רבי אברהם בן הרמב״ם במסמכי הגניזה — עמוד 4

פסק דין של בית דין שניתן בעשור האחרון של חודש אייר בשנת 1543 לשטרות (1232 לספירה), האוסר על שימוש בכלי קודש של בית הכנסת כערבון להלוואות של אנשי הקהילה, למשך עשרים שנה. הפסק מתואר כמי שנקבע על ידי בית הדין וגם על ידי "הזקנים החתומים מטה", ככל הנראה בהתייחס לשמות היחידים הנזכרים בשריד: "נתנאל בן סעדיה" ו"אליהו בן ר' זכריה, תנצב"ה". בהקשר זה, סביר להניח שהזקנים הללו פעלו בתפקיד הדומה לזה של amicus curiae ("ידידי בית המשפט") בימינו — אנשים שאף שלא נשאו במשרה שיפוטית רשמית, מילאו תפקיד חשוב ביחס לבית הדין בזכות מעמדם וכבודם בבית הכנסת ובקהילה. לאור מצב השימור הטוב יחסית של השריד, לא סביר שהחתומים היו בעצמם דייני בית הדין, שכן מופיעים רק שני שמות (בבית דין רגיל היו שלושה דיינים) — אם כי ייתכן שהסתפקו בחתימת שני דיינים בלבד, או ששמות נוספים בתחתית המסמך אבדו. האיסור בא בעקבות מעשיהם של פקידי הקהילה, שבשל מחסור בכספים משכנו רכוש של בית הכנסת לנושים, מה שהוביל לתפיסת החפצים החשובים הללו כאשר לא הצליחו לפרוע את חובותיהם. חפצים אלה, שכללו את מעטפות המשי הנהוגות לספרי התורה, טסי חושן חקוקים, פעמוני כסף ורימונים התלויים על הספרים, היו חיוניים לשימוש בבית הכנסת, והיעדרם היה מורגש מיד על ידי הקהל. הפסק מונה שני נימוקים לאיסור: האחד, כי היעדרם "גורם עגמת נפש לחלק מן הציבור"; והשני, כי אנשי הקהילה יימנעו מלתרום עוד חפצי קודש יקרי ערך לבית הכנסת אם יחששו שאלה ישמשו ערבון להלוואות של פקידי הקהילה. מעניין לציין כי בית הדין רק אוסר את השימוש העתידי בכלי הקודש כערבון, אך אינו מחייב את פקידי הקהילה להשיב או להחליף את החפצים שכבר נלקחו. בית הדין מטיל "חרם" על כל מי שיפר את הפסק בעתיד; בהקשר זה, חרם שכזה דומה לנידוי, והיה מוציא את המפר מחסות הקהילה. לא היה יכול להיכנס לשום עסקה או קשר אישי עם בני הקהילה, היה מקולל באופן פורמלי, רכושו עלול היה להיות מוחרם, ואפילו יכול היה להיענש בעונשים גופניים. ההכרזה הפומבית על החרם הייתה הכרחית לצורך אכיפתו, וככל הנראה הייתה יעילה מאוד. הפסק נזכר כאילו הוצא בשמו של אברהם מימוני, בנו של הרמב"ם המפורסם, ומכנה אותו "אדוננו, נגידנו". הנגיד תפקד כראש הדתי והמשפטי של הקהילה היהודית במצרים, והיה השופט העליון בענייני פלילים ואזרחות. בדומה לאביו, שאותו ירש כנגיד, היה אברהם תלמיד חכם ורופא, ואף טיפל בח'ליף אל-כאמל. (המידע מבוסס על מאמרו של דוד וורנר אמראם, "צו של בית דין יהודי-מצרי מן המאה השלוש-עשרה", שהתפרסם ביולי 1901 בכתב העת המשפטי The Green Bag, וכולל גם תרגום מלא מאת פרופ' ריצ'רד גוטהייל מאוניברסיטת קולומביה, לצד ניתוח נוסף.)

