צדקה ועוני בקהילת הגניזה — עמוד 9

דו"ח משפטי מפנקס בית דין קראי, כתוב בערבית-יהודית. מקום: קהיר. תאריך: אינו ידוע בבירור. קוטלג כשנת 1101 לספירה, אך תאריך זה אינו נראה בתצלומי המיקרופילם. ייתכן שהספרות החסרות היו קריאות בעבר, או שהן עדיין קריאות על המסמך הפיזי. התאריך במיקרופילם נקרא: "ליל ראשון, ז' בטבת, 14[..] למניין השטרות". הספרות "את" מופיעות בתחילת השנה, אך זה נותן רק מועד מוקדם אפשרי של 1089 לספירה ומועד מאוחר אפשרי של 1688 לספירה. על סמך הכתב בלבד, תאריך במאה ה-13 נראה סביר יותר. לסופר יש שם יוצא דופן: נחמאל בן מבורך בן יהודה בן אהרן. המסמך הוא דו"ח מרתק על חקירת בית הדין הקראי בקהיר בשמועות שנפוצו במשך שנים על היחסים בין אבו נצר בן קיומא לבין אישה שאין שמה נזכר, ואשר מכונה לסירוגין "בת אבו אלמעאלי בן תאמאר", "אשת אבו סעד בן צדקה אללבּאן" ו"האישה". נראה שהאישה נתנה לכתוב בשמה עצומה (רֻקְעַה) לרשויות הקהילה, וזו הגיעה לידי הסופר, שהביא אותה בהמשך לידיעת הרשות הקראית, הנשיא הגדול, אשר קרא לפתוח בחקירה. המועצה זימנה תחילה את האישה ואת בעלה (הנקרא "וַלִיּ" או "אפוטרופוסה"). (1) היא דיווחה שאבו נצר עוקב אחריה מזה שנים ומבקר בביתה שלוש או ארבע פעמים ביום. היא פחדה ממנו, ואמרה לדודתו של בעלה מצד אביו שאם תראה את אבו נצר מבקר כשהאישה לבדה, שתרד ותצטרף אליהם. היא פנתה מספר פעמים לבית הדין להתלונן עליו, אך ללא הועיל. כשנשאלה אם היא יודעת מי כתב את העצומה (רֻקְעַה), הודתה שלמעשה היא זו שאחראית לה, אך האדם שכתב אותה עבורה הוסיף דברים שלא אמרה והשמיט דברים שכן אמרה. (2) באשר לבעל, הוא השיב שאינו יודע דבר על העניין. כל שידע הוא שאשתו שנאה את הימצאותו של אבו נצר בביתם, אך מעולם לא ידע מדוע. (3) אז זומן אבו נצר. הוא הכחיש הכול. ואולם לאחר מכן הודה כי בעבר זומן לבית הדין והוצא נגדו צו הרחקה שאסר עליו להיכנס לביתה למשך שנה וחצי. חקרו אותו שוב ושוב, אך הוא לא הודה בדבר נוסף. (4) לאחר מכן נחקרה האישה בנוכחות אבו נצר על מה שאמרה בהיעדרו, והיא סירבה לחזור על דבריה הקודמים. במקום זאת, "היא שינתה את גרסתה... ואמרה: 'שנאתי...'". (5) אבו אלפרג' אלטחאן דיווח לבית הדין והעיד שבכל פעם שביקר בביתו של גיסו אבו סעד בן צדקה אללבּאן ואבו נצר בן קיומא היה נוכח גם הוא, היה עד לדיבורו ולהתנהגותו הגסים של אבו נצר כלפי האישה, אך אין לו ידיעה אם היה ביניהם דבר נוסף. (6) לאחר מכן נחקרו כמה נשים נוספות. הן אישרו שהאישה הנחקרת התלוננה בפניהן פעמים רבות על ההטרדה (תַעַרֻּץ') מצד אבו נצר. אולם, כותב הסופר, מכיוון שעדותן נגזרה כולה ממה שהאישה עצמה סיפרה להן, אין צורך להעלותה על הכתב במסמך זה. עם זאת הוא מציין שהנשים הללו אישרו את "התרגזותה" (אִמְתִעַאץ') בכל פעם שדיברה איתן על התנהגותו של אבו נצר. בשלב זה קבע בית הדין שיש צורך לאסוף עדויות נוספות. לפיכך הוסכם שלמחרת יוכרז חרם על כל מי שיש לו ידיעה על הפרשה ולא יבוא להעיד עליה. הסופר רושם את התאריך ואת שמו, ומספר עדים חותמים: נתנאל הכהן בן עמרם, יפת המלמד בן חלפון(?), אברהם בן יפת, וככל הנראה נוספים שדהו כיום. הוא מוסיף תוספת למחרת ובה נאמר כי נכח ב"אלמג'לץ אלמרסום" (גויטיין מפרש זאת כ"תפילת הציבור הבאה") של הקראים בקהיר, והכריז על החרם המוסכם, בתוקף למשך שבוע ימים. תוספת זו נחתמה על ידי אברהם בן יפת ויפת המלמד בן חלפון(?). המסמך נזכר מספר פעמים בעבודת הדוקטורט של זינגר ואצל גויטיין.

