ייפויי כוח בגניזת קהיר — עמוד 2

רישום משפטי (מס' 48) בפנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מקום: קהיר. מיום כ"ג באייר ה'תמ"ג, הוא שנת 1683. (מסמך מס' 48) הכרעה מורכבת ומקיפה בסכסוך משפחתי הכרוך באותה עסקת כתובה, ירושה ובעלי דין מאלה שבמסמך מס' 46 (PGPID 40924): סת אלבית בת יוסף פנג'י(?), אלמנת שמואל טייב המכונה חג', ולצידה ארבעת בניה החיים — יוסף, יצחק, יעקב וחיים (הבן אברהם כבר נפטר). שורות הפתיחה של הפרשה מסבירות כיצד הותיר בעלה של סת אלבית חובות פתוחים אצל גוי בלתי-מזוהה בעת פטירתו, "סכום גדול הרשום בדפתר... קרוב לעשרים אלף מדין", אשר בניה נאלצו להסדיר ולפרוע בבית משפט. האחים גברו גם בתביעה שנייה שהוגשה נגדם על ידי גוי בלתי-מזוהה, אשר טען כי בניין הדירות הגדול שבירושת משפחת טייב הוא למעשה רכוש הקדש (וקף) ולפיכך אין הם הבעלים החוקיים שלו. תביעה שנייה זו בבית המשפט השרעי עלתה למשפחה עשרת אלפים מדין, אותם הוציאו על שיפוצים בנכס (וכך ביססו את בעלותם בדרך של אחזקה שוטפת) ועל השגת ח'ג'ה' (תעודה משפטית) שאישרה כי אין בנמצא כל מסמך וקפייה התומך בתביעת נגד כלפי בעלותם החוקית. האחים שילמו את הוצאות שני ההליכים מכיסם, ולא באמצעות מימוש כלשהו של עיזבון אביהם. דף 13r (המשך מסמך מס' 48): לאחר שהסדירו האחים את חובות אביהם, נפטר אחד מחמשת האחים לבית טייב והותיר אחריו שלושה ילדים ואלמנה, אסתר בת שלום טייב (שככל הנראה הייתה בת דודו מצד אביו). כאשר ניסתה סת אלבית לראשונה להישבע שבועת אלמנה ולגבות את מלוא סכום כתובתה (שבעים אלף מדין), פרץ סכסוך משפחתי בינה, בין ארבעת הבנים הנותרים ובין כלתה אסתר. סת אלבית מינתה שני אנשים כמורשי כוח מטעמה בהליך: יוסף הכהן וחתנו נתן בן אפרים. שני הצדדים הגיעו לפשרה בעניין שווי הכתובה, שלפיה קיבלה סת אלבית חמישים אלף מדין אך ויתרה על כל תביעה לחתולי המושק ולנכסים ברובע הקראים שערכם עשרים אלף מדין (רכוש המוזכר גם במסמך מס' 46). הבעלות על חתולי המושק ועל הנכסים חולקה בחמישיות בין ארבעת האחים ובין אסתר אלמנת אברהם. ארבע נשות בניה של סת אלבית וכלתה האלמנה תרמו כל אחת ארבעת אלפים מדין מנדונייתן (סך הכל עשרים אלף מתוך חמישים אלף) לצורך מימון הפשרה עם חמותן. דף 13v (המשך מסמך מס' 48): שורות הסיום של הכרעת הסכסוך בין סת אלבית לבניה וכלותיה. חלק זה כולל את שמות אביהן של יתר ארבע כלותיה של סת אלבית: מרים בת משה טייב (אשת יוסף), אסתר בת יהודה הכהן (אשת יצחק), רחמה בת דוד טייב (אשת יעקב), וחביבה בת אברהם [ללא שם משפחה] (אשת חיים). לאור הישנותו של שם המשפחה הבלתי-שכיח, סביר להניח כי שלושה מבני טייב נשאו לנשים את בנות דודם מצד אביהם (אסתר בת שלום טייב, מרים ורחמה).