פנקס בית דין מפוסטאט. הדפים הגבוהים חריגים לפנקסי בית דין. הפנקס כולל 7 רשומות ומתוארך לשנת 1532 למניין השטרות, כלומר 1220/21 לספירה. נראה שהסופר סבל מדיסלקציה קלה (למשל, כותב פאדִיה במקום פאאִדה, וצַ'מאן במקום צ'אמין). (1) שותפות בחנות בין [...] פֻתוּח לסֻלַימאן. (2) חוזה חכירה. הנכס: טַבַּקַת אל-בֻּרג' (המתייחס למגדל? או לשובך יונים?). התקופה: 10 שנים. המחכיר: בו אל-פרג' אבן אל-אַבְּזָארי. החוכר: בו אל-עלאא אל-צַבַּאע'. דמי השכירות: 12 דירהם לחודש. (3) עוסק במַכַּארִם בן בו אל-רִצ'א. הפרטים קשים לפענוח; מעורבים בית, ירושה ומכר. רשומה זו חתומה: חלפון בן סעיד הכהן; עזראהל(??) בן יפת המלמד. (4) קשה לקריאה ומחוקה. אולי עוסקת בתשלום חלקי של חוב. (5) שידוכין. החתן: בו אל-[...]. הכלה: מֻדַלַּלַה בת מֻפַצַ'ל אל-צאאִע' (הצורף). דמי המוחר המאוחר (מֻאַח'ח'ר) הם 50 דינר. רשומה זו חלקית ומחוקה. (6) שטר חוב. אבו אל-עלאא ואסמאעיל, חוכר המסים של מִנְיַת עַ'מְר, מודים כי הם חייבים לבו נצר, גיסו של סַיִּידְנא (כנראה אברהם בן הרמב"ם), 773.5 דירהם. הם יפרעו את החוב במשך 4 חודשים. כפי הנראה ישלמו (הפועל המשמש הוא נק"ד, "לבחון") את 73.5 הדירהם עכשיו, כדי להותיר סכום עגול. אליהו (בן זכריה) ויחיאל (בן אליקים) היו הדיינים הנוכחים. (7) רשומה זו נדונה ותורגמה בידי משה יגור: בשולי הדף מופיעה פסקה על לידת מַמזרת (בת שיוחסה פגום על פי ההלכה הרבנית). פסקה נוספת, בכיוון ניצב, מבהירה את הסיבה למעמדה המשפטי של הנולדת, ומזכירה את המרת דתה של אמה. בכך משמש המסמך דוגמה לחלק מהבעיות החברתיות והמשפטיות שיכלו לצמוח מנישואיה של מומרת יהודייה. יתרה מזאת, המסמך רומז על קשרים מתמשכים בין מומרים לקהילתם לשעבר, לנוכח האפשרות שהבת ה"ממזרת" תבחר לשמור על מקומה בקהילה היהודית. תרגום: נולדה בת ל"בן הידוע" (אבן יַעְלַמוּ?) מבִּנְת טֻוַיְר אל-עַשַאא, והיא ממזרת. [המקרה אירע] בשנת 1532 [למניין השטרות, המקבילה ל-616–617 להג'רה / 1220–1221 לספירה]. [והיא ממזרת] מפני שאמה המירה את דתה בעוד היא נשואה לאפרים אל-דַמִירי, והוא לא כתב לה גט, והיא נישאה לבו עלי "בן הידוע" בבית דין מוסלמי [כלומר "בדין של גויים"]. באשר לשם המוזר טֻוַיְר אל-עַשַאא, אולי במשמעות "עש/פרפר של ערב", ראו את אותו שם בשני מסמכים אחרים משנים סמוכות ובכרטיס האינדקס של גויטיין (#19543), שם הוא תוהה אם אין מדובר במקצוע הקשור לארוחת הערב — אולם ברור מהופעת אותו שם עצמו בשלושה מסמכים בלתי-תלויים כי טֻוַיְר הוא חלק מן השם עצמו.

