספר מילים בערבית-יהודית בכתב קליגרפי, ברובן המילה "תג'רבה" החוזרת על עצמה מספר פעמים.

עצומה (או אולי מכתב תלונה) שבה מוזכרים השמות אסמאעיל ועומר אלכֻּתאמי. על עטיפת הנייר נכתב בצרפתית: "תלונה נגד אדם משבט כֻּתאמה [...] פאטימי", ועל פיסת נייר נפרדת קטנה נכתב באנגלית: "תלונה נגד אדם משבט כֻּתאמה (מן התקופה הפאטימית)". לא ברור באופן מיידי אם מדובר בעצומה רשמית, וייתכן שזהו מכתב תלונה. הכתב בחלקו התחתון של המסמך הולך ונעשה קטן יותר בהדרגה.

רקטו: מכתב מיצחק בן בצלאל בן חיים אל דוד הראשון מימוני (בן אברהם בן משה), שכיהן כנגיד בשנים 1237–1300 לסה"נ. המכתב כתוב בעברית ועוסק בהגנה על "מורה הנבוכים". ורסו: לצד כתובת המכתב שברקטו, מופיעות שלוש שורות בכתב ערבי קליגרפי, ככל הנראה טיוטה לפתיחת עצומה (פטיציה), הכוללת נוסחת תקביל (taqbīl) ושורת תארי כבוד (al-kabīrī al-ajallī al-sayyidī).

עצומה, או לפחות מכתב פורמלי בכתב ערבי. שמורים חלקים מ-11 שורות. שמורות נוסחאות נימוס רבות, אך לא ברור כמה מהתוכן. הכותב חושף את התלהבותו לביצוע שירות 'אל יודע כוונת העבד בביצוע שירות לḥāḍra al-jalīla'. מכיל סעיף raʾy 'wa li-ḥaḍratihi l-jalīla raʾyyuhā l-muwaffaq'. נעשה שימוש חוזר בצד הפנימי לשירה עברית. דרוש בדיקה נוספת.

עצומה לפקיד ממלכה. בערבית. לאחר תַקְבִּיל, הנמען מוקבל בתארים רבים ('אַלְ-מַגְ'לִס אַלְ-עָּאדִּלִי אַלְ-סַּיְפִי אַלְ-נָּאצִרִי(?) אַלְ-כָּמִלִי אַלְ-הָּאדִי'). העותר מתלונן על 'חולשתו' ו'בדידותו' (אִנְקִטָּאע) ו'עניו'. אופי בקשתו אבד. שימש מחדש לפיוט בצד הראשון.

מסמך ממלכתי, כנראה עצומה או התכתבות רשמית. שורה ראשונה - 'אל-צאלחי אל-ח'דמה לל-מג'לס'. השורה השנייה כוללת את המילים 'אל-ממלוכ כתב' בכתב גדול ומספר מילים אחריהן. השורה השלישית כנראה כוללת תארים לפקיד אליו מופנה המסמך 'אל-אג'ל אל-מולווי'. אולי טיוטה. טעון בחינה.

שבר של עצומה (פינה ימין עליונה). הטקסט השמור: 'בשם אלוהים הרחמן הרחים, יאריך אלוהים ימי החצרה הנשגבה... הג'לאליה, עוזרת ה...'. הנמען אולי אישה נכבדה: 'ג'לאליה' יכולה להתייחס ל'חד'רה' ללא קשר למין, אך 'נאצרת אל-ד[ין? דולה?]' יהיה מוזר לנמען זכר.

מסמך בערבית-יהודית, כנראה מסכם עצומה. מכותר ב', ולאחר מכן: 'בו עבדיך אבו אל-ריצ'א אל-אבואני ביקש מסיידנא... המכתב מאל-מועז'ם לקאד'י אל-מכין המפקח על אלכסנדריה', ומפרט בקשה הנוגעת למזון. תיארוך: כנראה המאה ה-13. פיוטים ותרגילי עט בגב.

מסמך מדינה, בכתב ערבי. כנראה דוח או עצומה עם תרג'מה בעמודה הימנית שחלקה קורא אלממלוך מחמד. המסמך מתחיל בנוסחת תקביל הסטנדרטית וסעיף האנהאא עם חסבלה בתחתית. פרט לשתי השורות הראשונות כל המסמך דהה וקשה לקריאה. תיארוך: מאוחר. דרוש בדיקה.

סעיף תַקְבִּיל, ככל הנראה תרגיל סופרות לעצומה פרטית: 'אַלְ-מַמְלוּכּ יֻקַבִּל אַלְ-אַרְץ' בֵּיְן יַדַיְ אַלְ-מַוְלָא אַלְ-אַגַ'לּ אַלְ-מֻתַפַּצֻּ'ל.' מוכתר בגליף (במקרה זה, בַּסְמַלָה מקוצרת). בַּסְמַלָה מלאה בצד השני.

עצומה מהתקופה הממלוכית. [על העטיפה מנייר נכתב: "עבד ממלוכי מבקש מגבירתו לשעבר להחזירו לביתה הראשון"; ועל פיסת נייר נפרדת קטנה: "ממלוכ (עבד) מבקש מגבירתו הקודמת להשיב אותו לביתה. היא מכרה אותו לאיש שביתו מלוכלך וחם"].

מסמך ממלכתי, תאריך לא ידוע. שבר מעצומה ערבית (ל'...אל-עאלי אל-מולוי אל-סולטאני...'). הכותרות מצביעות על תאריך בסוף התקופה הפאטמית, האיובית או הממלוכית. יש פיסה קטנה של חומש מודפס, מה שמרמז על תאריך מהמאה ה-15 ואילך.