מכתב עסקי משלמה בן אברהם [...] רֻקִּי אל אבו אלפרג' נסים בן שלמה רֻקִּי. הנמען, אבו אלפרג' נסים, היה סוחר הודו, ובזמן שהותו בהודו לצורך מכירת אריגים מערביים יקרים וכספית הוצא נגדו בפֻסטאט ייפוי כוח. תאריך אותו מסמך לא השתמר, אך שמות החתומים, המוכרים ממקורות אחרים, ממקמים אותו סביב שנת 1090. גויטיין מציין במקום אחר ששמות השולח והנמען כאחד מופיעים גם במסמך משנת 1079. שולח המכתב חלק עם הנמען את שם המשפחה, ומכיוון שהוא כותב בסגנון אפשרי רק בין קרובים ממש, סביר להניח שהיה אחיינו. שניהם בבירור מגרבים, ולפיכך יש לקרוא את שם משפחתם אלרֻקִּי — הנגזר מעיירה קטנה בתוניסיה בשם רֻקַּה — ולא אלרַקִּי, הנגזר מרַקַּה, העיר העתיקה על נהר הפרת בצפון בין הנהריים. המכתב נשלח מפֻסטאט לאלכסנדריה, שכן הכותב מזכיר סחורות שהביא עמו מצפון אפריקה ("המערב"), אך עודן שוהות בעיר הנמען (סעיף ד). פרטים רבים נוספים במכתב עולים בקנה אחד עם הנחה זו. הכותב עזב ככל הנראה את אלכסנדריה ביום חמישי ושבת בפֻוַּה, שם עלה לסירת נילוס; לחלופין ייתכן שעשה את כל הדרך בסירה דרך תעלת אלח'ליג', שחיברה בין אלכסנדריה לנילוס. לפי גויטיין, לעתים מסבירים אנשים מדוע לא עשו את המוטל עליהם בגלל מצב רוחם או חוסר נהצ'ה — אנרגיה, מרץ, חיוניות; והשווה למילה רוחיה במכתב זה. מתוך המכתב: "המסחר כאן איטי ולמעשה עומד מלכת. שכן יש בלבול רב בשער החליפין, ובעת הזאת מקבלים חמישים דרהם עבור דינר אחד, בערך. מגפה משתוללת בסביבות העיר, ובגללה נפסק זרם הדרהמים הטובים, כך שלכל אחד קשיים בעסקיו." המילה הערבית לְמגפה כאן היא بئة, גזירה מן وباء. הנמען של מכתב זה נעלם בהודו, וסדרה של מסמכים נוספים עוסקת במשלוח קמפור (כפור) שהיה אמור להישלח לאלכסנדריה לפרנסת משפחתו, אך במקום זאת עוכב על ידי מצ'מון (וייתכן מאוד שלא בצדק) כערבון כנגד סחורות אחרות שאבו אלפרג' לקח עמו להודו.

מסמך משפטי. ייפוי כוח. תאריך: 1115. מיקום: אלמחלה. עובדיה בן אפרים הלוי ראש הקהל מייפה את כוחו של 'חמדת הישיבה' אברהם בן נתן השביעי לגבות בשמו כספים המגיעים לו ("משותפות ומתביעה ומשכירות"). עובדיה מצהיר לא רק שלא מינה את אברהם אלא "לזכותי ולא לחובתי", אלא גם שיקבל על עצמו כל פסיקה של בית הדין, כנוסח הלכתי מקובל. השליח, אברהם בן נתן, מוכר היטב ממסמכי הגניזה; כהן (1980, עמ' 130–131) מזהה אותו כאחד מן המקורבים לראש היהודים מבורך בן סעדיה, ומציין שהוא שימש כמתווך גם בענייני עסקים אחרים. תפקידו במסמך זה היה כנראה ליישב את עניין השותפות, אולי בבית הדין. שניים מן העדים על ייפוי הכוח, זכאי בן שלמה ועלי בן שלמה, ייתכן שהיו אחים. חתם גם יהודה בן שמואל, ואושרר על ידי אהרן בן ישועה הרופא ואברהם בן ישועה.