רישום משפטי (מס' 63) בפנקס בית דין קראי בקהיר. מתוארך לכ"ה בניסן ה'שכ"ד (1564). הסכם המורכב משני חלקים: (1) בני הזוג אברהם בן משה הלוי, המכונה אבן עבד אלבאקי, ואשתו אסתר [בת יוסף] אלרומיה, מסכימים לחדול מלמנוע מיהודה בן עבד אלכרים הכהן, הידוע גם בכינוי אלכֻּרדי, להינשא לבתם סֻלטאנה (ששמה מופיע רק ברישום הסמוך). באופן דומה, אביה של אסתר, יוסף, נזכר רק בכינוי המשפחתי שלה ברישום מס' 64 מאותו דף. (2) החלק השני של הרישום המשפטי עוסק בסכום כסף שיהודה הכהן הילווה לאסתר אלרומיה, הקשור למסעותיה בעבר לאיסטנבול. יהודה הכהן מכונה כבר בתואר חתנה של אסתר, "צהרהא", אף על פי שזה עתה קיבל את הסכמת ההורים להינשא לבתה בחלק הראשון של אותו הרישום המשפטי. מטרתו של ההסכם הדו-חלקי הזה מתבהרת ביתר שאת ברישום מס' 64, שבו, ימים ספורים לאחר מכן, אסתר משחררת את בעלה מחיוביו במזונותיה ומתשלום המוחר (המאוחר) מכתובתה. הרישום הסמוך מציין שבני הזוג יתגרשו באותו היום עצמו (ב' באייר). יתרה מזאת, אסתר תיטול על עצמה את האחריות לפרנסת שלושת ילדיהם ולהשאת נישואיהם (זפאף).

קטע של מכתב רשמי (החלק השמאלי העליון). בכתב ערבי. לאחר הבסמלה נקרא: ʾaṭāla llāh baqāhā wa-ʾadāma taʾyīdahā wa-ʿalāhā (שורה 2), ʿārafahu bi-mā li-l-ḥadra al-sāmiyya al-ʾaǧalliyya al-raʾīsiyya (שורה 3), ʿalā al-ḥadrat al-mawlā al-ʾaǧall waladihā (שורה 5), taḥmīl (או: bi-jamīl) al-raʾy al-šarīf, ǧaʿala llāh al-riyasa ʿalā al-ṭāʾiʿīn (שורה 6), ʾinnī iǧtmaʿtu bi-ḥadrat mawlāya al-šayḫ al-ʾaǧall (שורה 7). בשורה 12 מוזכר דבר־מה ש"ראוי לתוספת" (istaḥaqqa או astaḥiqqu l-ziyāda) — ייתכן שהשולח מבקש העלאה בשכר. בשורה 14 מוזכרת mukātaba ʾilā al-ḥadra al-ʾaǧalliyya al-raʾīsiyya. (המידע מנעים ונתיגם.) האזכור של הנשיאות בשורה 7 נראה כתודה לאיש מעלה על שהעניק לכותב את "הנשיאות על שתי הכתות" (הרבנים והקראים?). המסמך נעשה בו שימוש משני לפיוט עברי, אולי בכתב ידו של יהודה בן טוביהו (פעיל בערך 1170–1220). אם הזיהוי נכון, הנשיאות הנזכרת במסמך זה עשויה להיות קשורה לרבי משה בן מימון, לשר שלום הלוי, או לרבי אברהם בן הרמב"ם.

מסמך משפטי בעברית, מפוסטאט/קהיר, מיום שלישי כ' בתשרי ה'ת"ם (1679). המסמך עוסק ביעקב ראובן, אשר העסיק את יעקב מצליח בן יצחק המכונה קנפנטון בגביית והחלפת "מאל אלכרובגֿייה" (לא ברור במה מדובר) במהלך השנה האחרונה (אם כי בהמשך מתברר שתקופת ההעסקה הייתה שלוש שנים). מוזכר חוזה מיום שישי י"ד בתשרי של השנה הקודמת (ה'ת"ל = 1678), שנחתם או נערך (?) — המילה נראית כ"ומדיו" — בידי הסופרים יעקב אלפלאס ואברהם בן משה הכהן. נראה שהמסמך הנוכחי הוא שטר שחרור, המצהיר ששני הצדדים מילאו במלואן את חובותיהם זה כלפי זה. בתוך הדברים מוזכר כי יעקב ראובן היה מעורב בהלוואת כספים ל"אלגֿנאב אלעאלי אלאמיר צאלח אפנדי" (שורה 12). זהו מסמך ארוך הראוי לבדיקה נוספת. בשורה האחרונה נאמר כי הופקו שלושה עותקים, וזה שלפנינו ניתן ליעקב מצליח באופן ספציפי. לאישור פליאוגרפי של חתימתו המורכבת של בנימין שחאתה, ניתן להשוות למסמך אחר שבו הוא מתייחס לעצמו בגוף ראשון כסופר (בשורות 6, 9).