רישום משפטי (מס' 73) בפנקס בית דין של הקהילה הקראית בקהיר. פותח בתאריך י"א באייר ה'שכ"ה (1565), אך מושב בית הדין המאוחר ביותר המוזכר בו הוא מכ"ג באייר. תיק בית דין מורכב ומפורט העוסק בשמועות שהתפשטו על התנהגותם של רחל בת עבד אלמעטי אלפולאדי, ראובן בן עבד אלמקצור הכהן הפרנס, ואיש רבני שאינו נקוב בשמו – שחלקן אירעו בליל הסדר השני (מספר שבועות טרם עריכת רישום זה). התיק נפתח בהופעתו של הארון בן עבד אלחק אלמורדי, בעלה של רחל, בפני הדיינים ובני הקהילה במושב שהתקיים ב"בית שמחה" (דאר סמחה — בית הכנסת). הוא "טלב... לדין" (מבקש לדון) ולאחר מכן נשבע ב"עשרת הדברות" (אלעשרת דברות). הוא ניצב בפני בית הדין במחלוקת עם אדם בשם הארון בן יוסף אלכורדי, שלטענתו השמיע "אמירות מוגזמות וחסרות" על אשתו בנוכחות בן קהילה נוסף, יוסף בן עבד אלכרים אלחווש. הארון בן יוסף אלכורדי מעיד כי שמע את השמועות משני אנשים: הארון בן עבד אללטיף אלחווש וצדקה בן יוסף אלנקאש. צדקה בן יוסף אלנקאש מעיד בפני בית הדין על שיחה ששמע בין רחל לראובן בן עבד אלמקצור הכהן הפרנס, שדיברו זה עם זה "בחשכה" באחד ממקומות רחוב אלסירגה (זקאק אלסירגה) בליל הסדר השני. חלק ממילות המפתח בעדותו של צדקה אינן ברורות (שורות 14–18), אך הוא שמע את ראובן אומר: "הביאי לי את החצי שיש לך עכשיו ואת החצי שמקודם". הדיינים מבקשים מראובן לאשר ולהסביר דרישה זו, והוא מצהיר: "כן, אמרתי לה הביאי לי חצי מבצק הלחם מהפעם הזאת והחצי השני מקודם". הפרוטוקול מציין שראובן היה עסוק ב"ייצור מצות" (מן צנאע אלפטיר). נראה שהסוגיה המשפטית העומדת על הפרק היא האם התבצעה עסקה בליל הסדר השני – ורחל וראובן מודים בפני בית הדין שהתקיים ביניהם עניין של קנייה. הטענה/השמועה השנייה נגד רחל מובאת על ידי הארון בן עבד אללטיף אלחווש, המעיד כי היה בדמוה ונכנס לביתו של בעלה של רחל, שם ראה אנשים משתכרים ואיש רבני בין הנוכחים. בשעה שבעלה של רחל "פרט על עוד ושר", מעיד הארון בן עבד אללטיף אלחווש שראה אותה "יושבת לבדה עם האיש הרבני", אשר ניגש ו"הניח ידו על רגלה" (ואלרבאן //יחט// אידה עלי רגלהא). הדיינים שואלים את רחל על העניין, והיא דוחה את הטענה. חברי הקהילה הנוכחים מתבקשים למסור עדות אישית, וחלקם קוראים להטלת חרם (בעץ מן אלגמאעה קאלו ללדיינים אטלקו חרם). כאן מסתיים העמוד הראשון של התיק, ונראה שהעמוד השני נקרע במכוון – רק גדם דק נותר לאורך הכריכה. התיק ממשיך בעמוד האחרון, ימים לאחר המושב הראשון שהתקיים בי"א באייר. סביר להניח שהעמוד החסר/הקרוע הכיל חלקים מהמושבים הראשון והשני, שכן החלק המסיים מזכיר מושב שלישי קצר (בלא תאריך, ביום חמישי) וייתכן גם מושב רביעי בערב יום חמישי כ"ג באייר. עדים מופיעים בפני בית הדין ומוסרים עדויות נוספות, שלעיתים סותרות זו את זו. כך לדוגמה, אבראהים אלפולאדי מעיד (שורות 19–21) שנכנס לביתו של הארון בן עבד אלחק אלמורדי באותו לילה, ראה את המארח הארון פורט על עוד, אך לא ראה שם את האיש הרבני (ולם ראה אלרבאן). בסופו של דבר, רחל נשבעת שכל הדברים (המכפישים) הנאמרים עליה, הן "בדמוה והן במקומות אחרים", אינם אמת. בעלה הארון מעיד בשורות הסיום ש"בליבו הוא רגוע/שקט" באשר להתנהגות אשתו ו"אין לו כל ספק בה" (וליס ענדי פיהא לא ריב).