מסמך משפטי מפוסטאט, מתוארך ליום שני, י"ח בכסלו א'ש"צ למניין השטרות (26 בנובמבר 1078). ע'אלב בן אברהם מתייצב בפני בית הדין כשבידו ייפוי כוח מטעם יהודה בן משולם בן זכריה הסופר בן ענן, ומטעם דודתו של יהודה מצד אביו, ע'אליה בת זכריה הסופר בן ענן. עניינו של ייפוי הכוח הוא עיזבונו של המנוח אברהם המלמד הלוי בן יוסף בן ענן (אם כי קרוב לוודאי שאין קשר משפחתי בין הצדדים, שכן אברהם הוא לוי ואילו יהודה אינו מכונה "הלוי"). חלק מן הפרטים שלהלן דהויים וקשים לקריאה. במסמך מוזכר סכום שטרם נפרע בסך 41 דינר ורבע ושישית וחבּה אחת, שהיה מופקד בבית הדין אצל עלי בן אפרים אלתנّיסי. בצד האחורי של המסמך מופיעה תפילה בעברית.

רשומה משפטית (מס' 51). חלוקת ירושה. מתוארכת ליום שני, י"ג בתמוז א'תס"ז למניין השטרות. אברהם בן יצחק אלסכנדראני התייצב בפני בית הדין כשבידו ייפוי כוח מאישה בשם מנא בת שמריה מאלכסנדריה, בנוגע לגביית הקֻמאש (פרטי לבוש ובדים) שאמה המנוחה הורישה לה ואשר עבר לרשות אביה המנוח. בית הדין חקר בעניין, ונראה כי הקֻמאש נמסר לה (כלומר לבא כוחה) בפני בית הדין על ידי בו סעד אלעטאר בן אבו אלעלא אבן אלזיאתי. הרשומה הבאה מבהירה שבו סעד היה הנאמן של בית הדין, אשר אצלו הפקיד האב את פריטי הקֻמאש בשם בתו. בתחתית המסמך מופיעה חַמְדַּלַה בכתב ערבי. הרשומה שלאחריה עוסקת באותו מקרה עצמו.

רישום משפטי (#56) בפנקס בית דין רבני בקהיר (בדף 15r של כתב היד). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך לכ"ט בסיוון ה'תמ"ג, היינו 1683 לספירה. (מסמך #56) אישור על תשלומים שביצע חגי דלאמאר לחיא שלום. דלאמאר מחזיק בייפוי כוח מטעם רחל אלמנת יעקב ישראל, והוא מבצע את התשלומים בשמה בקשר לחובות שנותרו לאחר מות בעלה המנוח. לאחר קבלת התשלומים, חיא מחזיר את הפריטים שלקח כמשכון לחוב: שרשרת זהב (קאדינא זהב) וחמישה סאיוס (חמשה שאיוש), סוג של גלימה מקושטת. שני המונחים מקורם בלאדינו, האחרון שאילה מיוונית.

רישום משפטי (מס' 19) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר (בדפים 5א–5ב). בעברית. מקום: קהיר. מתוארך ט' באדר ה'תמ"ג, היינו 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 19) פרשת פירוק שותפות המתארת כיצד שלושה סוחרים מסלוניקי הוציאו בעבר ייפוי כוח, וכעת ביקשו ליישב את חובותיהם וחשבונותיהם ולשחרר אחד מן השותפים. הצדדים הנזכרים הם: מרדכי בן יעקב אשכנזי, אברהם פירמון, ויהודה חננאל. שני השותפים האחרונים, אברהם ויהודה, מופיעים בפני בית הדין בקהיר כדי לפטור את מרדכי מייפוי הכוח הקודם שקיבלו ממנו בסלוניקי.

רישום משפטי (מס' 34) מתוך פנקס בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך לא' בניסן ה'תמ"ג, הוא 1683 לסה"נ. (מסמך מס' 34) הסכם בין השליח ברזילי הכהן מחברון לבין רבה הראשי של קהיר במחצית השנייה של המאה השבע-עשרה, ר' מרדכי הלוי (נפטר בשנת 1684 לסה"נ). ההסכם מפרט את התנאים שבהם יעתיק הלוי את מקום מגוריו לחברון וישתכן בבית מסוים, תוך קבלת קצבה שבועית וזכויות נוספות (כגון פטור מתשלום מסים). כל התנאים הללו מאושרים על ידי השליח, שבידיו ייפוי כוח לפעול בשם קהילת חברון.