מכתב/עצומה. טיוטה. מאת אבו עלי בן אבו אלעז' אל רבי אברהם בן הרמב"ם, הנושא את התואר "נגיד" (לאחר 1213). ברקטו מופיעים שני ניסיונות לאותו מכתב, ואפשר לראות את הכותב מתלבט ומגבש את הניסוח הטוב ביותר. הפרוזה מורכבת ולעיתים קרובות מחורזת ("הסיבה ל[איזושהי תקלה] היתה החובות (אלדיון) ולא השיגעון (אלג'נון)"). בשורה 13 הכותב מגיע לעיקר: הוא מבקש סליחה על דבר מה, ומבקש "חיזוק לבו" (אג'באר קלב אלממלוך) ומשהו ש"ינחם" את הכותב (יסלוה) לאור מה שאיבד — ביטויים אופייניים בהקשר של אבל ומכתבי תנחומים, אך ייתכן בהחלט שמדובר פשוט בבקשה לכסף. בוורסו מופיעה טיוטה של מכתב בכתב ערבי אל "אחי" — כלומר לא אותו מכתב. רק הפתיחה הפורמולית השתמרה. בוורסו מופיעה גם רשימת שמות בערבית-יהודית: אבן אלעודי אבו אלחסן ואחיו אבו אלפצ'ל ואבו אלעז', וסבו אבו אלרצ'א. כמו כן אבו אלמג'ד בן הבת אללה.

שאלה משפטית המופנית לרבי אברהם בן הרמב"ם (כיהן 1205–1237). בערבית-יהודית. עניינה של השאלה בקבוצת אנשים החולקים חדר אחסון תת-קרקעי(?) של חיטה בחצר אחת; חלקם אחסנו כמויות קטנות יותר וחלקם כמויות גדולות יותר. אחד מהם מתגורר באותו בית. או אז "התנפל" נציג שלטוני על רוב הבתים בעיר ודרש את מלאי היבול "לשם חיזוק הארצות". (בתחילת הקטע הזה מופיע ביטוי סבוך: הנציג מכונה לכאורה "בליל", שעשוי להיות בֻּלַיְל — צורת הקטנה של בִּלאל; ייתכן באופן רחוק ש"בליל חמס" מציין את "הספוג חמס/עושק"; וייתכן גם שמדובר במשחק מילים או בכינוי מוצפן ל"בעל המס", גובה המס, והשואל לא רצה להציב את הביטוי הזה במפורש במסמך.) מסתבר שהאיש שגר באותו בית מסר חלק מהחיטה, וכעת מתעוררת שאלה משפטית כיצד יש לחלק את ההפסדים בין השותפים.

קטע מכתב (חציו התחתון) בערבית-יהודית, ממוען לאישיות חשובה (אולי רבי אברהם בן הרמב"ם). מתוארך לעשור האמצעי של חודש אלול שנת 1541 למניין השטרות = אוגוסט 1230 לספירה. המכתב נפתח באזכור של החֻשָּׁאר (גובי מס הגולגולת) של אלכסנדריה ושל אדם מסוים שביקשו לכלוא. מוזכרת קהילתה המכובדת של בלביס. נראה שמדובר במכתב המלצה עבור איש נזקק. בצד ה-verso: רשימת שמות, ובהם אבן אל-לבּאן אבו סעד; אל-רייס אבו אל-רצ'א אבן אל-שלישי ובנו; אל-רייס אבו מנצור ודוד ונתנאל ויעקב. כן מופיעים שרבוטים שונים בכתב עברי, ערבי-יהודי וערבי. ראוי לציין במיוחד ששרבוטים אלה כוללים את חמש קטגוריות פסיקות השריעה (אחכּאם), אך בערבית-יהודית: מפרוצ' (חובה); מנהי ענה (אסור); מכרוה (לא רצוי); מסתחבּ (מומלץ); מבּאח (מותר/נייטרלי).