מסמך ממלכתי בכתב ערבי, ריווח רחב, ייתכן שעצומה. מזכיר וַזִּיר אך חלק משמו חסר. חלק מהטקסט השמור נקרא כ:'...וְאַלְ-מַוָּארִית' / וְלְמַוְלָאיַ אַלְ-וַזִּיר אַלְ-אַגַ'לּ / אַלְ-צֻּדַּה(?) אַטָּאל אַלְלָּה בַּקָּאה.'

מסמך ממלכתי, ככל הנראה עצומה או דוח, המופנה לפקיד המכונה אל-חצ'רה אל-שריפה. מקומט ודהוי. השולח מונה לתפקיד במקום כלשהו ואחר כך שוחרר (וקד אטלק ללממלוך וסלם אליה). שרידים של צלוואלה בשורה האחרונה.

מכתב או עצומה בערבית-יהודית ובמעט עברית. השתמרו ראשי כתשע שורות. הנמען (רבאנו) זוכה לדברי שבח ומחמאות, ומוזכרים אבותיו, ובהם השם יעקב. נראה שהשולח מתאר את מצוקתו בארץ נכר ואת צורכו בעזרה.

טיוטה של מכתב פורמלי או עצומה בערבית ל'אל-ראיס אל-ג'ליל'. הצד הזה נעשה בו שימוש חוזר למסמך או חיבור בעברית (אך מעט מאוד נשמר); הגב נעשה בו שימוש חוזר לחיבור ספרותי עברי.

כתובת של מכתב/עצומה/דו"ח (ח'דמה) אל הפקיה ג'מאל אל-דין, או אולי תרגיל עט. אם היה מחובר במקור למסמך גדול יותר, אותו מסמך גדול יותר חסר כעת. ברקטו יש פסוקי תנ"ך בעברית.

פנים: עצומה או מכתב מחסן בן צאלח היהודי הרבני (אל-ישראאלי אל-ראבאני). שרדה רק הפינה שמאל עליונה, עם רישומים מאוחרים מעליה. גב: פתק שלם בכתב ערבי, לא פוענח עדיין.

מסמך בכתב ערבי. אולי מכתב או עצומה. שמורות 4 שורות. תיארוך: אולי המאה ה-13. מזכיר שמות שונים כולל 'סיידנא' ומהד'ד'ב בן צדקה. קשה לקריאה. דורש בחינה נוספת.

קבלת מס, כנראה פאטמית. נכתבה בגב של עצומה קרועה או מכתב פורמלי בכתב ערבי הקורא 'עבד מולאנא וסיידנא', ואחר כך שורה שנייה 'צלוואת אללה עלייהי'. נדרשת בדיקה.

שבר ממכתב מסחרי (לפי הביטוי 'פקד כאן אביע פי אל-סנה אל-מאצ'יה', 'בשנה שעברה מכרתי...') או מתוך עצומה (לפי כתב הסופרים ורווח השורות הרחוב יחסית). ורסו ריק.

עצומה לפקיד מדינה. בכתב ערבי. שבר (פינה ימין עליונה). נשמרו רק חלק מתארי הנמען: 'אל-מג'לס אל-סאמי אל-אג'לי...אל-אסבהסאלארי'. תאריך: אייובי או ממלוכי.

עצומה או התכתבות רשמית, בכתב ערבי. מוזכרים מות אמו של מישהו ושליחת אחי משרתם אבו מחמד לטפל בו. תרגול קליגרפי בין השורות.

שבר קטן של מסמך רשמי. '...אל-מלכי אל-נאצרי...' ו'אל-אמר אל-עאלי'. בין השתי שורות מילים גדולות יותר (צו על עצומה?).

עצומה מאת מוחמד בן [...]. שבר קטן (פינה שמאל עליונה). בכתב ערבי. תאריך: אולי ממלוכי לפי הכתב. כתיבה מרשימה.

מכתב (או עצומה או דיווח) בכתב ערבי. בעיקרו ההתחלה הנוסחאית שמורה עם תפילות השולח לאריכות ימיו של הנמען.

מסמך מדינה, בכתב ערבי. נוסחת עצומה (?) מזכירה את אל-חאכם אך כתובה כטקסט ספרותי. דרוש בדיקה נוספת.

כיוון השעון משמאל עליון: (ד) קטע קטן בכתב ערבי, אולי מעצומה או טיוטה: ...אלסאמי בי-פצ'להא...

שורה אחת מעצומה בכתב ערבי (סעיף הראי מהסוף). נעשה בה שימוש חוזר בורסו לטקסט ליטורגי עברי.

גב (שימוש מקורי): קטע מעצומה בכתב ערבי. רמה גבוהה מאוד. כ-8 שורות שמורות, אך מעט פרטים.

מסמך ממלכתי, שורת סיום של עצומה המכילה את סעיף הרַאְי. טקסט ליטורגי עברי בצד השני.

שבר זעיר של מסמך ימי-ביניימי בערבית, אולי צו מדינה או עצומה בהתבסס על הפליאוגרפיה.

מכתב או עצומה בכתב ערבי. פגום. מילים קריאות כוללות 'אלמלמוך' וגלמאנה. דרוש בדיקה.

דו'ח ממלוכי או עצומה לחיפוש צדקה 'צדקאת אל-עמימה'. פותח בתַקְבִּיל. דרוש בדיקה.