רשומה משפטית (#41a). ייפוי כוח. מתוארך ליום שני, ב{א} בסיוון א'תס"ז למניין השטרות. אברהם החזן ויעקב אלמע'רבי אלתאג'ר מעידים כי אבו אלרביע סלימאן הכהן אלעטאר מינה את מנצור בן הדיין כשלוחו בתביעה שהגישה נגדו(?) אשתו של אבו אלכיר אלרומי אלחרירי, בעניין הנוגע לו ולבעלה אבו אלכיר. המידע מבוסס על הערותיו של גויטיין. יש לציין: לרשומה #41a אין כל קשר לרשומה #41b; ככל הנראה גויטיין דילג על האחרונה וחזר אליה לאחר שכבר הקצה את המספר #42 לרשומה הבאה.

רישום משפטי (#39) מתוך פנקס של בית דין רבני בקהיר. בעברית. מיקום: קהיר. מתוארך כ"ו בניסן ה'תמ"ג, היינו 1683 לספירה. (מסמך #39) שטר עדות שבו עמרם שיראב מעניק ייפוי כוח לדוד אבו-סייף(?) (אבו שייף). עמרם מסמיך את דוד להופיע בשמו לצורך עריכת חשבונות עם אדם בשם דניאל הלוי, המכונה גם גוזייאל/עזייאל(?). האחרון נזכר כתושב דמיאט, ולכן ייתכן שזהו המקום המיועד לעריכת החשבון הצפויה.

מסמך משפטי בערבית-יהודית, בכתב ידו של חלפון בן מנשה (1100–1138). מקום הכתיבה: פוסטאט. ככל הנראה זהו פתחו של ייפוי כוח שהעניק הפרנס אבו עמראן משה בן משה הלוי, המכונה אבן מג'אן (מופיע גם במסמכים נוספים), לאבו אל-סרור שמחה בן עמרם הכהן, המכונה צאחב שמעה, לצורך ייצוג ענייניו העסקיים "בפלרמו (סקיליה) ובמקומות אחרים, בארצות המערב, בארצות סיציליה (דיאר סקיליה) ובאל-אנדלוס".

מכתב מאבו אל-מג'ד אל בן דודו אליהו הדיין. המכתב עוסק בעניינים של נסיעות; מוזכר בו אדם כלשהו בדמשק; ומוזכרים המקומות אל-מחלה, בלביס, פוסטאט וקהיר. הכותב מבקש שיישלחו אליו "אל-וכאלה" (ייפוי כוח) ו-200 דרהם (?). המכתב דומה מאוד למכתב אחר (מאותו שולח ואותו נמען, ובו חלק מהנושאים המשותפים), שבו אמר אבו אל-מג'ד "שלחתי לך מכתבים רבים בעניין זה ולא קיבלתי תשובה".

ייפוי כוח שנכתב על ידי נוטריון מוסלמי, הפותח ב'[...] הֵאָ כִּתַאב וַכַּאלה כַּתַבַהוּ יִבּן הַתַם לַ-עַ[...]', עם 'אל-יהודי' שנוסף מעל השם החסר בשורה השנייה. שבע השורות הראשונות שמורות, עם חור ניכר בשורות 2-3. הורסו ריק.

קטע משפטי, נראה כבכתב ידו של רבי אפרים בן שמריה. נוגע לברהון בן [...] אל-תאהרתי; עזבון משה בן עלוש אל-ע'רבי; פיקדון של מצליח בן אליה; יוסף; וייפוי כוח. השורה האחרונה בכתב ערבי: סכום של 62 דינרים.

טיוטת ייפוי כוח. ככל הנראה בכתב ידו של חלפון בן מנשה. השליח: אבו אל-וליד הנקרא בן ראנה; המייפה: אברהם בן שמחה. עוסק בבית ובטבעת שירשה מאמה. שימוש חוזר לתרגילי כתיבה ערביים.

שבר ייפוי כוח בכתב ערבי. לא נראה שנשמרו שמות או פרטים. נעשה שימוש חוזר בצד הפנימי לטקסט ספרותי עברי.

שבר מייפוי כוח בעברית. אין פרטים שמורים.