פתק בכתב ידו של אברהם מימוני אל "אלשיח' אלתלמיד אלאג'ל אלרצ'וי(?)". בערבית-יהודית. נראה שמוזכר בו אדם נצרך ("...וצ'רוראתה...") וכן רבי מנחם. גם השורה השלישית בצד השני נראית בכתב ידו של אברהם — לכל הפחות הכיתוב בעברית המתייחס ל"אלתפארת", ואולי גם המילים שלפניו בכתב ערבי. הפתק כתוב על שריד שנגזר ממכתב שנשלח אל אברהם מימוני. הכתובת המקורית של אותו מכתב השתמרה (בכתב ערבי וגם בכתב עברי): "אלחרירי ימסור זאת לסיידנא אלרא'יס... אברהם הנגיד הגדול...". השימוש בתואר "נגיד" בתוך תקופת כהונתו של אברהם מימוני כרא'יס (1205–1237) מסייע לתארך את הפתק לאחר 1213 לסה"נ.

מכתב מיהודה אבן אלעמאני באלכסנדריה אל אליהו הדיין בפוסטאט, בערבית-יהודית. מתוארך: כ"ג בניסן 1532 לשטרות, היינו 1221 לספירה. המכתב נפתח בפתיחה ארוכה ובה ביטויי געגוע ודברי נימוסין. הכותב מבקש מהנמען להעביר שאלה הלכתית (פתווא) לרבי אברהם בן הרמב"ם. יהודה מדווח על מות הילאל בן ת'אבת בן מניר, אחיו של החזן בו אלמג'ד (מאיר בן יכין). "[הילאל] שכב לישון בערב ולא התעורר בבוקר. זה היה היום הראשון של החג, והוא נקבר באותו יום עצמו; הוא הותיר אחריו נער מצוין בן שש-עשרה, הלומד אצלי" (בתרגום גויטיין). קיימים פוטוסטטים ומהדורה בעיזבונו של גויטיין (טרם הועלו).

רקטו: רשימת הזכרה לבני משפחתו של הנגיד שמואל בן חנניה הנגיד: - שמריה הששי - שלושת בניו של שמריה: צדקה, סעדאל וחנניה - שני בניו של חנניה: אברהם ושמואל (הנגיד) - שני בניו של שמואל: יחיא שמת בצעירותו, וחנניה - בנו של חנניה, שמואל (המכונה "נכד הנגידים") ורסו ממשיך ברשימות הזכרה נוספות, ובהן רשימה למשפחתו (עתרה) של אלרשיד שמואל (עלי ← צמח ← יפת), ולמשפחת אבן עמאר (עמרם ← ברכות ← ישועה (ובנו אלעזר), עמרם, עלי ונתנאל); לאחר מכן רשימת שמות הכוללת את שמואל, יהושע וחנניה, ולבסוף קריאת ברכה לנגיד הנוכחי אברהם מימוני (הרב המבהוק(!)).

רשימת ספרים בערבית-יהודית ובכתב ערבי, עם חפיפה מסוימת בין שני החלקים. אולי מספרייתו האישית של רבי אברהם בן הרמב"ם? אלה רק כמה מהם: אלאדויה של [...] (על תרופות); אלמיאמר ('ספר ההמיות'); מנאפע אלאעד'ה; המקאמות של אלחרירי; [הטיפולים של גלנוס ל]גלוקון; שרח אלעקאר מאת אבן גנאח; ניהאיה אלאקדאם מאת אלשהרסטאני (על תיאולוגיית כלאם); שרח אלח'טאבה (על נאום); אלחמאיאת ואלבוחראן (על חומות ומשברים); אלתיסיר מאת אבן זוהר; אלכאפי פי אלטב; תדביר אלצחה (על משטר); אלמעיאר [פי אלעלם] מאת אלע'זאלי (על לוגיקה); יצחק בן עמראן 'על הראש'.