מכתב הממוען לעבד אלכרים. בערבית-יהודית. תיארוך: מאוחר, ככל הנראה מהמאה ה-14 לכל המוקדם. הכותב והנמען הם קראים. המכתב ארוך מאוד ומוסר מידע על סכסוכים ומחלוקות ועל הלקאת נשים בידי בית דין — בסך הכול דיווח מפורט על ענייני קהילה. בצד ה-recto מדווח הכותב על ההאשמה נגד אישה מסוימת שהלכה לחזאי בכוכבים (מנג'ם), וכי אמו של הנמען אף היא הלכה לשם והגנה על אותה אישה. החכם עצמו הלקה את האישה 20 מכות במקל. הכותב נסער מאוד מכך ומפציר בסודיות ("אלו עניינים שאין לדבר בהם אלא בקבר"). כשני תריסרי השורות הבאות פגומות וקשות לקריאה. כעבור זמן, נצראללה בן עבד אלרחים בן דודו של הנמען מצד האב, אבן אלנשו, עלה במדרגות כאשר צדקה בן אברהים אלצע'יר התנפל עליו. נראה שצדקה העציב את נצראללה, שהלך בבכי אל אמו, וזו דיברה בזעם מבלי שהבחינה שהשומרים מקשיבים; דבריה הגיעו לאוזני צדקה, שעימת אותה וכינה אותה "פאג'רת כלב"(!) שמסתובבת ומפתה (תתבהרג') את בעליהן של נשים אחרות. השורות הבאות קשות לקריאה; מוזכרים בהן "אלח'אזיניין" והוריו של הנמען. לאחר מכן התכנסו כל הנפשות הפועלות בדאר בן שמח (=דאר סמחה, בית הכנסת הקראי המרכזי בקהיר מן המאה ה-14 בערך והלאה) במוצאי שבת לקריאת התורה (אלתלאוה). צדקה קם לקרוא בתורה. בן דודו של הנמען, עבד אלרחים (אביו של נצראללה ובעלה של האישה שאותה העליב צדקה), קם יחד עם עבד אלרחים אלשריטי, והם התנגדו בתקיפות לכך שאדם המקלל זקנים יקרא בתורה בבית הכנסת. או-אז פתח צדקה בגידופים כלפיהם ("חצי מתפילותיכם הן כפירה, חמור...") ונהג באותו אופן גם באחרים שהתייצבו מולו (אלמלמד, אלחכים, אביו ודודו מצד אמו). התגרה נמשכה עד ש"הגמל וההולך אחריו היו כבר בנחל" (אלחאדי פי אלואדי), והקהילה החמיצה את קריאת התורה. בסופו של דבר הוזמנו צדקה ואמו של נצראללה להמשיך את המריבה בביתו של אלמעלם שרף אלדין, ושם הורשע צדקה בהישבעות לשווא ובקללת זקנים/אבות, ובעקבות זאת איבד את זכותו להתפלל לפני הציבור או לקרוא בתורה (יטלב ספר). ההערה בשוליים שייכת לכאן ("מדוע קיללת את אלח'אזיניין?" "לא קיללתי אותם אלא בשל עבד אלרחים..."). דומה שאז נשמעה קבוצה (חבורתו של צדקה?) מאיימת להכות את המעלם. הסיפור מסתיים בערך כאן; הכותב חוזר ומדגיש שאלו עניינים שאין לדבר בהם אלא בקבר. בצד ה-verso מבקש הכותב מהנמען שלא להראות את המכתב לאבן אלמלמד, וגם לקחתו עמו לקהיר. הכותב מוחל לנמען על שלא כתב לו, אך "כשעלית לירושלים, לא נותרה לך עוד אמתלה" — או "כשתעלה לירושלים, לא תיוותר לך עוד אמתלה". בהמשך הוא מוסר דיווחים מפורטים על ראיית מולד הירח של חודשי אלול ואב. בין השאר הוא מזכיר את "יוסף בן עלם [ש]הסתובב בארצות וגבה את הג'אמכיה". טרם פורסם וטרם צוטט בספרות, ודורש עבודה נוספת רבה. הערה: התמונה המשויכת לפריט אינה נכונה ומציגה מסמך אחר.