עדות משפטית בערבית-יהודית, מיום שלישי כ"ה בתמוז א'תרצ"ג למניין השטרות (סלאוקי) = פֿדֿןֿ להיג'רה (סימון מבלבל: אולי 584 בתוספת 200 משתמעים?). בכל מקרה, התאריך מתאים לשנת 1382 לסה"נ. העדים: אברהם בן משה בן שמואל אבן אלכאזרוני ודוד בן יהושע. המסמך עוסק בסת אל-[...] בת סעיד בן פרג' אללה, שקיבלה מעבדאללה בן [...] בן ח'טיר אבן אלח'אזן סך של 2,200 דרהם נֻקְרַה שהורישו לה בצוואת המנוח, עבד אלקאדר בן עבד אלכאפי בן ח'טיר אבן אלח'אזן. עבדאללה הנזכר שימש כמוציא הצוואה לפועל (אפוטרופוס/מנהל העיזבון).

רישום בית דין בכתב ידו של שלמה ב"ר אליהו. נכתב בפוסטאט בחודש אייר א'תקמ"א למניין השטרות, היינו 1230 לסה"נ, תחת סמכותו של אברהם מימוני. עוסק בהלוואה בסך 38 דרהם כפול שניים (כלומר 76 דרהם בסך הכול), שניתנה על ידי [...] ב"ר משה ל[...] ב"ר אבו סעד הכהן, שתיפרע במהלך חמישה שבועות בקצב של שלושה־עשר דרהם לשבוע, והיתרה בתום התקופה. בשורה 21 ישנה הפניה לשותפות בבלביס לצביעה וייצור משי. בעבר הקובץ מופיעים חשבונות הכתובים באותיות ערביות ובספרות יווניות/קופטיות. (המידע מבוסס על כרטיסיית גויטיין)

קטע (חלקו העליון) של מכתב בערבית-יהודית הממוען לרבי אברהם בן הרמב"ם מאת אלמהד'ב הכהן בן מנצור (או מריות?) הכהן. מתוך גוף המכתב שנותר, מתאר אלמהד'ב את מצוקתו בשל המס (אלמס) שהוא חב. בצד האחורי מצוי גם קטע ממכתב נוסף (אולי תוספת בסוף — postscript?) הכולל ברכות לאליה השר; כמו כן השתמרה הכתובת "למסור לאליה הדיין", המפוצלת לשני חלקים בעקבות האופן שבו הנייר הודבק ונקרע בעת פתיחתו. רבי אברהם בן הרמב"ם מכונה במכתב בתואר "נגיד", ולכן יש לתארך את המסמך לסביבות השנים 1213–1237 לסה"נ.

שטרי חוב קראיים על דף כפול (ביפוליום), מתוארכים ל-1 בשבט ה'תצ"ח (1738 לסה"נ). שני המסמכים עוסקים בדירת קאעה ברחוב דרב אלפֻרְן ברובע היהודי בקהיר. בשני המסמכים נאמר שהנכס שייך להקדש (קודש) של הקהילה הקראית, אך המסמך השני מציין כי הנכס הועבר קודם לכן לידי שלמה לוי המכונה קֻדְסי באמצעות "ירושת אמו... פרג' בת אברהם בן משה לוי המכונה קַיִּם" (דף 1v, שורות 18–20). העסקה בכל אחד מן המסמכים מתמקדת בתשלומים ששילם יצחק בן שלמה לוי המכונה קַיִּם עבור הקאעה.

מסמך מסתורי. ייתכן שמדובר במקורו במכתב — נראית בו כתובת ובה מוזכרים אבו אלמג'ד ויצחק(?) בן שמואל. באותו צד של הדף חתם שלמה בן אליהו את שמו מספר פעמים והעתיק את פתיחתה של כתובה (תחת רשותו של רבי אברהם בן הרמב"ם, שכיהן בשנים 1205–1237) בדפוס זיגזג חריג. נוספים על כך טיוטות של טקסטים ספרותיים. בצד השני של הדף מופיע טקסט מקראי בכתיבה קליגרפית. ניכרים על הדף סימנים לכך שבשלב כלשהו שולב בכריכת ספר — שרידי דבק בצד אחד ודפוסי דהיית צבע אופייניים.